או”ח ב’ סימן א’

קונטרס בדין כיסוי ראש

הנה כת”ר זכה לחדש את הקהילה ולקרב את אחב”י לתורה – אולם ישנם חברים בקהילה שקשה עליהם לילך בכיסוי ראש, מכמה טעמים. יש מי מהם שטוען כי כל הענין הינו רק הנהגה טובה, ובנוסף לכך, ישנו חשש (אף שאינו פקו”נ) לילך בכיפה ברשות הרבים שהיא סימן מובהק להיותו יהודי, ובפרט בימות הקיץ שאין רגילים שאר האנשים לילך שם בכובעים ומגבעות. ועוד, ישנם מקומות עבודה שאין המעסיקים מוכנים שהעובדים במקום העבודה ילכו בכיסוי  ראש, אף שאינם אומרים זאת במפורש, ולכן חוששים העובדים שאם יכסו ראשם יבואו מעסיקיהם בתואנה לפטרם. ובריחוק מקום לא ידעתי עד כמה הדברים מציאותיים או שמא הם חשש בעלמא, לכן אמרתי להביא בפני כבודו את הדברים ממקורות ההלכה ואת אשר שמעתי ממרן רבינו שליט”א ועל פי זה יראה כיצד לנהוג, ואף שאין כאן חידושים אולי כשישוב על הידוע יראה כיצד להנהיג מקומו וקהילתו.

הנה כיום ב”ה בכל המקומות שנוהגים כהלכה ישראל קדושים מכסין ראשם, ושורש המנהג אכן כהנהגה של הידור ואף חומרא שנהגו האמוראים, אולם יתכן וכיום מי שאינו נוהג כן, אפשר דעובר על איסור דאורייתא או חשש איסור דאורייתא. ועל כן אבוא לשנות דין זה.

הנהגת כיסוי ראש וחובתו בתפילה

א. במסכת שבת (קיח ע”ב) איתא דרב הונא בריה דרב יהושע השתבח “דלא סגינא ד’ אמות בגילוי הראש”, ודברי רב הונא מובאים בין הנהגות אחרות שנהגו בהם אמוראים ואינם חובה גמורה. וטעם הנהגה זו דרב הונא מבואר בקידושין (לא ע”א) “שכינה למעלה מראשי”. הרי דכיסוי הראש הוה הכנעה כלפי שמיא, ולכך מביאה הגמ’ שם את ענין כיסוי הראש בסמוך לאיסור הליכת ד”א בקומה זקופה דדוחק רגלי השכינה (עי”ש ברש”י).

עוד מצינו במס’ שבת (קנו ע”ב) דאמו של רב נחמן בר יצחק אמרו לה כלדאי בריך גנבא הוה לא שבקתיה גלויי רישיה. אמרה ליה כסי רישיך כי היכי דתיהוו עלך אימתא דשמיא ובעי רחמי (וברש”י “בקש רחמים שלא ישלוט בך יצר הרע”), יומא חד יתיב קא גריס תותי דיקלא, נפל גלימא מעילויה רישיה דלי עיניה חזא לדיקלא אלמיה יצריה סליק פסיק לקיבורא בשיניה (וברש”י “אשכול תמרים והדקל לא שלו היה”), ומכאן למדנו גודל מעלת כיסוי ראשו שכשנפל הכיסוי התגבר עליו יצרו. מכל הנ”ל עולה דכיסוי הראש הינו הנהגה טובה, ואף דרך להרבות יראת שמים, אבל אין ראי’ שהדבר מחוייב מן הדין.

אולם לגבי כיסוי הראש בתפילה מצאנו בשבת (י ע”א) דרב כהנא “כי איכא שלמא לביש ומתכסי ומתעטף ומצלי אמר היכון לקראת אלוקיך ישראל”. ומכאן למדו הפוסקים דכיסוי הראש בזמן התפילה הוה דין מדיני היכון לקראת אלוקיך ולא רק חומרא בעלמא (ויש לעיין דבמסכת קדושין (דף ח ע”א) משמע שרב כהנא הקפיד על כיסוי הראש בכל זמן, עי”ש רש”י (ד”ה דגברא) ובתוד”ה רב כהנא). ועוד מצינו במשנה (מגילה כד ע”א) ד”פוחח פורס את שמע ומתרגם אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו”. ובמסכת סופרים (פי”ד הט”ו) איתא “פוחח הנראים כרעיו או בגדיו פרומים או מי שראשו מגולה פורס את שמע, ויש אומרים בכרעיו ובגדיו פרומים פורס אבל לא בראשו מגולה, שאינו רשאי להוציא אזכרה מפיו”. ובשו”ת חתם סופר (השמטות לחו”מ סי’ קצא) הביא כי חובת כיסוי הראש בזמן התפילה ילפינן מהעבודה בבית  המקדש שאסורה בגילוי הראש (עי”ש שכתב שיש מקור נוסף שאסור לעבוד גלוי ראש מגז”ש דנזיר). ואף שאין ללמוד מעבודת המקדש לגבי תפילה בגבולין מ”מ רמז יש כאן, לכסות הראש בעת עבודת ה’. נמצינו למדים דיש הנהגה של כיסוי ראש – כהנהגה שנהגו בה כמה וכמה מהאמוראים, ויש חיוב כיסוי הראש בשעת עבודת ה’ כגון בתפילה.

ב. יסוד הדברים שכיסוי הראש יש בו משום הכנעה, וגילוי ראש הוא התרסה ושחץ, אף מצאנו בדברי הנביאים. בישעי’ (פ”ז, ג) למדנו “ויאמר ה’ אל ישעי’ צא נא לקראת אחז… אל מסילת שדה כובס”. ובגמ’ סנהדרין (קד ע”א) “מאי כובס, איכא דאמרי דכבשינהו לאפיה וחלף, ואיכא דאמרי אוכלא דקצרי סחף ארישיה, וחלף”, ופי’ רש”י דאחז כיסה את ראשו “שהיה מתבייש ממנו” (מישעיהו), וכמ”ש רש”י (ישעיהו שם) “ורבותינו דרשו נכנע אחז מפני ישעיהו ושם על ראשו… כלי”. הנה מצינו דכיסוי הראש הוה ביטוי להכנעה וק”ו לפני מלך מלכי המלכים שחייבים להכנע מפניו (ראה בזבחים (פ”ח ע”ב) דמצנפת מכפרת על גסי הרוח, ועי’ מהרש”א ד”ה מצנפת דכיסוי הראש גורם לידי “אימה דשמיא”).

ומאידך הליכה בגילוי הראש הינה דרך שחץ וגאוה וביטוי של מרידה,  כמבואר בגמ’ סנהדרין (קא ע”ב) על הפסוק במלכים לענין ירבעם “וזה הדבר אשר הרים יד במלך שלמה”, אמר ר’ נחמן שחלץ תפילין בפניו, ופי’ רש”י (ד”ה חלץ תפילין) “אין נכון להיות בגילוי ראש לפני המלך” והוא התחיל למרוד בכך שהראה שאינו נוהג בו כבוד כבמלך. ועוד שנינו במסכת כלה (ריש פ”ב) “פעם אחת היו זקנים יושבים בשער ועברו לפניהם שני תינוקות אחד כסה ראשו ואחד גילה את ראשו, זה שגילה את ראשו וכו’ ר”ע אומר ממזר ובן הנדה”. ולבסוף התברר כדבריו “אמרו ברוך ה’ אלוקי ישראל אשר גילה סודו לר”ע בן יוסף”.

ולכאורה מכאן משמע דהוא חוב גמור. ואפשר דאם נדקדק במש”כ “גילה את ראשו”, שאפשר שהיה ראשו מכוסה וגילהו כשעבר לפניהם, לכן זה מוכיח  על עזות פנים. או שחיוב כיסוי הראש לפני ת”ח הינו חיוב גמור כמו בתפילה מהא דיהא “מורא רבך כמורא שמים”.

וכן יש לומר שמענין ירבעם (שהובא לעיל) משמע כי גילוי הראש לפני המלך הוה בגדר מרידה, ואם לפני מלך בשר ודם כך, קו”ח לפני מלך מלכי המלכים, הרי דאע”פ שכיסוי ראש אינו אלא הנהגה נכונה, מ”מ בעומדו לפני מלך מחויב בכיסוי הראש כמו בתפילה. אמנם היה אפשר לומר שירבעם היה ראשו מכוסה וגילהו לפני המלך וזו היא מרידה, אבל לילך לפני מלך בלא כיסוי הראש אין בזה מרידה, אולם מלשון רש”י שכתב “אין נכון להיות בגילוי ראש לפני המלך”, משמע שאין המרידה בהסרת הכיסוי אלא בעצם ההליכה בגילוי ראש.

מכל מקום מהגמרא במסכת שבת (הנז”ל) מצאנו שענין כיסוי ראש הינו הנהגה טובה ולא חיוב. אמנם יש שלמדו שכבר בזמן חז”ל נהגו הכל בכיסוי הראש, אלא שהנהגת החכמים המיוחדת היתה בעטיפת כל הראש לעומת שאר הציבור שנהג רק בכיסוי מקצת הראש, והוכיחו כן מהגמ’ בקידושין (ל ע”א) “רבי חייא בר אבא אשכחיה לרב יהושע בן לוי דשרי דיסנא ארישיה”, וברש”י “סדין אין ראוי לעטיפת הראש אלא כסוי בעלמא שם על ראשו שלא לילך בגילוי ראשו ולא הספיק להתעטף בסודרו” (הגם שיש לעיין בראי’ זו, ולעצם הדבר ראה שו”ת מהרי”ט צהלון החדשות ח”ב סי’ ר).

ועוד יש מקום לחילוק נוסף, בין כיסוי הראש בתפילה אשר הינו חובה, לבין כיסוי הראש באופן כללי אשר נחשב כהנהגת חכמים. אמנם יתכן שאף באותם מקומות שאינו חייב בכיסוי אם היה מכוסה ראשו אין לו לגלות את ראשו במכוון. כגון בעומדו לפני מלך ולפני תלמיד חכם. ואולי יתירה מזו לפניהם אסור לא רק להסיר הכובע אלא אף לילך בגילוי ראש.

והנה יש שהביאו ראיה ממדרש מפורש שא”צ כיסוי ראש כלל. שכך איתא במדרש (ויק”ר כז ו) “אמר ר’ יצחק משל למלך ששלח פרוסדוגמא שלו למדינה. מה עשו בני המדינה, עמדו על רגליהם ופרעו את ראשיהם וקראוה באימה וביראה… אמר הקב”ה הדא פרוסדוגמא דידי לא הטרחתי עליכם ולא אמרתי לכם שתהיו קורין ק”ש לא עומדין על רגליכם ולא פורעים את ראשיכם”, ומשמע מכאן דלא זו בלבד שכיסוי הראש אינו מצוה אלא כביכול היה מקום לומר שדווקא בשעת קריאת שמע יהיו בגילוי ראש כמו נתיניו של מלך בשר ודם שקוראים את חוקתו בגילוי הראש, וראיה זו הביא המהרש”ל בתשובה (סי’ ע”ב. וע”ע פר”ח סי’ צ”א) שאין צורך בכיסוי הראש כלל.

וכמה תשובות נאמרו בדבר, חדא, דהרי איתא במדרש (שם) דאף שהתיר לנו הקב”ה לאכילה גם אייל צבי ויחמור, מ”מ פסולים הם לקרבן משום שצריך להתייגע להשיגם דאינם תחת ידי אדם והקב”ה לא רוצה להטריח את בניו. וא”כ הוא הדין הכא, דכשבאה הודעה ממלך בשר ודם טורחים וקמים ומגלים ראשם ואילו ישראל אינם כן דהקב”ה אינו רוצה להטריחם שיגלו ראשם אלא ישבו ולא יגלו ראשם. ומוכח א”כ מן המדרש להיפך, שבד”כ ישראל מכסים ראשם (עי’ שבות יעקב ח”ג או”ח סי’ ה, אליה רבה סימן ב).

ודאתינא להכא, יצויין כי בישועות יעקב (סוף סי’ ב) רצה לחלק דדוקא בשעת קריאת שמע פטורים מכיסוי הראש, מכיון דאיתא בברכות (דף יד ע”ב) “כל הקורא ק”ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר” ועל כרחך הוא קורא ק”ש עם תפילין, ומכיון שהוא מניח תפילין זה גופא מורה על הכנעה כלפי השי”ת ואין צורך בכיסוי הראש, אבל כשהאדם אינו מניח תפילין ודאי חייב הוא בכיסוי הראש. ועפ”ז רצה הגרצ”פ פרנק (הר צבי או”ח ח”א סי’ ג) ליישב מש”כ רש”י שמרידת ירבעם היתה בהיותו עומד גלוי ראש לפני שלמה המלך, וקשה שהגמרא הזכירה רק את חליצת התפילין. וע”פ הישועות יעקב ניחא, כיון שרש”י ס”ל דבשעת הנחת תפילין א”צ להיות בכיסוי ראשו, הרי כשחלץ תפיליו נמצא עומד גלוי ראש, ובזאת מרד בשלמה.

אלא ששיטה זו – להקל בגילוי הראש בשעת תפילה כשמניח תפילין, בעי ביאור, שהרי בש”ס מצינו כי מדיני ההכנות לתפילה ישנה הקפדה טפי בכיסוי הראש, ולא מצאנו שהבדילו שבתפילה שמניח בה תפילין יהא פטור מכיסוי הראש. וגם הראשונים לא חילקו בחובת כיסוי הראש בתפילה בין מניח תפילין לאינו מניח, וכן המחבר (בסי’ צא) שכתב שצריך לכסות הראש בתפילה, קאי בתפילת שחרית דמניח בה תפילין (ואולי יש לדון שהרי היו הולכין בתפילין כל היום ואכמ”ל).

כיסוי מקצת הראש

ג. ומצאנו לאחד מן האחרונים שכתב לחלק בין כיסוי כל הראש לבין כיסוי מקצתו ומקור דבריו בלשון חז”ל בשבת (דף קיח ע”ב) וקידושין (לא ע”א) שרב הונא לא הי’ הולך ד’ אמות בגילוי ראש, ולשון ד’ אמות – משמע שפחות מד’ אמות מותר, ועל כן כתב הגאון ר”ש קלוגר בהאלף לך שלמה (או”ח סי’ ג) לחלק, דבגילוי כל הראש אסור לילך אף פחות מד’ אמות, אבל מותר לילך במקצת גילוי ראש עד ד”א. ולדעתו מה שהשתבחו החכמים בלשון “תיתי לי” שכוונתו שאין הדבר אסור מן הדין היינו רק בגילוי מקצת הראש. וכן לשון המדרש “דלא הטרחתי עליכם לקרות פרועי ראש” הכוונה גילוי מקצת הראש, שלא יכבד משאו על כל ראשו ויוכל לכוון כראוי אבל גילוי כל הראש אסור.

ודברי הגרש”ק צ”ב, דמנ”ל להגרש”ק לחלק דבגילוי כל הראש אסור בהליכה אפי’ בפחות מד”א וכשמכוסה קצת מותר עד ד”א.

ויעויין באגר”מ (או”ח סי’ א) מה שהאריך לדון בדבריו, וכתב שדעת הגרש”ק הינה דעת יחיד. והוסיף באגר”מ דלדעתו כיסוי המכסה מחצית ראשו ויותר, ודאי מועיל גם לדעת הגרש”ק.