הצלף הוא שיח עצי רב שנתי שגובהו נע בין 50 ל-100 ס"מ. בחודשי החורף הצלף מתייבש, ונשאר רק גזע קטן מעל פני האדמה, ובחודשי האביב הוא פורח ומצמיח ענפים חדשים.
הפריחה נמשכת במשך כל חודשי הקיץ, כשבכל יום מוציא הצלף פרחים ופירות חדשים, וכמבואר בגמ' בשבת (ל, ב) דרש רבן גמליאל עתידים אילנות שמוציאין פירות בכל יום, לגלג עליו אותו תלמיד אין כל חדש תחת השמש. אמר לו בא ואראך דוגמתם בעולם הזה, הראה לו צלף ופירש רש"י: "צלף, מין אילן הטוען ג' מיני פירות, אביונות קפריסין ולולבין וכי איתיה להאי ליתיה להאי וכו'".
אין ספק שהצלף הוא עץ, אלא שיש לדון האם כל חלקיו הנאכלים חשובים מספיק כדי לדון אותם כפירות לגבי כל הלכות פירות, וכדלהלן:
בצלף ישנם ארבעה חלקים שנאכלים: העלים, התמרות הקפרסין והאביונות. ונבארם לפי מידת שכיחות אכילתם:
האביונות – אלו פירות הצלף, ובזמן חז"ל היו האביונות החלק העיקרי שנאכל בצלף.
הקפרסין – הם הפרחים כשהם עדיין סגורים. ודרך לאוכלם כשהם סגורים, ועל פי רוב ע"י כבישתם.
התמרות – נחלקו הראשונים: לרש"י בברכות (לו, א) הכוונה ללולבי הצלף שהם כמו הלולבים שיש בעצי הערבה. ואילו לגאונים (הובאו דבריהם באוצר הגאונים בברכות שם) הכוונה לענפי הצלף כשהם צעירים שגם אותם ניתן לאכול. ומבואר בגמ' בברכות (שם) שהיו נוטעים את הצלף גם על דעת התמרות.
העלים – בזמן הגמרא גם העלים היו נאכלים, ולכן דנו מהי ברכתם.
מצינו במשניות ובגמרא התייחסות לדיני הצלף לעניני מעשרות, כלאים וערלה וכן לענין ברכת פרי הצלף.
מעשרות בצלף
המשנה (מעשרות פרק ד משנה ו) מביאה מחלוקת אילו חלקים בצלף חייבים במעשרות: "רבי אליעזר אומר הצלף מתעשר תמרות ואביונות וקפרס. רבי עקיבא אומר אין מתעשר אלא אביונות מפני שהן פרי".
כלאים בצלף
הגמרא מביאה בברכות (לו, א) את מחלוקת בית שמאי ובית הלל, האם הצלף נחשב כאילן לכל דבר או שהוא ספק ירק. לדעת בית הלל הוא כאילן לכל דבר, ומותר לגדלו בכרם. לדעת בית שמאי הוא ספק ירק, ולכן אסור לגדלו בכרם כדין שאר ירק.
ברכת הצלף
הגמ' שם בברכות הביאה את הברייתא שעל התמרות והעלים מברכים 'בורא פרי האדמה', ועל האביונות והקפרסין מברכים 'בורא פרי העץ'.
והשו"ע (או"ח סימן רב סעיף ו) פסק: "על העלין ועל התמרות ועל הקפרסין מברכין בורא פרי האדמה, ועל האביונות שהם עיקר הפרי בורא פרי העץ".
ומהו הטעם שמברכים 'בורא פרי האדמה' על העלים והתמרות?
כתב המשנה ברורה (ס"ק לח) שאינם חשובים להיקרא פרי העץ. ומכל מקום מברכים עליהם 'בורא פרי האדמה', ולא ברכת 'שהכל', כמבואר בגמרא (שם), שאנשים נוטעים את הצלף גם על דעת לאכול את העלים והתמרות.
ולכן כיום שאין הדרך לנטוע את הצלף כלל משום העלים והתמרות, כתב השער הציון (ס"ק מא) בשם הברכי יוסף שיברך 'שהכל'.
לגבי ברכת הקפרסין השו"ע פסק שברכתם 'בורא פרי האדמה', ולא כפי שמפורש בגמרא שמברכים עליהם 'בורא פרי העץ', וביאר המשנה ברורה (ס"ק לט) שהטעם הוא משום שאינו עיקר הפרי.
ומכל מקום כתב המשנ"ב בשם רבי עקיבא איגר שאם בירך על הקפריסין 'בורא פרי העץ' יצא.
וביאר בשער הציון (ס"ק מב) כיון שלהרבה פוסקים ברכתם בורא פרי העץ. והטעם לאותם הפוסקים שברכתו 'בורא פרי העץ', הוא כפי שכתב הברכי יוסף בשם המהר"י פראג'י שבזמן הגמרא עיקר הפרי של הצלף היה האביונות, אמנם בזמננו הקפריסין הם עיקר הפרי של הצלף, ועל דעתם נוטעים אותו, ואילו לאביונות יש חשיבות משנית.
מדברי הברכי יוסף הנ"ל נראה שצריך לברך כיום על הקפרסין 'בורא פרי העץ', ואילו על האביונות 'בורא פרי האדמה'. אמנם המשנה ברורה, לא הביא את דברי הברכי יוסף לענין הקפריסין, אע"פ שבשער הציון הביא את דבריו לגבי ברכת התמרות והעלים שהיא 'שהכל', ונראה שס"ל שנשארה ברכתם 'בורא פרי האדמה' כמבואר בשו"ע.
אך יש לציין את דברי החזו"א בשביעית (סימן י"ד סוף ס"ק י) שכתב וז"ל: "מבואר דעתו ז"ל דהא דאמר בגמרא ברכות (לו, א) צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא, אינו הכרעה על עיקר טבעו וטבע בני אדם שינהוג דין זה לעולם, אלא הכרעה בדורם ובזמנם ואם נשתנה המנהג נשתנה הדין וכו'", עיי"ש. ולפי דבריו אם יש מקומות שהרבה אנשים נוטעים את הצלף על דעת הקפרסין תהיה ברכתו בורא פרי העץ.
בימינו שאין רגילים כל כך לאכול את הצלף – לא את האביונות ולא את הקפרסין, כתב בספר וזאת הברכה בשם הגרי"ש אלישיב שרק במקומות שמגדלים אותם לאכילה, ברכת האביונות 'בורא פרי העץ', וברכת הקפריסין 'בורא פרי האדמה', אבל במקומות שאין רגילים לגדלם, ובמקומות שרוב האנשים אינם אוכלים את הצלף, יברך מי שאוכלם על כל חלקי הצלף 'שהכל נהיה בדברו'.
ערלה בצלף
ונבוא לדון לגבי ערלה בצלף, בגמ' בברכות (לו, א) נחלקו רבי עקיבא ורבי אליעזר אלו חלקים בצלף חייבים בערלה. לדעת רבי אליעזר האביונות והקפרסין והתמרות חייבים בערלה, ואילו העלים אינם חייבים בערלה. ולדעת רבי עקיבא רק האביונות חייבים בערלה, ושאר חלקי הצלף פטורים מערלה. וכדברי ר"ע פסק הרמב"ם הלכות מעשר שני (פרק י הלכה ג).
אמנם הבית יוסף (יו"ד סי' רצד) הביא שלדעת הרי"ף הדבר בספק, ולפיכך יש חילוק בין ארץ ישראל לחו"ל, שבארץ ישראל שספק ערלה להחמיר יש להחמיר שגם הקפרסין חייבים בערלה, ואילו בחו"ל שספק ערלה להקל רק האביונות חייבים בערלה.
וז"ל השו"ע (יו"ד סימן רצד סעיף ג) "האביונות והתמרות [והקפרסין כמבואר בש"ך שם] של צלף חייבים בערלה במה דברים אמורים בארץ ישראל, אבל בחוצה לארץ האביונות חייבים, ותמרות וקפרסין פטורים".
ועי' בברכי יוסף (סי' רב סעי' ו) שהקשה שיש סתירה מהלכות ברכות לערלה שלפי מה שפסק השו"ע בהל' ברכות (שם) שרק על האביונות מברכים בורא פרי העץ ואילו על הקפרסין והתמרות בורא פרי האדמה א"כ ה"ה שרק באביונות יהיה ערלה ואילו בקפרסין ובתמרות לא ינהג ערלה. ותירץ הברכי יוסף שהשו"ע החמיר לענין ערלה בארץ ישראל שינהג ערלה גם בקפרסין ובתמרות שחשש לדעת הראשונים שהביא הטור, ומשא"כ לגבי ברכות שלכו"ע יוצא אם מברך בורא פרי האדמה.
ולפי זה בארץ ישראל יש לנהוג ערלה גם באביונות וגם בקפרסין. ועי' בדרך אמונה (הלכות מעשר שני פרק י סעיף ג) ד"ה הצלף שהאריך בזה.
יש לציין שכיון שיש לנהוג בצלף דיני ערלה בארץ ישראל, אין לאכול מפירות הצלף הן מהאביונות והן מהקפרסין אלא א"כ ידוע בוודאות שענפים אלו גדלו על הגזע הקיים ולא על גזע חדש. היות ובימות החורף הצלף מתייבש ונשאר גזע קטן שממנו יוצאים בימות האביב ענפים חדשים, ופעמים שיוצא גם גזע חדש מזרעים שנפלו שהדין הוא שצריך למנות ג' שנים לגזע זה.
אמנם כל זה הוא בצלף הגדל בתוך הישוב, אכן הצלף הגדל בהרים, ובמדבריות הרחוקות מהישוב, אין דין ערלה נוהג בו כמבואר בשולחן ערוך (יו"ד סי' רצד סעיף כז) "העולה מאליו [ברשות היחיד חייב] במקום טרשים (פי' סלעים חזקים וקשים) פטור אפילו הנוטע במקום שאינו ישוב פטור והוא שלא יהיה עושה כדי טיפול שמטפל בפירותיו עד שמביאם לישוב אבל אם היה עושה כדי טיפול חייב". וכן פירות אלו של הצלף אינם חשובים בכדי להביאם לישוב ולטפל בהם, ואין נוהג בם דין ערלה.
המאמר מתוך דיוור במייל שנשלח בחודש אב תשפ"ד
