במאמר הנוכחי נעסוק בשאלה קדומה שהעסיקה את גדולי האחרונים, האם יש איסור ערלה בחצילים.
יסוד הנידון מבוסס על מה שהובא במאמרינו הקודם על ערלה בבננות דברי הגמ' בברכות (מ, ע"א) שהסימן של אילן הוא, כל שהעץ מתקיים ומוציא [פירות] לשנה הבאה, על פי סימן זה החצילים דומים לאילן מאחר ובמקומות החמים כגון בערבה ובמצרים לא צריך לזורע את החציל בכל שנה, והוא מוציא פרי אף בשנה השנייה והשלישית לזריעתו. ומאידך כיון שרגילות היא לזרוע את החצילים בכל שנה מחדש הרי הם כירקות שאין בהם ערלה.
הראשון שעסק בשאלה זו הוא רבי אשתורי הפרחי בספרו כפתור ופרח (פרק נו) וכתב "ומתוך כך מסתברא לעניותינו שהפרי הנאכל הרבה בארץ הצבי ובארץ אנדלוס ושמו אלאדנגאן [חצילים] שהם אסורות לעולם משום ערלה, וזה שהרי הוא פרי אילן שאין עלים עולים מעיקרו וגזעו מחליף. הוא מתקיים כמו שתי שנים ועל יותר מה שיהיה שלש שנים, א"כ זה הפרי לעולם הוא ערלה". נמצא שלפי דברי הכפתור ופרח אין לאכול חצילים.
גם הרדב"ז בתשובה (ח"ג סי' תקלא) הסתפק בזה האם להחשיב את החצילים כאילן וסיים "כללא דמילתא זה הפרי הנקרא בידנגא"ן [חצילים] הוא מחלוקת הפוסקים והמחמיר תבוא עליו ברכה". ובתשובה אחרת (חלק א סי' תצט) כתב שהוא עצמו נזהר ממנו. [ובתשובה אחרת (חלק ד סי' רצו, אלף שס"ח) כתב שהגם שהוא עצמו אינו אוכל חצילים מכל מקום נמנע שלא להלבין את פני האוכלים וכן לא נמנע מלאכול בכלים שאכלו בהם חצילים].
אמנם כפי שכתב החיד"א בברכי יוסף (שיורי ברכה סי' רצד) שהרדב"ז עצמו חזר בו והתיר את החצילים כמבואר בתשובה הנ"ל בחלק ג, שאף שבתחילת התשובה חילק בין החצילים הלבנים [שאמי] לחצילים השחורים, שהחצילים הלבנים שצריכים הגננים לזורעה כל שנה אין בהם ערלה, ואילו בשחורים שאין צריך לזרוע בכל שנה יש בהם ערלה. אך בסוף התשובה כתב וז"ל "כשעליתי לא"י ראיתי כולם נהגו בו היתר, משמע דפשיטא להו דהוי ודאי ירק, דאי הוי ספק הא קיי"ל ספק ערלה בארץ ישראל אסור, ונתחדש לי טעם אחר שאין בכל מיני אילן שזורעין הגרעין ועושה פרי בתוך שנתו כזה הילכך ירק הוא".
חידושו של הרדב"ז הוא שכל צמח שנותן פרי מזריעה בשנתו הראשונה הרי הוא ירק ולא אילן ומשום כך אין בחצילים ערלה כיון שהוא נותן פרי מזריעה בשנה הראשונה.
על חידושו של הרדב"ז תמה בשו"ת הלכות קטנות (סי' פג) שהסימן שכתב אינו מופיע בגמרא. אמנם רבי יוסף חיים בשו"ת רב פעלים (חלק ב סימן ל) הביא מספר קול אליהו (סי' רנ) שכתב בשם המהר"ש גרמיזאן שסימן זה שכל שמוציא פירות תוך שנה לזריעתו אין בו ערלה, נמצא בתוספתא [אמנם כבר העירו מחברי זמנינו שלא מצאו תוספתא זו שהמהר"ש גרמיזאן ציינה, ויש שרצו לפרש כוונתו לתוספתא בריש תענית ואכמ"ל בזה, יעויין בשו"ת ישא יוסף זרעים סימן א].
ומכל מקום יש מן האחרונים שנקטו אותו כטעם עיקרי כמבואר בתשובה בשו"ת רב פעלים ובעוד אחרונים.
טעם אחר להיתר החצילים כתב הברכי יוסף (סימן רצד ס"ק ד), לאחר שבתחילת דבריו מביא שדיבר עם אחד המיוחד מרבנן קדישא שאמר שראתה עינו גדולים צדיקים שלהם עשר ידות בקדושה ומימיו לא ראה שום חסיד שהחמיר באכילת חצילים, אף שמחמירין בכמה מיני חומרות אחרות, ולפי מדרגתם היה להם להחמיר גם בזה, בפרט שיש שאסרו אותו.
וממשיך החיד"א וכותב שהראה לאותו חסיד את דברי הרב זקינו רבי אברהם אזולאי זלל"ה בהגהותיו כת"י שכתב וז"ל בספר כפתור ופרח אסר הבדינגא"ן וכו', ואני שאלתי לתלמידי האר"י ז"ל ואמרו לי כי תלמידו המובהק מהרח"ו ז"ל היה אוכל אותם, גם העידו לי שהחכם השלם מהר"ם אלשיך ז"ל היה אוכל אותם, והיה אומר שהוא ירק לפי שכל אילן שעושה פירות בכל שנה הולך ומשביח, וזה האילן של הבאדינגא"ן שנה ראשונה היא טוב ומתוק, ובשנה שנית גורע מעט והוא מר קצת, ובשנה השלישית הוא מר הרבה, שאינו ראוי לאכילה אלא ע"י הדחק, וזה מורה שהוא ירק. גם העידו לי ששאלו קצת חסידים להרב כמהר"ר יוסף קארו זצ"ל, והשיב לכם פוק חזי מאי עמא דבר. גם העידו לי שגם האר"י ז"ל היה אוכל אותם עכ"ל וסיים החיד"א והנאהו להרב הנזכר, ונתקררה דעתו דעת עליון.
ומתוך מה שהביא החיד"א בשם המהר"ם אלשיך מבואר סימן נוסף וחדש מהו אילו ומהו ירק, שבאילן הפרי משתבח בכל שנה ושנה ומוסיף והולך, ואילו בחצילים הרי הם פוחתים והולכים. ברם יש מקום לומר שאין זה סימן נוסף שלא נתבאר בדברי הגמ', אלא זהו פירוש בדברי הגמרא בברכות אותה הבאנו – שאם מוציא פירות בשנה הבאה 'הדר מפיק' הרי זה עץ, הכוונה שהוא מוציא בצורה של מוסיף והולך ולא להיפך – פוחת והולך. [עי' בחזון איש (ערלה סימן יב ס"ק ג) שביאר סברא זו באופן אחר].
עוד ציין בברכי יוסף למה שכתב המהר"י חאגיז בשו"ת הלכות קטנות (סי' פג) שנראה לו הטעם שנחשב ירק הוא משום ששיח החצילים גזעו חלול. ובשו"ת רב פעלים העיר שגם סברא זו היא 'מדנפשיה', ואינה נזכרת בגמרא.
טעם אחר כתב החזון איש (ערלה שם) והוא, שכל צמח שאינו מתקיים יותר משלוש שנים, אין בו משום ערלה שלא מסתבר שיהיה אילן שפירותיו אסורים לעולם. ומשום כך יש להתיר את החצילים שהרי אינם מתקיימים יותר משלוש שנים.
אמנם בסוף דבריו כתב דלדינא אין לסמוך על סברא זו לבד, אלא בצירוף עם סברת הרדב"ז לעיל שכל שמוציא פרי תוך שנה מזריעתו חשיב ירק.
בדברי החזון איש יש נפק"מ באותם צמחים שאין בהם את שני הסימנים יחדיו, כגון בפאפיה ופסיפלורה ופלפלים חריפים שיש לחוש בהם לערלה, ונעסוק בהם בעדכונים הבאים.
לסיכום:
דעת רוב רובם של רבותינו הראשונים והאחרונים שאין בחצילים איסור ערלה, אך חלוקים הם בטעם ההיתר: יש אומרים משום שהוא נותן פרי בשנה הראשונה לזריעה. יש אומרים משום שהפירות פוחתים באיכותם משנה לשנה. ויש אומרים משום שגזעו חלול. ויש אומרים משום שהוא נותן פרי בתוך שנה ולא מתקיים יותר מג' שנים.
תמונות מהגינה הלימודית בבית המדרש של צמח חציל (בן שנה) שמוציא עדיין פרי:
מאמר מתוך דיוור במייל שנשלח בחודש טבת תשפ"ד
