הבא: סימן ג' מכתב הגרדב"צ קליין זצ"ל אב"ד יסודות בענין הנ"ל <<
זרעים סימן ב'
חשש ערלה בתות שדה
בדבר השאלה שנתפרסמה אם תות שדה נחשב כאילן וצריך למנות לו ג' שנות ערלה, וא"כ כל פירות התות שבארץ הינם ערלה שהרי בארץ מגדלים אותו כגידול חד שנתי, או שמא יש להחשיבו כירק ואין בו ערלה. כתב כת"ר שליט"א שהוא מבקש לידע פסק ההלכה של מרן שליט"א אולם הוסיף שלדעתו לא היה מקום להסתפק בזה, הואיל והרבה גדולים אכלו תות שדה.
א. בריש דברים אבקש לדון במה שכתב כת"ר דאין להסתפק בשאלת התות שדה שהרי הרבה גדולים אכלו את התות שדה ובפרט שצדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם ובפרט במילי דאכילה וכמו שכתבו בתוספות עכ"ד. ואין דבריו מתיישבים, שאם היה מביא ראיה שאחד מן הגדולים בירר את הדבר ומשום כך אכל הרי בידינו מעשה רב, וכמו שהביא הברכ"י (בסי' רצד) מגדולי הדור שהיו אוכלים חצילים. אבל היות שאנו מסופקים אם בכלל הודיעום שהתות שדה יכול לחיות כמה שנים הרי זה דומה למאי דאיתא במס' חולין (דף סב ע"ב) דתרנגולתא דאגמא היו מחזיקין אותה בטהרה ולאחר כמה זמן חזו דדרסה ואסרוה, הנה אע"פ שהחזיקוה קודם בטהרה מתוך שלא ידעו המציאות לא נמנעו לאוסרה מאחר שנתבררו הדברים. אשר על כן ודאי שמחובתנו לברר דין זה ולא לילך כסומים בארובה ולהתיר דבר זה בלא הוכחה.
דאתינא להכא יש להעיר דבארץ ישראל גידול התות הינו חדש, ורק לפני כשלושים שנה החלו לגדלו בכמויות גדולות ובאופן מסחרי, ומשום כך יקשה לומר שבאר"י "אכלוהו במשך דורות" כמ"ש כת"ר. וממה דאכלוהו בחו"ל ודאי שאי אפשר להביא ראיה, דאפשר דהחשיבוהו לספק עץ ספק ירק, וספק ערלה בחו"ל מותר וכמבואר במשנה ערלה ובמסכת קידושין (דף לט ע"א).
ב. לגופם של דברים, הנה כתבו התוס' בברכות (דף מ ע"א) ד"ה איתיה, נראה דתותים ופריזיי"ש ובונטונ"ש וכיו"ב צריך לברך עליהם בפה"ע עיי"ש. ובמרדכי כתב בפרק כיצד מברכין (אות קלא), דנחלקו הראשונים גבי ברכת הפריזיי"ש ע"ש. וכן הביא בתשב"ץ, (ויל"ע בדעת המחבר בפריזיי"ש ואכ"מ). ומביני דבר אומרים כי בצרפתית עתיקה, פריזיי"ש הינו תות שדה (וכמעט כן הוא הלשון בצרפתית המדוברת כיום), א"כ דין התות תלוי במחלוקת הראשונים, ושוב יש להסתפק אם דבר זה נחשב כספק שאפשר להקל בו בחו"ל או שזה ספק בחסרון הידיעה, אבל באר"י ודאי שצריכים להחמיר.
שבתי וראיתי, דקשה מאוד לסמוך על השמות הלועזיים ותירגומם המקובל, והמעיין בנו"כ יראה ויווכח כי לא בכל מקום נקראו באותם שמות אותם המינים, ובפרט בענין הפריזיי"ש. ראה במאמר מרדכי (או"ח סי' רג) שדן בפריזיי"ש והוא גופא מסתפק דאפשר דמה שתוס' קרא פריזיי"ש ומה שבזמנו נקרא פריזיי"ש הם שני מינים נפרדים, "אפשר דפריזיי"ש שהזכירו רבותינו בעלי התוס' אינו מין שאנו קורין פריזיי"ש וקצת הוכחה כתבו שעצו מתקיים משנה לשנה והכא אין העץ מתקיים" ע"ש. יתירה מזאת המעיין בדבריו יראה כי הפריזיי"ש עליו מדבר המאמר מרדכי ותות שדה שבזמנינו שני מינים הם, היות ועפ"י התיאור המובא בריש דבריו על הפריזיי"ש, נראה שכל ג' שנים זורעים אותם מחדש כדי שיהיו יותר טובים, דאף שהיה עושה יותר מג' וד' שנים מ"מ לא היו טובים כ"כ ולכן זורעים אותם מחדש אחר ג' שנים, ואילו בתות שדה של זמנינו הנוהג הוא ששותלים אותו מידי שנה מחדש. לכן נראה לומר דאולי המאמר מרדכי מדבר על פטל (מאלינעס). (שבתי וראיתי בכרם ציון, (ערלה) במאמר הרב בונימוביץ ז"ל שגם הוא הגיע למסקנה שאין המאמר מרדכי מדבר על תות שדה).
זאת ועוד, העירני הרה"ג ר"ק כהנא זצ"ל כי תות שדה כפי שהוא נקרא בלשונינו, הינו גידול שבא כתוצאה מהכלאה לפני כשלוש מאות שנה (ראה אנציקלופדיה חקלאית גידולי שדה וגן עמ' 418), ואפשר דהפריזיי"ש שדברו התוס' הינו מין מסוגי תות העץ. אשר על כן, נראה דתות שדה והפריזיי"ש שדברו בו הראשונים שני מינים הם ועלינו מוטל לבאר דין תות שדה.
ג. כבר ביארנו (בסימן הקודם) דנחלקו רבותינו הראשונים בפירוש הסוגיא בברכות (דף מ ע"א) בענין גדר אילן לענין ערלה וברכת בורא פרי העץ, והעולה דג' שיטות בדבר לדעת התוס' והרא"ש כל גידול שנשאר השורש משנה לשנה הרי הוא חייב בערלה. שיטת הגאונים שהביא הטור באו"ח (סי' רג) ונפסק כן ברמ"א, אם לא נשאר מגזע העץ בחורף אינו נחשב עץ ורק אם ישאר חלק מהעץ ובשנה הבאה יתן ממנו פירות אפילו מענפים אחרים, הרי זה עץ. שיטת רש"י וכן נראה דעת האגודה המובא במג"א (ריש סי' רג), דאינו נחשב עץ אלא א"כ הענף יתקיים בחורף ומוציא פירות לשנה הבאה מאותו ענף עצמו.
לפי"ז בתות שדה יש סימני אילן שהרי הצמח נשאר לחיות יותר מעונה אחת מעל הקרקע, וא"כ לשיטת הגאונים שכמותם פסק הרמ"א ומכל שכן לשיטת הרא"ש יש להחשיב התות שדה לעץ, שזה דרכו של התות שדה שאעפ"י שהוא מוציא שריגים שמשתרשים בקרקע ומפתחים צמח חדש, הרי הצמח הראשון (הנקרא בפי החקלאים צמח האם) ממשיך לחיות.
ד. עוד הובא (שם) דברי התוספתא כלאים (פ"ג), כל המוציא עלים מעיקרו הרי זה ירק וכל שאינו מוציא עלים מעיקרו הרי זה אילן, ובתשובת הגאונים גרס וכל המוציא עלים מעצו. והבאנו ג' שיטות בביאור תוספתא זו. הכפתור ופרח (בפרק נו), והגר"א (באו"ח סי' רג), והחזו"א (בערלה סי' יב) פירשו דאם העלים יוצאים מהשורש נחשב לירק ואם העלים יוצאים מהעץ ולא מהשורש הרי הוא אילן, ודברי התוספתא הם כדברי הירושלמי (בפרק ה מכלאים) שכל העולה מגזעו מין אילן הוא וכל העולה משורשיו מין ירק הוא. והרא"ה (שם בברכות הוב"ד בשטמ"ק) פירש דדברי התוספתא שווים לדברי הגמרא בברכות והן הן הדברים, וז"ל "דהדא מילתא הוא בהדיא האי והוא הדין כל שמתייבש בימות הגשמים וחוזר ומוציא עלים בעצו בימות החמה הרי זה אילן, ואם מתייבש בימות הגשמים ומוציא עלים משורשיו בימות החמה הרי זה ירק והוא ענין אחד לגמרי עם כלל זה".
פירוש שלישי בדברי התוספתא מצאנו בשו"ע הרב, דירק מוציא פירותיו ישר מעיקרו ואילו באילן יוצאים ענפים ומן הענפים יוצאים עלים ופירות. וע"ש דביארנו מה שניתן להסתפק בכלל זה אם הוא רק באילנות הרכים או בכלל האילנות.
והנה לפי זה, יש מקום להחשיב תות שדה כעץ שהרי מעל הקרקע יש גזע נמוך (הקרוי כתר) וממנו יוצאים הענפים והשלוחות אשר עליהם מתפתח הפרי, ומצב זה מתאים לכל הפירושים שהבאנו בתוספתא.
ה. הובא לעיל דברי הירושלמי (פ"ה דכלאים), הרי כרוב עולה מגזעו – כאן בודאי כאן בספק, והגר"א (בסוף פ"ד מעשרות) פירש וז"ל: תניא ר' חנינא זה שעלה מגיזעו הרי אילן, ופריך הרי כרוב עולה מגיזעו והוא בודאי ירק, ומשני כאן בודאי ידעינן דההוא ירק ואף דחזינן דעולה מגיזעו אמרינן דמין ירק הוא וכאשר ספק לנו אזלינן בתר הכלל. נמצאנו למדים דיתכן שיהיה שיח שנחשיבהו ירק למרות שעפ"י הכללים יש להחשיבו אילן.
והנה צמח תות שדה גיזעו נמוך ואינו עולה עד ג' טפחים ובגידול רגיל אינו מגיע אף לטפח כי הכתר קרוב לאדמה ממש. ובשו"ת דברי מלכיאל (בח"ה סי' קמ"ג) כתב שדבר זה הוי סימן. אמנם סימן זה יש לדון בו, הנה המג"א כתב לברך בפה"ע על אילנות נמוכים שגבוהים מן הארץ ג' טפחים כגון היגדעס השחורים, ואף הח"א (בסי' נא סע' יט) שחלק וכתב שמברכים בכה"ג בפה"א זה מחמת שאינם חשובים. אבל אין בדבריו משמעות שזהו הוכחה דהוה ירק. גם מה שהביאו האחרונים שעץ צריך שיהיה קשיח וגבוה הראיות שלהם אינן מוכרחות. ובפי' דברי הדברי מלכיאל צ"ל דשיח כזה שגובה גזעו הוא פחות מטפח ומראהו כשל ירק ממש, נראים הדברים דאף אם חלק מסימני ירק ליתא בו הרי הוא ודאי ירק. וראה עוד בלקט הקמח למהר"ם חגיז (בסוף סימן רצד) שכתב וז"ל ואצלי נתחדש טעם אחר להתיר, דאיתא התם דגזרו על הגפנים שאינן גבוהים שיהיו כירק משום שהם שפלין ונראין כירק א"כ כל דבר שמינו שפל וקצר יש לדונו שהוא ירק.
אמנם החזו"א כתב (סי' יב) וז"ל, ופי' הגר"א דלא נאמר סימן זה אלא במקום שיש להסתפק אבל בודאי ירק שעולה מגיזעו הרי זה ירק וצריך תלמוד מהו המכריע העושה ודאי ירק. ואפשר דממשו של ירק יש לו סוג מיוחד שאין כיוצא בו בפרי האילן כגון כרוב ובצל וכיוצא בו, עכ"ל. הנה לכאורה סבירא ליה לחזו"א דא"א להביא ראיה מהירושלמי לענין גידולין שיש להם סימנים של עץ להכריע דייחשבו כירק. אבל נראים הדברים דכוונת החזו"א דיש סוגים שהם ממש עץ ואי אפשר לומר שייחשבו ירק רק מחמת סיבה צדדית, דכרוב וכיו"ב לא נתברר מהו המכריע שהוא ירק שהרי הכרוב כמבואר בגמ' גיזעו גבוה ואף היו עולים בו בסולם כמובא בכתובות (דף קיא ע"ב) ומראהו כדמות עץ, ובזה רק חז"ל יכלו להכריע שהוא ירק. אבל אם נדון בדבר שמראהו דומה ושווה לירק כמו תות שדה שמראהו כמראה ירק ומצאנו לפוסקים דהחשיבו מראהו כודאי ירק – שהוא שפל, ודאי נראה שניתן לצרף דבר זה כסניף להיתר דהתות שדה חשוב ירק. וכן שמעתי ממרן רבינו פאה"ד שליט"א.
ו. נודע בשערים המצויינים בהלכה דברי הפוסקים בדבר החצילים, דהכפתור ופרח אסרם מחשש ערלה ושאר גדולי ישראל התירום. ובברכי יוסף הביא בשם המהר"א אזולאי שכתב וז"ל, הכפתור ופרח אסר החצילים ואני שאלתי לתלמידי האר"י ז"ל ואמרו לי כי תלמידו המובהק מהרח"ו ז"ל היה אוכל אותם. גם העידו לי שהחכם השלם מהר"ם אלשיך היה אוכלם והיה אומר שהוא ירק לפי שכל אילן שעושה פירות בכל שנה הולך ומשביח, לעומתו זה האילן של החצילים שנה ראשונה הוא טוב ובשנה השניה הוא גורע מעט והוא מר קצת ובשנה השלישית הוא מר הרבה שאינו ראוי לאכילה אלא ע"י הדחק וזה מורה שהוא ירק, עכ"ל.
והנה טעם זה בהיתר חצילים תפשו הרבה מהאחרונים כעיקר הטעם להתיר, ולכן בקשנו לבדוק את טיב פרי התות שדה בגידול רב שנתי. וכתב לנו על זה פרופ' לשם (מומחה לגידול תות שדה) כי הפירות בשנה השניה של צמח התות הינם עפ"י רוב גרועים בטיב ובכמות מן הפרי בשנה הראשונה, ובשנה השלישית הינם גרועים טפי. הרי דיש לנו סניף נוסף להיתר וכמו שכתב המהר"ם אלשיך בחצילים. וחכם אחד רצה לומר, דהחזו"א ס"ל דלא התירו מחמת ירידה בטיב הפירות בכה"ג שהעץ מתקיים כמה שנים, וחיליה דידיה ממה שכ' החזו"א וז"ל ומה שכתבו הולך ומתקלקל אחר שנה אין טעם זה עיקר אלא העיקר שאין מתקיים שנים הרבה עכ"ל. ובמח"כ לא דק, דכל מה שכתב בחזו"א הרי זה מפני שתפס לעיקר ההיתר את הטעם שאין גזעו מתקיים ולדעתו כל שאין גזעו מתקיים מספר שנים הוא בגדר אין גזעו מתקיים ואינו עץ ולא סבירא ליה הטעם שהולך ומתקלקל. אמנם לפי הפוסקים שקיבלו את הכלל ששיח שפירותיו מתקלקלין חשיב ירק ולא עץ, הרי תות שדה ייחשב כירק.
ז. בדבר החצילים מצאנו ג' תשובות ברדב"ז (ח"א סי' רצו, וחדשות סי' תצט, וח"ג סי' תקלא). וכתב הרדב"ז וז"ל כשעליתי לא"י ראיתי כולם נוהגים בו היתר (בחצילים) ומשמע דפשיטא להו דהוא ודאי ירק דאי הוה ספק הא קימ"ל ספק ערלה בארץ ישראל – אסור. ונתחדש לי טעם אחר שאין בכל מיני אילן שזורעים הגרעין ועושה פרי בתוך שנתו כזה, הלכך הוא ירק עכ"ל. והקשה עליו המהר"ם חגיז בהלכות קטנות (סי' פג) מהיכן חידש כלל זה. ובתשובתנו על דבר הפאפיה (לעיל סימן א') ביארנו דלדעת החזו"א לא ניתן להסתמך על כלל זה שהביאו הרדב"ז בלבד דאינו מופיע בגמ', אך אפשר להסתמך על כלל הרדב"ז כצירוף לקולא. וא"כ ניחזי אנן אם כלל זה קיים בתות שדה.
אמנם שיח התות נותן פירות בתוך שנה מהשתילה אבל הוא נשתל היום משיחים שהוכנו במשתלה, והרי הרבה עצים שמועברים במשתלה גם הם נותנים פירותיהם בתוך שנה וברור שלא בזה דיבר הרדב"ז ורק כשהוא נותן פירות בתוך השנה הראשונה לזריעת הגרעין חידש הרדב"ז שזה ירק, דבאילן מזריעת הגרעין ועד לפרי חולף זמן ארוך יותר משנה. ושמענו ממומחים במכון וולקני דבשיח התות מזמן זריעת הגרעין עד לפרי יהיו מקומות דיתן פירותיו בתוך שנה ויהיו מקומות שיארך זמן יותר משנה, ומסתבר לדבריהם שבארץ ישראל יעברו יותר מי"ב חודש עד שיתן פירותיו, ודבר זה צריך הכרע אם דברי הרדב"ז נאמרו על גידולים כאלה שבמקום אחד הזמן מהשתילה עד לפרי יהיה יותר משנה ובמקום אחר פחות משנה. ונראה דהואיל ואנו מסופקים אם תות שדה רגיל ליתן פירותיו תוך שנה לזריעה, אי אפשר לצרף את דברי הרדב"ז להיתר זה ככל ספק בחסרון הידיעה, ומכל שכן בארץ ישראל שספק ערלה אסור.
ח. הרדב"ז (בח"ג סי' תקלא) הסתפק שכל שלא יחזיק העץ מעמד יותר מארבע שנים ולא יהיה לו פירות רבעי אינו בכלל אילן, וטעמו ממה דאיתא בירושלמי כל שיש לו ערלה יש לו רבעי, ומיניה, דכל שאין לו רבעי אין לו ערלה. וכבר נתקשו האחרונים בדבריו דבברכות (דף לה) איתא דבכרם נוהג רבעי ולא בשאר אילנות ואעפ"כ נוהג דין ערלה בשאר אילנות. ומלשון הרדב"ז נראה דלהלכה לא קיבל טעם זה, עיין מ"ש החכמ"א (בשערי צדק פ"ו).
החזו"א (בסי' י"ב) כתב דגזע המתקיים שנתיים או שלוש ואח"כ הגזע כלה והשרש קיים ומוציא גזע אחר או שגם השרש כלה וחוזר וצומח מזרע הנופל, כל שאין מתקיים אחר ערלה ואחר רבעי ודאי לאו אילן הוא שאין סברא לומר שזה אילן שפירותיו תמיד אסורים. והנה החזו"א נשמר מן הקושיא, היאך הוא קובע כלל חדש שלא נמצא בגמ' וכתב וז"ל דכל שאינו מתקיים יותר מג' שנים הוא מכלל דברי הגאונים שאין הגזע מתקיים. וכוונתו לתשובת הגאונים שמביא המרדכי על דברי הגמ' בפרק כיצד מברכין בענין גזעים הכלים בחורף, ולפי"ז כל שאין העץ מחזיק יותר מג' שנים הרי כתב החזו"א דלשיטת הגאונים אינו בכלל עץ.
וחלוק טעמו של החזו"א מטעמו של הרדב"ז, דלרדב"ז צריך שיתן העץ פירותיו עד עבור ד' שנים לפי שתלתה תורה דין ערלה בדין רבעי כדמשמע בירושלמי, ואילו לדעת החזו"א טעם ההיתר מחמת שלא יתכן שיהיה עץ שפירותיו אסורים לעולם ומשום כך אינו חייב בערלה. ואחד מגדולי התורה שליט"א רצה לומר דלדעת החזו"א עץ שיתן פירותיו רק ד' שנים יש להקל בזה שלא יחשב עץ ומקורו ממש"כ החזו"א (סי' יב), כל שאין מתקיים עד אחר ערלה ואחר רבעי, ודאי לאו אילן הוא. והנה במחכ"ת לא דק דבכמה מקומות שם (בסי' יב) כתב החזו"א בענין גזע המתקיים שנתיים ושלוש דאינו בכלל אילן (עיי"ש בדיבור המתחיל נראה, בד"ה ברכי יוסף, ובד"ה ונראה לדינא). וכ"כ בדיני ערלה (אות לח), אילנות הרכות שאינם מתקיימים יותר מג' שנים עיי"ש. ולשון החזו"א אחר ערלה ואחר רבעי צ"ל שכוונתו שהנותן פירות בשנה הרביעית חשיב אילן, מכיון שיש פירות מותרים באכילה אחרי ג' שנות ערלה. ואין לדחות דבריו המפורשים ומה שפסק בדיני ערלה, מדיוק לשונו ולחדש שבעינן אילן שנותן פירות חמש שנים.
ולכאורה יש נפק"מ טובא בין טעם זה לבין טעמי היתר אחרים, דבמקום אחר ביארנו דשווים הכללים לאילן לברכה ולערלה, אלא דפעמים מברכים על עץ בורא פרי האדמה מפני מיעוט חשיבותו (כדוגמת צלף), אבל דבר שמברכים עליו בפה"ע – הרי הוא ודאי עץ גם לערלה. אולם אם נפטור אילן מערלה מחמת זה שאינו בכלל רבעי, או מחמת הסברא שלא אסרה תורה את העץ לעולם, הרי זה רק פטור מדיני ערלה אבל נחשב עץ ולכן לברכה אולי יוכלו לברך בורא פרי העץ.
והנה אם בתות שדה קיים סימן זה, הרי אין צריך לכל מה שכתבנו בריש דברינו בענין הפריזיי"ש, דאפילו אם הפריזיי"ש הוא תות שדה ומברכין עליו בורא פרי העץ – הרי אינו בכלל ערלה. שבתי וראיתי שיתכן ובזה יהי' נפק"מ בין הטעם המובא ברדב"ז לבין החזו"א, דלרדב"ז שהפטור הוא מחמת שאינו ברבעי הרי נשאר בתורת עץ ואפשר לברך עליו בפה"ע, ואילו לחזו"א שנראה שר"ל שזו דעת הגאונים המובאת במרדכי (אות קלא) בסוגיא במסכת ברכות, אי אפשר לברך בפה"ע שהרי חשיב ירק.
עוד יש לבדוק אם תות שדה מתקיים ד' שנים, ובמכתב שקיבלנו מפרופ' יעקב לשם כתב שצמחי האם עצמם מתנוונים אחרי השנה השלישית, בשנה זו ואף בשנה הקודמת על פי רוב הצמחים זקנים וחולים, והנה לכאורה לפי דבריו הרי העץ אינו מחזיק יותר מג' שנים ולדעת החזו"א הרי זה סניף נוסף להיתר. (יש להעיר דהחזו"א לדינא הסתמך על הכלל של אינו מחזיק יותר מג' שנים רק בצירוף שהאילן נותן פירותיו בשנה הראשונה). אבל כבר התבאר לעיל שכל דברי החוקרים הם בתות שדה שגדל משתילים אבל אם היו מגדלים אותו מזריעת גרעין היה נותן פירותיו בפעם הראשונה רק אחרי קרוב לשנה ועד שימות השיח יעברו יותר משלוש שנות ערלה ובשנה הרביעית יתן פירות לכן מסתבר שאי אפשר לצרף היתר זה של החזו"א בתות שדה, אלא עיקר הסימן שהוא ירק מכך שפירותיו מתקלקלים. (אמנם גם שמענו שחברה בקליפורניה בארה"ב מטפלת בגידול של "עץ תות" שיהא עץ שיהיו לו שלוחות והשלוחות יהיו מודלות כבגפן ואעפ"י שהשלוחות ימותו מידי שנה הרי העץ ימשיך להתקיים הרבה שנים אבל כפי שביררנו אצל מומחים וכן כתב פרופ' לשם שדבר זה לא יתכן בתנאי טיפול רגילים ובדרך הטבע שהטביע הקב"ה בעולמו, ולכן לא צירפנו דבר זה לבירורינו).
תבנא לדינא
יש להחשיב שיח התות שדה לירק מחמת מראהו וצורתו ומחמת שפירותיו הולכים ומתקלקלין. הגם שלא נתבאר אם אפשר להחשיב את צמח התות כמגדל פירות בתוך שנה ראשונה לזריעתו וכן אם העץ ימות עד השנה הרביעית, אבל די במה שנתבאר כדי להחשיב את התות כירק. וכן דעת מרן עמוד ההוראה הגרי"ש אלישיב שליט"א להחשיב התות שדה כירק.
