הבא: סימן ו' העברת שתיל שניטע בשביעית למקום אחר <<
שביעית סימן ה'
בענין נטיעה קודם שביעית וגזירת מונין
בחסדי השי"ת, בזכות פעולות המכון לחקלאות עפ"י תורה להסדיר פיקוח על עציצים נקובים המועברים מהמשתלות למטעים, בכדי למנוע נטיעות ערלה, מצילים הם בזה רבבות יהודים מלהכשל באכילת ערלה, ומצוה גוררת מצוה, ובהגיע שנת השמיטה הורו רבני המכון לא לפקח על משתלות שנוטעות באיסור בשביעית שהרי חז"ל גזרו על מה שניטע בשמיטה באיסור, ש"יעקר", ולא יתכן לפקח ולהשגיח מאיסור ערלה על נטיעה שצריך לעוקרה. ובסייעתא דשמיא אף השלטונות קבלו טענה זו ורוב המשתלות העוסקות בנטיעת עצי פרי שובתות בשביעית, ובאו לשאול אודות משתלות בבעלות נכרים האם גם בהם יש דין "יעקר", ונקדים יסוד הדברים.
א. כתב הר"מ (הל' שמו"י פ"ג הי"א) "אף בזמן הזה אין נוטעין אילנות ואין מרכיבין ואין מבריכין, ערב שביעית אלא כדי שתקלוט הנטיעה ותשהה אחר הקליטה שלושים יום קודם ראש השנה של שביעית, וסתם קליטה שתי שבתות, ודבר זה אסור לעולם מפני מראית עין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו, נמצאת אומר שהנוטע וכו' ער"ש קודם ר"ה בארבע וארבעים יום יקיים, פחות מכאן יעקור, ואם לא עקר הפירות מותרים". ומקור דברי הר"מ הוא מהמשנה (פ"ב מ"ו) דתנן "אין נוטעין וכו' קודם ר"ה שלושים יום, ואם נטע וכו' יעקור" ופליגי הראשונים בביאור המשנה, לדעת רש"י (ר"ה י ע"ב) דין "יעקר" הוא משום שנקלט בשביעית [ומדינא לדעת ת"ק – שזמן קליטה הוא שלושים יום, יש לנטוע קודם לשמיטה ששים יום כדי שלא תקלט בזמן תוספת שביעית, אולם דין יעקר קיים רק כאשר נקלטה הנטיעה בשביעית עצמה]. והר"ש בפי' המשנה כתב בתחילת דבריו שיש דין יעקר אף אם נקלטה הנטיעה בתוספת שביעית, אמנם במסקנת דבריו משמע דלא חיישינן אלא שלא יקלוט בשביעית עצמה, ואפי' אם נטע בזמן תוספת שביעית ועבר אאיסור דאורייתא, הרי שלמ"ד שזמן קליטה הוא י"ד יום או ג' ימים אין דין יעקר כל זמן שלא נקלט בשביעית עצמה. והביא הר"ש דברי ר"ת דסובר (כפי הבנת הר"ש) דנטיעה בשביעית הוה תולדה, ואסורה רק מדרבנן, וע"כ לא גזרו איסור נטיעה בתוספת שביעית, וכל האיסור הוא שלא יקלט בשביעית, ואם נקלט בשביעית, יעקר.
ולכאו' מכל הנ"ל עולה שהאיסור לנטוע ערב שביעית והדין יעקר, הוא בכדי שלא תקלט הנטיעה בשנה השביעית וגם בזה"ז דאין תוספת שביעית יהיה אסור ליטע באופן שתקלט הנטיעה בשביעית, וגם לא יהיה חילוק בין אילן מאכל לאילן סרק (עי' חזו"א סי' יז ס"ק כב ואילך ובעיקר סקכ"ה, כו). אולם להלכה למעשה כתב בחזו"א (סי' כב סק"ה) כי מכיון שלא נזכר בגמ' איסור זריעה בזה"ז בשישית כדי שתקלט בשביעית, אין לנו לחדש איסורים, וכל החומרא בנקלט בשביעית יותר מנקלט בערב שביעית הוא דוקא בזמן דנוהג תוספת שביעית, אבל בזה"ז אין איסור ומותר ליטע אילן סרק עד ר"ה של שביעית, וכל האיסור הוא ליטע אילן מאכל.
ב. בטעם איסור נטיעת אילן מאכל ערב שביעית הבאנו לשון הרמב"ם דהוא "מפני מראית עין", ולגבי נטיעה בשביעית כתב הרמב"ם (בפ"א הי"ב) "הנוטע בשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקר, מפני שישראל חשודין על השביעית, ואם תאמר בשוגג יקיים, יאמר המזיד שוגג הייתי". ולכאו' יש לעיין דהנה מקור הדין הוא בסוגיא בגיטין (נג ע"ב) ושם מבואר דטעמא דר' מאיר דהנוטע בשביעית בין במזיד בין בשוגג יעקר הינו משום גזירת מונין, וכדפי' רש"י "ישראל מונין שנות נטיעותיהם לשביעית לפי שצריכים למנות שנות הנטיעה לערלה ולרבעי, וכשיוצא מאיסור ערלה ומחללין אותו ברביעית, הרואה מונה השנים למפרע ויודע שנטעה בשביעית, ואתי למישרי נטיעה בשביעית". ועוד מוסיפה הגמ' "ד"א, נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות". ומבארת הגמ' דצריך לטעם הנוסף, משום דמטעם דמונין יתכן והיו צריכים לגזור גם בנוטע בשבת (ע"ש ברש"י), ולכן צריך לטעם דחשוד דהוא רק בשביעית ולא בשבת. הרי דשני טעמים אלו פליגי, ולמ"ד דיש גזירת מונין אין צריך לטעם דחשד, ולמ"ד דסובר משום חשד א"א לומר הטעם דמונין דיקשה דזה שייך גם בשבת. וא"כ קשה דהרמב"ם הביא את שני הטעמים, לענין נוטע בשביעית הביא הטעם דנחשדו ישראל, ולענין נוטע בערב שביעית כתב הטעם דמונין, (ואם יש לגזירת מונים הרי קשה אמאי בנוטע בשבת אין דין יעקר).
ג. ונראה לומר דמקור דברי הרמב"ם הוא מהסוגיא בירושלמי תרומות (פ"ב ה"א) שמחלקת בין שביעית לשבת "מה טעם דרבנן, נחשדו על השביעית ולא נחשדו על השבתות, ד"א מונין לשביעית ואין מונין לשבתות" ואומר הירו' דהנפק"מ בין שני הטעמים היא, דבנטע פחות משלושים קודם שביעית משום חשד ליכא ומשום מונין איכא, ובנטע בשביעית פחות משלושים קודם שמינית, משום חשד איכא משום מונין ליכא, ולכן לענין נוטע בערב שביעית כתב הר"מ הטעם משום גזירת מונין, ולענין נוטע בשביעית כתב הר"מ הטעם דחשד, דזהו טעם נכון גם למי שנוטע סמוך לשמינית פחות מל' יום.
ד. והנה פעמים אסרו חז"ל לעשות דבר המותר הואיל והרואים סבורים כי הוא דבר האסור, אלא שיש שני טעמים לדבר, האחד שיבואו לחשוד בו שעושה איסור, והשני שיבואו ללמוד מכאן להתיר האיסור. ונראה שבנ"ד נחלקו רש"י והרמב"ם, דבטעם גזירת מונין כתב רש"י (בגיטין) דאתי למשרי נטיעה בשביעית, כלומר דהחשש שהרואה ימנה השנים למפרע וילמד כי מותר לנטוע בשביעית, אולם ברמב"ם הסביר דדבר זה אסור לעולם משום מראית עין – כלומר, שיחשדוהו שנטע באיסור, ולא שיבואו ללמוד ממנו להתיר נטיעה בשביעית, דנחלקו גם אימתי מתקיים "המונין" רש"י כתב דהוא מתקיים אחרי ג' שנים ויותר מן השמיטה דמונים השנים למפרע, ואילו להרמב"ם יתכן והמראית עין היא מיד בשנה השביעית (ועיין מהר"י קורקוס, ובדברי הרמב"ן ר"ה דף ט בביאור שיטת הרמב"ם, ואכמ"ל).
ה. ומעתה נפנה לנידון דידן האם נטיעה של גוי שנטע בערב שביעית בתוך מ"ד יום לשביעית או בשביעית עצמה, יש ע"ז דין יעקר או שרשאי לקיימה. ולכאורה אם כנים דברינו דלהרמב"ם החשש מראית עין הוא בשביעית עצמה שיחשדוהו שנטע בשביעית, הרי כשיהודי קונה מהגוי בשנה השמינית ליכא למיחש, אבל לרש"י דהחשש הוא דבעוד ג' שנים כשימנו לנטיעה וידעו שנטעה בשביעית יבואו ללמוד להתיר ליטוע בשביעית, הרי גם בכה"ג יש חשש.
אמנם עי' חזו"א (שביעית סי' יז סקכ"ה בד"ה ר"ה) וע"ע בספר ארחות רבינו (הוספות לחלק ב' עמ' לז) והעולה מן הדברים דאין בנטיעת גוי בשדהו דין יעקר. דאעפ"י דלטעמא דרש"י היה מקום לומר דגם בנטיעת גוי איכא למיחש שיאמרו שנטע בשביעית, נקט מרן החזו"א דהגזירה ביסודה היתה דוקא על מה שנוטע ישראל.
ושאלתי קמיה מרן רבינו הגריש"א זצוק"ל והשיב דמותר לרכוש נטיעות ממשתלה שבבעלות גוי שנטע אותם בשביעית דלא גזרו על נטיעה של גוי.
