או"ח ב' סימן קי"א
בענין גזירת קטניות בפסח
אודות שאלתך ובקשתך לבאר הוראות מרן שליט"א בענין גזירת קטניות, ששמעת משמיה להחמיר בשמן כותנה לדונו כקטניות. ועוד שמעת שהורה מרן שליט"א דאשה מבנות יוצאי אשכנז שנישאה לבן יוצאי ספרד עליה להחמיר כמנהג בית אביה, ושאלת שהרי היא נגררת אחרי בעלה.
אכן, שתי השמועות ששמעת נכונות הם, ולבאר דברי מרן רבינו שליט"א בזה אשוב על הראשונות בבירור איסור קטניות בפסח.
א. במשנה בפסחים (לה ע"א) למדנו, "אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשבולת שועל", ובגמ' (שם) מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת. ועיין בירושלמי (ריש מסכת חלה) "ובדקו ומצאו שאין לך בא לידי מצה וחמץ אלא חמשת המינין בלבד ושאר כל הדברים אינן באין לידי מצה וחמץ אלא לידי סרחון", ובהסבר מחלוקת רבי יוחנן בן נורי ורבנן איתא שם "ויבדקוה – על עיקר בדיקתה הם חלוקים" וכלשון הגר"א (ביאורי הגר"א שם) "אם זה נקרא חמוץ או לא". ומובא בגמ' (פסחים קיד ע"ב) "מאי שני תבשילין אמר רב הונא סילקא וארוזא, רבא הוי מהדר אסילקא וארוזא הואיל ונפיק מפומיה דרב הונא", הרי דרבא היה מהדר להשתמש באורז כאחד משני התבשילין בליל הסדר, אמר רב אשי שמע מינה מדרב הונא (עפ"י גירסת הב"ח) לית דחייש להא דרבי יוחנן בן נורי". וכן גם למדנו בסוגי' דמקום שנהגו (נ ע"ב) דבני חוזאי היו מפרישים חלה מאורז, וכשהובאו הדברים לפני רב יוסף אמר ניכליה זר באפיה כדי שידעו הכל שאין חיוב חלה, הרי דרב יוסף סבר דאין אורז נמנה על מיני דגן, וחיוב חלה ודין מצה שווים הם כמבואר במשנה במסכת חלה (פ"ג מ"ז) [הדיון בגמ' בהמשך נסב על השאלה אם דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהן אבל לא על עצם הדין שאין אורז מין ממיני דגן] ומכיון שהלכה כחכמים כתב הרמב"ם (פ"ה ה"א מהל' חמץ ומצה) "אין איסור משום חמץ בפסח אלא חמשת מיני דגן בלבד וכו', אבל הקטניות כגון אורז ודוחן ופולים ועדשים וכיוצא בהן אין בהן משום חמץ אלא אפילו לש קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ הרי זה מותר באכילה שאין זה חמוץ אלא סרחון".
עפ"י האמור, מובנים איפוא דברי הסמ"ק (בסימן רכב בהערה) דכתב דלא יתכן דאיסור קטניות הינו משום לתא דחמץ "דמסתמא לא נהגו בו איסור מחמת חימוץ עצמו דלא טעו בדבר שהתינוקות של בית רבן שלמדו הלכה יודעין דאיכא בהדיא בפסחים דאין בא לידי חימוץ כי אם מה' המינין".
איברא, מה דברירא ליה לסמ"ק לא הסכימו כל הראשונים ויש מרבותינו שהזכירו ענין של חימוץ או דמוי חימוץ בקטניות, כמו הרבינו מנוח שמביא בשם ספר המנהגות "ונהגו כל העולם שלא לאכול זרעונים בפסח מפני שהם מחמיצין ועל כן נקראין חימצי". אמנם הרבינו מנוח פליג עליו אבל יתכן שכדברי ספר מנהגות ס"ל גם להראב"ד, שהרי כתב הראב"ד (ריש פרק ה מהלכות חמץ ומצה) "דנהי דאין עושין חמץ גמור ואין חייבים על חימוצו כרת אבל נוקשא הוי מיהת ואסור". ועי' בנו"כ דדנו להיכן שייכת השגה זו של הראב"ד חלק גדול מהנו"כ משייכים השגה זו לדין מי פירות, אולם לפי חלק מהנו"כ אי אפשר לשייך השגה זו לדין מי פירות הואיל והראב"ד מתיר מי פירות (ראה בפי' קובץ על הרמב"ם פ"ה ה"ב), וגם החק יעקב (סי' תנג וראה עוד במגדל עוז כאן) כתב דפשט דברי הראב"ד הוא על דין קטניות. וא"כ לדבריהם הרי דדעת הראב"ד דקטניות ודאי שאינו חמץ גמור, אבל נחשב הוא כחמץ נוקשה. ואמנם דעת הראב"ד כאמור תלוי' בפלוגתת האחרונים, אבל בדברי התוספות (מ' ע"ב ד"ה רבא) הדברים מפורשים אודות הגדרת "קדירה בחסיסי" דביאר ר"י "כדפירש בערוך בחסיסי קמח של עדשים דאין דרכם לבא לידי חימוץ כל כך" אמנם מה שציין הר"י בשם הערוך שפירש עדשים, הרי בספר הערוך (ערך חסס) פירש שני פירושים, בראשון כתב קמחא דאבשונא והוסיף עוד "ויש מפרשים מיני עדשין". הרי דגם הערוך הביא את הפירוש של קמחא דאבשונא כמו רש"י, והעירו האחרונים שאם כן גם על הערוך קשה קושית התוספות ע"ש, אבל ראיתי מציינים כי בראבי"ה (פסחים סימן תפב) מביא בשם הערוך רק את הפירוש "קמח של מיני עדשים ודינו כאורז ודוחן". מכל מקום חזינן דדעת התוספות דקטנית איננה מחמיצה "כל כך" – ועל כרחך הכוונה שאין הקטנית מחמיצה כדגן שהרי רבא (ללישנא בתרא) מחי ליה קדרא בחסיסי – ופשט הדברים שהדיון הוא אודות איסור דרבנן בגלל דמיון וקירבה להחמצה. וכעין זה מצאנו בעוד ראשונים שהזכירו דבר זה של חמץ נוקשה וסרך של החמצה בקטניות.
אולם רוב הראשונים ודאי ס"ל שאין בקטניות אף לא סרך חימוץ, ולדעתם שורש האיסור הוא משום חשש טעות, ומצאנו בזה כמה ביאורים בדברי הראשונים. הסמ"ק (מצוה רכב בהערה שם), דהואיל ועושין מעשה קדרה מקטניות אתי לאחלופי "כיון דאידי ואידי מעשה קדרה הוא וגם מידי דמידגן הוא כמו חמשת המינים" (ראה נדרים דף נה ע"א, וכמ"ש הרא"ש "שעושין ממנו כרי"). הרי דהטעם הוא מחמת החלפה וטעות במעשה קדירה בין דגן לקטניות.
[ואגב יש להתבונן במקור הדברים, כמדומני שההערות לסמ"ק מקובל שהם מרבינו פרץ אבל רבותינו כמו הב"י מביאים טעם זה בשם הגהות מימוניות בשם הסמ"ק, ראה ב"י סי' תנג ד"ה ויש אוסרין].
וברבינו מנוח כתב "אחר זמן מצאתי כתוב שיש מין אחד הנקרא "ויצאש" והם מגרגרים של חיטה שמשתנים בארץ בתבניתם וטבעם כמו הזונין שבשנה שאינה של ברכה יוצאת התבואה מדרך הישר וכו' ובשנה גשומה חוזרת התבואה וכו' ועל כן אסור כל קטניות וזה הטעם יש לו שרש". והמ"ב (בביה"ל ריש סי' תנג) מביא דבריו וכותב שהעתיק לשון רבינו מנוח ש"אחר שהביא איזה טעמים קלושים למנהג זה" הביא את הטעם הנז"ל, ובמושכל ראשון נראה שזה טעם שונה ונוסף אולם המ"ב פירש דבריו "שיש מיני חיטה שבשנה שאינה כתיקונה משתנות ונראות כמיני זרעונים, וע"כ אסרו כל מיני זרעונים", הרי דלדעת המ"ב טעמו של הרבינו מנוח אף הוא משום דאתי לאחלופי אמנם לא אחלופי מחמת דמיון של מעשה קדירה אלא הדמיון בין שדות תבואה וקטנית בשנים מסוימות.
טעם נוסף הביא הטור "לפי שמיני חיטין מתערבין בהם" וכמו שביאר המ"ב (סק"ו) "וטעם חומרא זו מפני שלפעמים תבואה מעורב במיני קטניות וא"א לברר יפה ואתי לידי חימוץ כשיאפם או יבשלם". טעם זה מופיע כבר בדברי רבותינו הראשונים וכמ"ש הריטב"א (דף לה ע"ב) אחרי שכתב להזהר מאד הואיל ושכיח האורז עם מין ממיני הכוסמין שהוא אחד מחמשת מיני דגן, הוסיף וכתב "והרבה מן החסידים נמנעו מלאכול בהם בפסח מבושלים מפני ערבובים שעושה עמהם". והיינו כדברי הטור שמתערבים בהם מיני דגן (ומ"ש בהערות לריטב"א בהוצאת מוסד הרב קוק הערה 537 כמדומה שאינו נכון).
אלא דיש לעיין – בהדגשת הריטב"א "מלאכול בהם מבושלים" ובפשטות הי' ניתן אולי לדחוק שהקטניות אינם נאכלים חיים ודיבר הריטב"א בהווה. אבל יתכן כי כוונתו לאסור דווקא בישול ולא חליטה שהרי מעיקר הדין מותרת חליטה ברותחין אף בחמשת מיני דגן, ואין לאסור קטניות יותר ממה שנאסר בחמשת מיני דגן. ויתכן עוד שהריטב"א בא לאפוקי הדלקה בשמן קטניות דמותרת. והנה במהרי"ל (בהלכות מאכלות אסורות בפסח מהדורת מכון ירושלים עמוד קלד) מבואר דין קטניות בשתי הלכות, בהלכה הראשונה (הלכה טז) מובאת הגזירה שלא לבשל קטניות בפסח, ובהלכה שלאחר מכן הביא בשם מהר"ש מנהג חסידים הראשונים "בעיר ניישטאט" שלא היו מדליקין בפסח שמן "לינא אייל" (כנראה פשתן) רק שמן זית, וסיים המהרי"ל "ואינהו סברי כסמ"ק דקטנית וכל מיני קטנית אסור בפסח והא נמי מין קטנית".
ובריש היה קשה לענ"ד היכן מצא המהרי"ל בדברי הסמ"ק מקור לאסור הדלקת שמן קטניות. והמעיין בסמ"ק ימצא שבריש דבריו כתב "נוהגים בהם איסור שלא לאוכלם בפסח כלל" ובהמשך כתב, "שמעתי שלא מבשלים אלא חולטים במים רותחים מתחילת נתינתן בקדרה" הרי דהתיר לחלוט קטנית אף בזה"ז (בניגוד לחמשת מיני דגן שבהם קיי"ל שאין לחלוט הואיל ואין מי שבקי בחליטה, סי' תנד סעיף ג) וכמו דבארנו לעיל דגדר איסור קטניות מהותו להזהר בקטנית כמו בחמשת מיני דגן ומכיון שחליטה מעיקר הדין מותרת בחמשת מיני דגן, אין צורך להחמיר בקטנית בדבר המותר מעיקר הדין אף בחמשת מיני דגן, ושוב כתב הסמ"ק בהמשך "ואפילו ליתנם במים רותחין יש לאסור דילמא אתי לאחלופי לתתן במים קרים", הרי דמסקנת דבריו לאסור. ולכאורה מדברי הסמ"ק במסקנתו יש רק מקור שאוסרים קטנית אף בחליטה אבל המהרי"ל כנראה נקט דזהו מקור גם למנהג חסידי "ניישטאט", שלא זו בלבד שאין להשתמש בקטניות אפילו בחליטת רותחין אלא איסור קטניות כולל בתוכו גם איסור שימוש והדלקה של שמן קטניות.
ב. דאתינן להכא יש לעיין בדברי רבותינו כיצד דנו למנהג זה, והנה ידוע עד כמה החמירו רבותינו בגזירת קטניות, והמהרי"ל שם כתב "ואל יאמר אדם כיון שאין איסור מדאורייתא אין לחוש, דכל דגזרו רבנן העובר עליו חייב מיתה ועובר על לא תסור מן הדבר אשר יורוך", ובהמשך כתב "דבר שפשוט איסורו ובא להתירו [בעירו] מכח מנהג שם, יסכר פי דובר שקר", וראה מה שכתב החיי אדם בנשמת אדם (הלכות פסח סי' כ) דבדבר שנעשה על פי הסכמת ציבור הוי כנעשה ע"פ בית דין ואין לו התרה, ואפילו אם מנהג קטניות לא נעשה בהסכמת ציבור או גאוני ארץ שהיו בימים ההם, כיון שנתפשט מנהג זה לא גרע "ממנהג שהחמירו בנות ישראל על עצמן לספור ז' נקיים" ותמך יתדותיו במה שכתב בשו"ת מהרש"ל (סימן ו) "מה שנהגו בו כל ישראל וקבלו עליהם אי אפשר להתיר וכו' ואי אפשר להקבץ כל הגולה כאחת להתיר", ולדעת החיי אדם הוא הדין באיסור קטניות דבשביל להתיר בעינן שיתחרטו כולם וז"ל "בעינן שיתחרטו כל מדינות אשכנז" ובהמשך אף הפליג בנשמת אדם ונשאר ב"צריך עיון" דאפילו יתחרט כל העולם לא מהני התרה.
ג. עתה נשוב לדון אם האיסור כולל גם שמן קטניות, שהרי המנהג הרווח הוא שלא להשתמש אף בשמן קטניות. ומצאנו בזה שתי שיטות באחרונים דהא המהרי"ל בשם "חסידי ניישטאט" כתב לאסור אפילו הדלקה בשמן קטניות, ואילו אחרונים רבים ובתוכם הנשמת אדם (פסח שאלה לג) אסרו אכילה והתירו הנאה והדלקה ותמכו דבריהם בדברי התרה"ד (סי' קיג) שהתיר הנאה משמן זרע פשתן וכו'. ועכ"פ מבואר לכו"ע דאכילה אסורה אף בשמן ועי"ש בדברי התרה"ד דבהמשך כתב מפורש "כמדומה שהעולם נהגו איסור להדליק בשמנים שנעשו ממיני קטנית בפסח" והרי זה כמ"ש המהרי"ל לאסור ההדלקה וקו"ח שנהגו לאסור שמן באכילה, (וראה עוד במהרי"ל דהתיר רק שמן זית, ומוכח דמינים אחרים שהיו עושים מהם שמן, שהם שמני קטניות כמו רעצקע – (כוסמת), אסורים בשימוש).
אמנם המעיין בדבר ימצא ששאלת השימוש בשמן קטניות תלויה לכאורה בכמה נדונים. הראשון גדר הגזירה, דבזה יש לדון מה יסברו בענין שמן אותם פוסקים שס"ל שלא נאסרו קטניות אלא כשנתבשלו במים, אבל אם יעשו "מצת" קטנית ויזהרו שלא ישהה וישמרו שלא יחמיץ אינו בכלל הגזירה, דהגזירה היתה אחלופי או תערובת ולכן יש רק להקפיד בקטניות כאילו היא מחמשת מיני דגן ממש, ויעויין בשו"ע הרב (תנג ס"ה) ובחיי אדם (ריש קכז) שכתבו כן.
אמנם החתם סופר (סי' קכא), סבר דהמנהג הוא שאין משתמשים בקטניות כלל רק דבשעת הדחק אם באים להתיר מחמת הדוחק שימוש בקטניות יזהר בהם כבחיטה. כלומר, ללוש במים שלנו ומים קרים ובלי מלח ובמקום הראוי לאפיית מצה ובכל צורת התיקון של מצות. ועוד יש לדון ולהביא צד להיתר שמן, הואיל ומהות השמן אינה קטנית אלא זיעה בעלמא, ואפשר דכל הגזירה היתה על ממשם ולא על זיעה היוצאת ובזה יש לחלק בין מינים שמגדלים לצורך שמנם שאז אין השמן חשיב זיעה בעלמא לבין מינים אחרים, וכבר האריכו בזה האחרונים עיין בשו"ת מאמר מרדכי (ר"מ אטינגא סימן לב) שכתב לאסור. וע"ע בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' שעג) ובמרחשת (סי' ג) ובשו"ת אורח משפט (קיב ואילך).
ד. ולענין שמן כותנה, הנה אף אם נסיק שמיני קטניות אסורים הרי בשמן כותנה יש כמה צדדים נוספים להקל, האחד מפני שעצם גזירת קטניות היתה על אכילת הזרע, ומשום הזרע אוסרים אף את השמן, ובכותנה הזרע אינו נאכל כמות שהוא כלל ורק השמן נאכל, וא"כ אפשר דהכותנה אינה בכלל הגזירה. ועוד יתכן, דכותנה אינה נכללת בתור מיני קטניות וכמו שכתב הרמב"ם (כלאים פ"א ה"ח) לגבי פשתן דנכלל בזרעוני גינה וכן בנו"כ (שם) חילקו בין דין קטניות לזרעוני גינה. ועוד יש לדון להיתר, כי בזמן הגזירה לא היו יודעים להפיק את השמן מן הכותנה שיהא ראוי למאכל, ולא היה בכלל הגזירה.
ואכן בספר מקראי קודש (ח"ב פסח סימן ס, וראה שם בהערות הררי קודש) מובאת שמועה בשם הגר"ח מבריסק שהתיר שמן כותנה, וכן כתב (שם) שהגרצפ"פ זצ"ל ובית דינו התירו שמן כותנה. אולם למרות האמור לא התיר מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א שמן כותנה, וחיליה דידיה מכיון שכתוב במעשה רב (קפד) בשם הגר"א "וכן שמן קנבוס אין להתיר". והנה הקנבוס הינו צמח שעיקרו עומד לצורך עשיית חבלים, ואריגים, כמו הפשתן (ראה כלאים פ"ב מ"ה וריש פרק ט, ושם מ"ז), ואעפ"כ לדעת הגר"א שמן קנבוס נכלל באיסור קטניות. והמעיין יחזה שגם בתרומת הדשן (סי' קיג) כתב לאסור שמן קנבוס רק שהתיר ליהנות מהדלקתו, הרי דאף דבר שאין אוכלין את זרעו אך מבקשים לאכול שמנו אסור משום קטניות.
אלא דאכתי איכא לברורי ולדון לחלק בין שמן קנבוס לשמן כותנה, מהסברא הנז' לעיל דבזמן הגזירה לא ידעו כיצד לעשות מכותנה שמן הראוי לאכילה, משום שלהפקת שמן מכותנה צריכים מכונות מיוחדות ובעיקר זיקוק מיוחד כדי שיצא הרעל שבתוכו, כך שכותנה בזמנם לא היתה מהדברים הנאכלים אפילו בשעת הדחק בניגוד למינים אחרים כמו פשתן שהזרע ראוי לאכילה לפחות ע"י הדחק (עיין ב"ב דף צג ע"א ובפירוש הרשב"ם שם ד"ה המוכר ותפארת ישראל בכורות פ"ד מ"ח) ודבר שלא נאסר בפועל בשעת הגזירה יש לדון להקל. וכמו שדנו הפוסקים אודות תפוחי אדמה שאינם נכללים בגזירה, משום שלא היו ידועים אז. אלא דיש לחלק דאמנם כותנה לא שימשה לאכילה בזמן הגזירה, אבל אעפ"כ היתה ידועה אז (ונקראת בשם צמר גפן עי' כלאים פ"ז מ"ב) ועוד דיש שכתבו לענין תפו"א דכלל אינם חשובים קטניות וע"ע בלבושי מרדכי (או"ח סי' קכז) ואכמ"ל. והנה האג"מ כתב בתשובתו (או"ח ח"ג סי' סג) אודות שמן בטנים "לא נאסרו אלא המינים שהנהיגו ולא שאר מינים שלא הנהיגו מפני שלא היו מצויין אז". הרי דס"ל דהגזירה לא חלה על כל מיני הקטניות אלא רק על מה שהיה מצוי בזמן הגזירה ועפ"י יסוד זה יש מקום לומר שכותנה שלא היתה ידועה כמי שניתנת לאכילה לא היתה כלולה בתוך הגזירה.
וכאמור לא כן דעת מרן שליט"א שדימה דין הקנבוס לדין הכותנה, הואיל ולדעתו מה שבזמן הגזירה לא היו יודעים להפיק שמן מכותנה אין זה טעם לומר שאין זה בכלל הגזירה. ולכן נצטוינו (בשנת תשמ"ו) לפרסם ברבים פסק מרן שליט"א בזה"ל: "כשהתעוררה שאלת השימוש בשמן כותנה לפני מספר שנים השיב רבינו מרן הגרי"ש אלישיב, כי אחרי שמבואר במעשה רב להגר"א דאף שמן זרע קנבוס נאסר בפסח הוא הדין בשמן כותנה שהוא בכלל גזרת קטניות".
ודאתינא להכא, אציין שראיתי במחברי זמנינו שנהגו בזה עירוב פרשיות, לומר שקנבוס היינו כותנה, ולא היא, כותנה הינה בלשון חז"ל צמר גפן (כלאים פ"ז מ"ב) רק מרן שליט"א ס"ל דמן הטעם שאסרו שמן קנבוס יש לאסור גם שמן כותנה.
ה. מאחר שנתבאר שהגזירה היא על הזרעים ועל השמן היוצא מן הזרעים, הרי תבלין הכרכום (זעפרן) המופק מן השיח ולא מגרעיניו פסק מרן רבינו שליט"א שאין בו משום גזירת קטניות.
ומה שמצאנו בדברי רבותינו שאין אוכלין כרכום אין זה מחמת גזירת קטניות אלא שחששם היה מכיון שתבלין זה מגיע ממדינות רחוקות וארבע חששות בו (כמ"ש כף החיים יור"ד סי' קיד אות ס), שטחים אותו בשומן איסור, ומזלפין עליו יין נסך, ומערבים בו בשר נבלה, ואף מערבים בו קמח, והינו חמץ בפסח. אמנם במקום אחר (או"ח סי' תסז ס"ח) כתב הכף החיים שיש כרכום זעפרן שהוא מוחזק בכשרות ע"ש (ועיין מג"א סי' תסז סק"י). ונראה שהחשש בכרכום דומה למה שחששו רבותינו בסוכר, וכיום שמשגיחים על כך הדבר מותר (סי' תסז ס"ח ובמאמר מרדכי אות י) ולכן גם בענין כרכום, הרי לגבי איסור קטניות לדעת מרן רבינו שליט"א הואיל והתבלין מופק מן השיח עצמו אין בו משום איסור קטניות. ואך למותר לציין, כי מי אשר יתן כשרות לתבלין זה צריך להיות אחראי על היותו נקי מתוספות, שידוע כי תבלין זה בגלל יוקרו יש חשש שמערבים בו מינים אחרים (עיין בבא בתרא לח ע"א).
ו. ומה ששאלת – דאשה נגררת אחרי בעלה, ראיתי מ"ש האחרונים שמטעם זה אשה מבנות אשכנז שנישאה לאחד מבני עדות המזרח, יכולה להקל באיסור קטניות ואפי' שהיא מבנות אשכנז. אולם מרן שליט"א מורה ובא – שאף שאנו אומרים בכל מנהג שאשה נגררת אחרי מנהגי בעלה כי בבואה לבית בעלה אין דעתה לחזור ונגררת אחרי מנהגיו כדין הולך ממקום למקום, ובפרט בעניני מאכלין וכלשון התשב"ץ (ח"ג סי' קעט) "שלא יהיו שנים מסובין על שולחן אחד חלוקין בעיסותיהן", הרי קטניות שאני, שהוא בכלל מנהג של סייג שכתב הריב"ש (סי' שצט) ופסקו המחבר (יו"ד סי' ריד) שחל עליהם ועל זרעם ואינו פוקע בהליכתו ממקום למקום, ולכן אף אשה מבנות אשכנז הנישאת לבן עדות המזרח יש מקום שתמשיך להחמיר על עצמה באיסור קטניות. ואכן כן כתב בשו"ת אדמת קדש בריש דבריו (במהדורת שאלוניקי זה נכלל בתוספות לאו"ח ס"ס ב נדפס בדף קטז של חלק ב), הגם שבהמשך דבריו כתב לחלק בין בנים הנגררים אחרי סייג אבותם לבין נשים "דאמדינן בדעתה דלא קיבלה על עצמה חומרת אביה כי תאמר מי יודע מה תהי (תהא) מזלי ועם מי אינשא", אולם לדעת מרן רבינו שליט"א מסתבר שעל האשה להחמיר.
כדברים האלו שמעתי ממרן שליט"א עוד בשנים קדמוניות (שנת תשנ"ג), ועתה (בתשע"א) שבתי ושאלתי ממנו, וחזר וציין שיש מתירים אולם יש מקום לדון לאסור. וכמדומני שציין בעבר שבספר פרי האדמה הקל בזה ואולי כוונתו לפרי האדמה (ח"א הל' אבות הטומאה דף קסב) שדן שם אימתי ניתן להקל ולנהוג כמנהג המקום שבאו לשם שהביא שם דברי הגאון רבי ברוך בנימין ומהר"ש גרמיזאן ע"ש. ולמעשה מרן שליט"א לא התיר לאשה אשכנזיה שנישאה לספרדי להקל באכילת קטניות.
והנני מוסיף בזה עוד מה שהשיב רבינו שליט"א, אודות בן שנולד לאביו מיוצאי אשכנז ואמו מיוצאי קהילות ספרד, שדר במושב שתושביו נמנים על קהילות ספרד, ועל מנהגים אלו חונך, ובא ושאל אודות נוסח תפילה ואיסור קטניות, והשיב רבינו מרן שליט"א שלגבי הנוסח אם קשה לו לשנות יכול להמשיך בנוסח הרגיל בו אף שגם בזה מנהג אבותיו אינו כן. אולם בקטניות עליו להחמיר. הרי שס"ל למרן שליט"א שמנהג איסור זה קיבלו עליהם ועל זרעם וכמשנ"ת.