במאמר זה נדון האם יש איסור ערלה בעליהם של אילנות הנאכלים. היות שאין כל סוגי העלים שווים נחלק את המאמר לשלושה סוגי עלים הנאכלים:
א. עצים שנותנים פרי הראוי לאכילה, ואפשר לאכול גם את העלים שלהם.
ב. עצים שעיקר החלק הנאכל בהם הוא העלים ולא הפרי.
ג. עצים שאין רגילים להשתמש בעלים אלא לצורך רפואה.
א. עצים שאוכלים גם את הפרי וגם את העלים שלהם
בפסוק (ויקרא יט, כג) כתוב: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל".
ודורשת מכך הגמרא בברכות (לו, ב): "את פריו, את הטפל לפריו". שהשומר של הפרי, כגון הקליפות והגרעינים, הוא בכלל האיסור אף שאינם ראויים למאכל.
אמנם לגבי העלים מצינו מפורש במשנה בערלה (פרק א משנה ז) שאין בעלים ערלה, וכן פסקו הרמב"ם (הלכות מע"ש פרק ט הלכה יג) והשו"ע (יו"ד סימן רצד סעיף ב).
לרוב, העלים של עצי הפרי אינם אכילים, אך דין זה שאין בעלים איסור ערלה הוא אפילו בעצים שהעלים שלהם כן ראויים למאכל ונאכלים לכל אדם, אך מכיון שדין ערלה נאמר על הפרי ולא על העלים, אין נוהג באכילת העלים דין ערלה.
וכך מבואר בתשובת הרשב"א (חלק ז סי' שנז) שהביא את דעת הראב"ד שמתיר לעשות מרקחת מפרח ורד של ערלה, וטעמו משום שעיקר הפרי הוא הזרעים ולא הפרח, וכל מה שאינו פרי אינו חייב בערלה.
וכן מובן בתשובת הרדב"ז (ח"א סי' תקסג וח"ג סי' תתקסו) מהסברא שהביא שם, בטעם שאין איסור ערלה נוהג בקני סוכר, משום שהקנה שנסחט להוצאת מימיו הוא עץ, ולא פרי.
וכן מבואר בפירוש הרש"ס בערלה פ"א מ"ז על המשנה: "העלים והלולבים ומי גפנים וסמדר מותרים בערלה", ופירש הרש"ס, העלין – עלים ולולבין של גפן. ו"בשדה יהושע" על הירושלמי כתב: "דיפה פירש כיון שעלים ולולבין דשאר עצים אינם ראויים לאכילה כלל, ומה שייך לומר דמותרים בערלה וברבעי, אבל לולבי עצי הגפן וכן עלי גפנים שנאכלים מבושלים איצטריך למימר דאין בהם משום ערלה ורבעי".
ולכן מותר לקחת עלי גפן מעץ שעדיין בתוך שנות הערלה, ולהשתמש בהם לאכילה. [יש לציין שהפוסקים כתבו שיש חשש נגיעות גבוהה בעלי גפן, ואין לאכלם אלא כאשר יש פיקוח מיוחד – ואין חשש לתולעים]
ב. עצים שעיקר החלק הנאכל בהם הוא העלים
כל האמור לעיל שייך בעצים שעיקרם הוא הפרי, והעלים הם טפלים. אך ישנם עצים שעיקר החלק הנאכל בהם הוא העלים ולא הפרי. מציאות זו קיימת בצמח הנפוליטיס שהוא צמח ממשפחת הקקטוסים [כמו עץ הצבר – סברס], אך לעומת הצבר, שפירותיו חשובים וראויים לאכילה [עיין עדכון חודש תמוז פ"ד], פרי הנפוליטיס הקשה והקטן אינו ראוי לאכילה, והחלק האכיל בו הוא העלים. ועל כן יש לדון האם נוהג איסור ערלה בעלי עץ הנפוליטיס.
והנה לגבי צלף [עיין עדכון חודש אב פ"ד], מצינו שיש בו ארבעה חלקים שנאכלים, והם: האביונות, הקפריסין, התמרות והעלים. ובגמרא בברכות (לו, א) נחלקו ר"ע ור"א: לדעת רבי עקיבא רק באביונות קיים איסור ערלה, ולרבי אליעזר גם הקפריסין והתמרות חייבים בערלה, ובעלים אין ערלה לכו"ע.
והנה לגבי התמרות מצינו בראשונים מחלוקת מה הן, דעת רש"י (ברכות לו ע"א) שבתוך העלים גדלים כמין תמרות ובולטות בעלה כמו בעלין של ערבה. וה'ערוך' מבאר שהתמרות הן לולבי הצלף כשהם רכים לפני שמתייבשים ומתקשים (ונראה שהם הענפים שצומחים כל שנה מחדש כאשר הם בתחילת צמיחתם), והרמב"ם (פירוש המשנה מעשרות פ"ד מ"ז) ביאר שהתמרות הן הניצנים.
והנה לכל הפירושים, התמרות אינן עיקר הפרי, אלא עוד חלק בצמח שאפשר לאוכלו. ואפילו הכי לדעת רבי אליעזר יש בהן ערלה, ובפרט לפירוש ה'ערוך' שהן הענפים.
חזינן שלא רק פרי אסור משום ערלה, אלא גם חלקים אחרים בצמח, ואף על פי שבעלים של הצלף עצמו אין ערלה, זה מפני שעלי הצלף אינם חשובים.
ואף שהרמב"ם (הלכות מעשר שני פרק י הלכה ג) פסק כדעת ר"ע שאין ערלה נוהג בתמרות (וראה שו"ע יור"ד סי' רצד סעי' ג מה שחלק עליו), והיה מקום לדמות את הנפוליטיס לתמרות הצלף, שכשם שאין בתמרות ערלה, כך אף בנפוליטיס לא יהיה ערלה. אמנם, בשם הגרי"ש אלישיב כתבו [עי' הליכות שדה גליון 196] שיש לחלק, שדוקא בצלף שעיקר הפרי הוא האביונות ובעבורן נוטעים את העץ, בזה אמרינן שאין בתמרות ערלה, וכמו שלגבי ברכה פסק השו"ע (סימן רב סעיף ו ) שרק על האביונות מברכים 'בורא פרי העץ', ואילו על הקפריסין והתמרות מברכים 'בורא פרי האדמה'. ולעומת זאת בנפוליטיס שאין פריו נאכל כלל, אלא העלים, יהיה איסור ערלה בעלים גם לדעת רבי עקיבא.
אמנם יש לציין שלעיל הבאנו [עי' עדכון חודש טבת פ"ד בענין ערלה בחצילים, ובעדכון חודש אדר א' פ"ד בענין ערלה בפאפיה] שיש מן הפוסקים הנוקטים להלכה כדעת הרדב"ז, שאם העץ נותן פרי תוך שנתו הראשונה, הרי זה סימן שהוא ירק ולא אילן, ואין בו ערלה.
ולפי זה כיון שעלי הנפוליטיס קיימים כבר מהשנה הראשונה של זריעת העץ, וכדברי הפוסקים הנ"ל הרי זה סימן שצמח זה הוא ירק ולא אילן, על כן אין נוהג בעלי הנפוליטיס ערלה. אך עיי"ש שהבאנו את דעת החזון איש ועוד פוסקים שאין לסמוך על סימן זה לבדו ללא צירוף סימן נוסף, וכיון שבנפוליטיס אין סימן נוסף שהוא ירק, שהרי הוא מתקיים שנים רבות ומוסיף והולך, לכן יש לחוש לדעת החזון איש ודעימיה ולנהוג בו ערלה.
ג. עצים שאין רגילים להשתמש בהם אלא לרפואה
בשנים האחרונות נפוץ בארץ השימוש בעצי המורינגה, ועיקר השימוש הוא בעלים [ובחו"ל יש שמשתמשים גם בפרי, אך אין זה השימוש העיקרי].
ולכאורה, לפי האמור לעיל לגבי הנפוליטיס, שבעצים שעיקר החלק הנאכל בהם הוא העלים, יש בעלים משום ערלה, אם כן גם במורינגה הדין נותן שנוהג בו ערלה.
אך נראה שמטעם אחר אין בו ערלה, שהרי לפי המציאות העכשווית אין משתמשים במורינגה למאכל אלא לרפואה ולחיזוק הבריאות [ואף שבכיתוב על הכמוסות הוא מוגדר כ'תוסף מזון' ולא כתרופה, מכל מקום הוראה זו היא מטעם משרד הבריאות כדי שלא יחשבו שזוהי תרופה]. וכיון שעלי המורינגה משמשים לרפואה, מצינו בתשובות הרדב"ז (ח"א סימן מד) שכתב וז"ל: "וכבר נשאלתי על אילן 'כייר' אם נוהג בו ערלה, והעליתי שכיון שאינו מאכל בריאים, לאו עץ מאכל הוא אלא עץ לתרופות ולחיזוק הבריאות, ולא עדיף מנוטע לסייג וקורות שאין בהם ערלה".
ולפי זה הוא הדין במורינגה, שכיון שאין העלים נאכלים בתורת מאכל אלא כתרופה, אין נוהג בהם ערלה. [יש לציין שכל האמור הוא לפי המציאות העכשווית אך יתכן שמציאות זו תשתנה, אם הרבה אנשים יחלו להשתמש בעלי המורינגה לאכילה ולא רק לתרופה]. ועי' בהליכות שדה גליון 196 מה שנכתב בזה כאן ←.
המאמר מתוך דיוור במייל שנשלח בחודש טבת תשפ"ה
