שאלה: עוגות טורט או עוגות גבינה וכיו"ב, שעושים אותן בבלילה רכה, יש להפריש מהן חלה, כמו שביארנו במאמר חודש ניסן, שם התבאר, שההפרשה נעשית לאחר האפיה.
ועל עצם חיובן בחלה יש לדון מצד אחר. והוא, שאמנם יש כמות קמח בשיעור המחויב בהפרשת חלה [דבר המצוי בעוגות הנאפות במוסדות או במאפיות], אך רוב רכיבי העוגה אינם קמחים ממיני הדגן החייבים בחלה, אלא הם ביצים, שמן, סוכר, קקאו, גבינה וכיו"ב, ומחמת כן יש לדון, האם חייבות בהפרשת חלה.
תשובה: נחלקו הראשונים האם עיסה שיש בה טעם דגן אך אין רובה דגן, חייבת בהפרשת חלה. משום כך כתבו האחרונים שאם יש שיעור של קמח החייב בהפרשת חלה אבל רוב הרכיבים אינם קמח, יש להפריש חלה בלא ברכה, שהרי ברכות אינן מעכבות, וספק ברכות להקל.
מקורות: המשנה במסכת חלה (פרק ג משנה ז) אומרת שהעושה עיסה מן החיטים ומן האורז, אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, ואם אין בה טעם דגן אינה חייבת בחלה, ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח.
ודנו הראשונים במשנה זו בשני נידונים:
א. האם יש חיוב חלה כשיש טעם דגן בעיסה על אף שאין בה שיעור קמח החייב בחלה.
ב. האם יש חיוב חלה כשיש שיעור קמח החייב בחלה, אך רוב העיסה אינה מהקמח, אלא ממינים אחרים הפטורים מחלה.
הרמב"ן (הלכות חלה אות יג) האריך, שנחלקו האמוראים בירושלמי האם כדי להתחייב בחלה צריך שיהיה גם טעם דגן וגם רוב דגן או לא, ופסק שיש הבדל בין עיסה העשויה מחיטים ומאורז, לבין עיסה העשויה משאר המינים:
עיסה מחיטים ומאורז חייבת בחלה אף שאין הרוב חיטים, משום שטבע החיטים לגרור את האורז להיות כמוהו, ונמצא שיש בעיסה רוב דגן.
עיסה משאר מיני דגן ואורז, או עיסה מחיטים אך לא מעורב בה אורז אלא מינים אחרים, אם אין רוב העיסה דגן אינה חייב בחלה.
נמצא שלדעת הרמב"ן כדי להתחייב בהפרשת חלה צריך שיהיה עיסה שיש בה טעם דגן ורובה ממין דגן [מלבד עיסת חיטה בתערובת עם אורז].
כדברי הרמב"ן כתב גם הרשב"א בפסקי חלה (סוף שער א). וכן כתב גם התשב"ץ (ח"ב סי' רצא פרק ה) וז"ל: "אבל חיטים עם שאר מינים שאינן חייבין בחלה, העושה עיסה מהן, אם יש כשיעור חלה במין המחויב ויש בו רוב וטעמו דגן, חייב בחלה, ואם אין בו רוב דגן אינו לחם, ופטור מן החלה".
והרא"ש (סוף הלכות קטנות חלה) כתב, שכל עיסה שיש בה טעם דגן חייבת בחלה היות שאומרים את הדין הנאמר בדיני תערובות – 'טעם כעיקר', ולדבריו כל עיסה אף שאין בה שיעור דגן, אם יש בה טעם דגן, הרי היא חייבת בחלה.
והטור (יו"ד סימן שכד) כתב כדברי אביו הרא"ש רק לגבי עיסה מחיטים ומאורז, שכל שיש בה טעם דגן אף שרובה אורז חייבת.
וכתב הבית יוסף שם, שמדברי הרשב"א נראה שדין זה הוא רק בחיטים ובאורז. אך הב"ח (אות יב) כתב שמדברי הטור נראה שהוא בכל מיני הדגן, וכן כתב הש"ך (שם ס"ק יז), וביאר דבריו שכיון שתלה הרא"ש טעמו בדין 'טעם כעיקר' מדאורייתא, ממילא דין זה שייך בכל המינים.
נמצינו למדים, שאם יש שיעור קמח החייב בחלה אך הרוב אינו קמח, לדעת הרמב"ן וסיעתו – העיסה פטורה מחלה. ולדעת הרא"ש – יש מן האחרונים שפטרו מחלה, ויש הסוברים שחייבת בחלה.
ובביאור מחלוקת הרמב"ן וסיעתו והרא"ש, נראה שהרמב"ן וסיעתו סוברים כמו שכתב המאירי בחלה (שם), שהולכים אחר הרוב, וכיון שאין הרוב דגן, הדגן בטל ברוב המינים, ופטור מהפרשת חלה. ואילו הרא"ש סובר, שכיון שהכלל הוא ש'טעם כעיקר' מדאורייתא, ויש בעיסה טעם דגן, הדגן אינו בטל, והעיסה חייבת בחלה.
ועיין בשו"ת צמח צדק (סימן קלו), שדן על עוגות לעק"ך, שבמקומו לא נהגו להפריש מהן חלה. וכתב שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים אם יש רוב ממינים אחרים האם חייב בחלה, והוסיף שבעוגות הלעק"ך שרובן הוא דבש וטעמן מתוק בהפלגה, הרי מתבטל טעם הדגן ביותר, ורק ברובו קמח חייב, ומדבריו נראה שפטר עוגות אלו מהפרשת חלה בכלל.
אמנם בדרך החיים (דיני חלה והפרשתה ומינין החייבין, אות ה' עמ' יט) כתב, שאם יש בעיסה שיעור חלה, אך אותו המין שחייב בחלה אינו הרוב, רק שיש בו לתת טעם בעיסה, נחלקו הפוסקים אם חייבת בחלה, ומפרישין ממנה חלה בלא ברכה, עכ"ד.
ולהלכה נראה, שכיון שאין הברכות מעכבות, והכלל הוא 'ספק ברכות להקל', יש להפריש חלה בלא ברכה.