או"ח ב' סימן ק"י
בענין מכירת כלי חמץ ודין טבילתם אחר הפסח
בדבר השאלה האם חייבים למכור כלי חמץ במכירת חמץ ואם כן האם חייבים לטובלם אחרי חג הפסח.
א. הנה מעיקר הדין פסק בשו"ע (ריש סי' תנא) "קדירות של חרס שנשתמש בהן חמץ כל השנה וכו', משפשפן היטב בענין שלא יהא חמץ ניכר בהם ומותר להשהותן, ומצניען בפסח במקום צנוע שאינו רגיל לילך שם". נמצינו למדים, דכלי חמץ נקיים אין צורך למוכרן ודי בהצנעה. אמנם יש שטרות מכירת חמץ שנוסחו ע"י גדולי עולם ובהם כתוב כי מוכרים כלי חמץ, כמו שמובא בנוסח שטר מכירה לבעל הדברי מלכיאל (שו"ת דברי מלכיאל ח"ד סי' כב) וז"ל "וכן כלים שנדבק בהם או שנבלע בהם חמץ", הרי שהחמיר למכור אף כלים שבלוע בהם חמץ. אלא שאם כן מתעוררת השאלה, שכאשר הכלים חוזרים לבעלות היהודי אחר הפסח יהא חייב לטובלן, ואכן כתב החכמת אדם (כלל ע"ג סעי' ג) "כשמוכר היורות לעכו"ם בע"פ משום חמץ צריך טבילה לאחר פסח", אלא שהחכמת אדם כתב משו"כ ד"מוטב שלא למכור הכלים", וכן העיד בשו"ת שיבת ציון (סי' י) שהעתיק נוסח המכירת חמץ של אביו בעל הנו"ב וכתב שם "ולא כתבנו שימכור בסתם כל מה שבחדר, משום שלפעמים בחדר ההוא יש כלי מתכות או כלי זכוכית או כלי חרס מצופים באבר ואם ימכור כל זה להאינו יהודי ויקנה מהאינו יהודי אחר הפסח יהיה צריך טבילה מחדש". הרי לדעת החכמת אדם ובנו של הנוב"י, אין כדאי למכור סתם כלים לעכו"ם הואיל ואם ימכרו הכלים יצטרכו לטבול אותם אחרי הפסח. לא כן דעתו של הגר"ש קלוגר, כמו שכתב בשו"ת האלף לך שלמה (ח"ב יו"ד סי' קצג) שבזמנים קדמונים היו מוכרים לגוי גם כלי חמץ, ובועד ארבע ארצות תיקנו כי למחרת הפסח יטבלו את הכלים שמכרו לעכו"ם לפני פסח, אולם הגרש"ק ס"ל דאין צריך לטבול, וטעמו הוא כי מכירת חמץ מועילה רק לחמץ שביטלו – הואיל וכל המכירה הוי הערמה, והערמה מועילה רק במילי דרבנן (ומותר לעשותה בפסח מחמת שמדאורייתא בביטול סגי ליה), א"כ את הכלי שאינו מבטל אין יכול למכור במכירה כזו, ומשום כך אין צורך לטובלו למחרת הפסח.
הרי דלא מצא הגרש"ק טעם להקל אלא לפי אותה שיטה דסבירא להו דהמכירה מהני רק במילי דרבנן, כדעת הבכור שור, ואם כן לכאורה לאותם האחרונים שאינם סוברים כדעת הבכור שור (עי' מקור חיים סי' תמה) ולדעתם במכירת חמץ כוללים גם חמץ שלא ביטלו אותו ואסור מדאורייתא, צריכים אכן לטבול את הכלים שנמכרו. אולם יש אחרונים שס"ל דאף שמכרו הכלים אין צריך אחר הפסח לטובלם וכמ"ש בערוך השולחן (יו"ד סי' קכ סעי' נב) "מפני שהכל יודעים שעושים כן מפני איסור חמץ לחומרא בעלמא, דמן הדין אין עוברים על הכלים בבל יראה, והכל יודעים שאחר הפסח יוחזרו לישראל ולא יקרא שם הגוי עליו". וכעין טעם זה הביא בשדי חמד (במערכת חו"מ סי' ט אות כז) "כיון שבדעת הקונה והמוכר שלא יתקיים המקח הזה לעולם, לא נקרא שם בעלים הנכרים על הכלים הללו". אלא שיש להבין עומק הדברים דהרי מכירת חמץ מהני מדאורייתא, ואם כן מה לנו שאין על הכלים שם של בעלות עכו"ם הרי זה שייך לעכו"ם ואם כן מדוע פטור מטבילה.
ב. והנה נודע בשערים המצויינים בהלכה המו"מ בין מרן הסטייפלער זיע"א להבחל"ח מרן שליט"א בנידון זה, ראה כתבי קה"י החדשים (סי' קיא קיב, המכתב הראשון בסי' קיב הינו מכתב מרן שליט"א והמכתב השני הינו תשובת הסטייפלער זיע"א, וראה הגדה של פסח למרן שליט"א ובקריינא דאיגרתא ח"ב מכתב פ) ובתוך דבריו העיד הסטייפלער על מרן החזו"א זיע"א כי "לפני כ"ה שנה ראיתי מרן זצללה"ה מוליך כל כליו למקטן ועד גדול לטבול במקוה אחרי פסח" (וראיתי שיש כותבים שהחזו"א לא הטביל הכלים אחרי פסח, וכנראה זה היה כאשר לא מכרו את הכלים וכמו שהכריע החזו"א באו"ח (סי' קיז ס"ק טו) שאין צורך בכך ואפילו לא את הבלוע בכלים, אך באותה שנה כנראה הרשאת החזו"א למכירת חמץ היתה באופן כללי לרבנים המוכרים, למכור את שבדעתם למכור והם מכרו את כל הכלים שבלוע בהן חמץ ומשום כך הטבילם החזו"א לאחר הפסח), הרי לפנינו עדות מהסטייפלער זיע"א שהחזו"א הטביל לאחר הפסח כלים שנמכרו במכירת חמץ.
והנה בקובץ תשובות (ח"א סי' נ) כתב מרן שליט"א שאין מטבילים את הכלים לאחר הפסח אפי' אם מכר את הכלים והחמץ כאחת, ובטעם הדבר ביאר דאומדנא דמוכח שכל המכירה הינה רק לינצל מאיסור בל יראה שמא יש בהם חמץ בעין, ולכך כל שנתברר שאין בכלים חמץ בעין הרי אדעתא דהכי לא מכר היהודי כליו, וע"פ אומדנא זו לא יצא הכלי מבעלות הישראל, ומכיון שסתם כלים אין בהם ממשות של איסור ובפרט אחרי שנוקו, סובר מרן שליט"א דמותר להשתמש בכלים לאחר הפסח בלא טבילה גם אם פרט בשטר המכירה שמוכר את גוף הכלים.
והנה הסטייפלער זיע"א כתב במכתבו שמרן החזו"א הנהיג למכור לנכרי רק את הבלוע בכלים ולא את הכלי (ועי' בחזו"א הנזכר לעיל דמעיקר הדין אין צורך בזה). ובתשובת מרן שליט"א (הנ"ל) תמה ע"כ כי טעם הבלוע בכלי אינו בר מכירה כיון דהוי כדבר שאין בו ממש, וראה בשו"ת אבן ישראל (ח"ט סי' לו) מש"כ בזה (ובעניי לא זכיתי להבין מש"כ באבן ישראל שיש בדברים טעות סופר, והכוונה למכירת חמץ הדבוק לכלים, דהרי החזו"א בספרו דן בכלים שבלוע בהם חמץ ולא בחמץ הדבוק לכלים. וגם כל הדיון הנז"ל בין הסטייפלער זיע"א למרן בקה"י החדשים ובקובץ תשובות הינו על מכירת הבליעה עיי"ש).
ואכן למעשה סבור מרן שליט"א שאין טעם ואין צורך למכור בליעת החמץ, אולם מחשש שמא נשאר חמץ בעין דבוק לכלי הרי בשטר ההרשאה שכותב מרן לכמה בתי דינים למכור החמץ שברשותו (כידוע מרן מוסר הרשאה למכירת חמץ לכמה וכמה בתי דינים, והוא מחלק את המקומות בדירתו שבהם יש דברים למכור, בין אותם בתי דינים), מפרט הוא בהרשאתו "כל מיני חמץ, תערובת חמץ, חמץ נוקשה תרופות ומשקאות שיש בהם חשש חמץ, כלים חמוצים בתנאי שיש בהם חמץ בעין" (ובשנים עברו פעמים היה כותב ב"תנאי אם יש בהם חמץ בעין").
העולה לדינא.
א. הגם שמעיקר הדין כלי חמץ יש לנקותם ולהצניעם וא"צ למוכרם, מצאנו שהדברי מלכיאל ציין בשטר המכירה שערך, למכור את כלי החמץ אפילו אותם שבלוע בהם חמץ. והיו מגדולי ישראל שלא הזכירו בנוסח השטר מכירת הכלים כדי שלא יצטרכו אחר הפסח לטובלם. ולדעת החזו"א מוכרים חמץ הבלוע בכלים. ואילו מרן שליט"א מוכר כלי חמץ בתנאי שיש בהם חמץ בעין.
ב. כאשר מכרו את כלי החמץ, חכמי ועד ארבע ארצות חייבו לטבול את הכלים אחרי הפסח. וכן דעת מרן החזו"א, אמנם היו מגדולי האחרונים שכתבו כמה טעמים להקל בדבר.
ג. לדעת מרן שליט"א מוכרים רק כלי חמץ אם יש בהם חמץ בעין ולכן אם לא נמצא בהם חמץ בעין אינו צריך לטובלם, ואם נמצא אחר הפסח שהיה חמץ בעין על הכלי, יטבול את הכלי שהרי כלי זה היה בבעלות גוי.