או"ח א' סימן צ"א
תשובת מרן רבינו (שליט"א) זצוק"ל בענין הנ"ל*
ב"ה י' ניסן תשמ"א
כבוד ידידי הרה"ג יוסף אפרתי שליט"א
יהי שלו' בחילך,
שאלתני בנוגע למצות האפויות שלא לשמן אם אריך למיכל להו בערה"פ. דעתי שאין להשתמש בהם אלא במחנות הצבא ובתי מלון [שכידוע בכל ער"פ ספינן להו איסורא. מצה רגילה שהיא איסור גמור]. ואף גם זאת עד חצות היום.
טעמי ונימוקי: מצאנו לתלתא רברבי דקיימי בחדא שיטתא לאסור לאכול בערב הפסח גם מצה דלא ניטרא לשם מצה. מוהר"ם חלאוה [אשר שמעתתי' בפומי' דהמ"ב תדיר] בפסחים (דף מ"ט) – על מ"ש בירושלמי רבי לא הי' אוכל לא חמץ ולא מצה, לא מצה מן הדא דר' לוי (דאמור האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו), כתב וז"ל "ומינה נמי שמעינן דבכל מצה אסור ולאו דוקא מצה שמורה דאם איתא לאכול רבי מצה דלא מינטרא".
התשב"ץ (בח"ג סי' ר"ס) "ומצה זו הנאסרת לאו דוקא מצה המשתמרת אלא כל מצה אסור אלא א"כ הוא מצה עשירה".
והגאון מוהר"ם באנעט ז"ל (בהגהותיו על המרדכי ר"פ ע"פ) "משא"כ בציקות שנשמרו מחמץ שלא לשם מצה דאע"ג דאין יוצאין בהן ידי חובת מצה אפ"ה אסורין כל היום כיון שיש להם טעם מצה".
ובהצטרף שלשת הרועים לדעה אחת לאסור לאכול מצה – אף דלא מינטרא לשם מצה – בערב הפסח, הרי אין להתעלם מהם. [נוסף ע"ז כתוב בטור (סי' תמ"ד) "וכן הורה רש"י לבער הכל לפני השבת ולשייר מזון ב' סעודות ולא לאכול מצה כדי שיאכל אותה בלילה לתיאבון" ועב"י , ובב"ח שם "דס"ל אפילו קודם מנחה בשחרית דאינו בכלל כבועל ארוסתו אלא מאיסור חמץ ואילך כרוב הגאונים – אפי"ה אין לאכול מצה כל היום כדי שיאכל בלילה לתיאבון וסמך לזה בירושלמי דרבי לא אכל בערב פסח כדי שיאכל מצה בלילה לתיאבון א"כ לפחות כל אדם לא יאכל מצה בערה"פ כדי שיאכל מצה בלילה לתאבון… שרש"י הנהיג כן ע"פ הסמך מירושלמי", ומכיון שהמנהג שהנהיג רש"י ז"ל הוא בגלל אכילת מצה לתיאבון, בודאי שאין הבדל בין מצה דמינטרא לשמה ללא לשמה].
ברם באלה המקומות אשר אי אפשר להשתלט ולהעמיד הדת על תילה, כגון במחנות הצבא ובבתי מלון, בודאי תקנה היא להאכילם מצה האפוי' שלא לשמה ולהסתמך על המאירי התוס' רי"ד והריב"ש דסברי דהאיסור הוא רק במצה שאפשר לצאת בו ידי חובת מצה.
וחזי לאצטרופי הבעל המאור [ולפימ"ש הב"ח הנ"ל רוב הגאונים סברי כוותי'] וז"ל הבעה"מ (בספ"ג דפסחים) ואע"ג דגרסינן בירושלמי האוכל מצה בערב הפסח כבועל ארוסתו בבית חמיו, ה"מ משש שעות ולמעלה אבל עד שש שעות מותר ודיקא נמי דמדמי לי' לארוסה" ע"כ, הרי ברור מללו של הרז"ה דרק מחצות היום נאסר אכילת מצה וזמן איסור חמץ מן התורה מעמידו בדין ארוסה וכמ"ש התשב"ץ שמשעה שהחמץ אסור באותה שעה המצה היא כמו ארוסה.
וכן מ"ש הרא"ש (בפ"ג דפסחים סי' ז') "ונראה דדוקא מזמן איסור חמץ ואילך" נראה פשוט דכוונתו לאסור רק מחצות היום, וכ"כ הב"ח (ססי' תע"א) "אכן יראה יותר נכון לפי הטעם דאינו אסור אלא מחצות דהא טעמא משום בועל ארוסתו וזה לא שייך אלא מזמן איסור חמץ דכיון דנאסר בחמץ ועדיין זמן מצה לא הגיע הו"ל כארוסה דנאסרה לכל ועדיין זמן נישואי בעלה לא הגיע". וזה דמפסיקין לאכול חמץ משום גזירת יום המעונן או משום דטעי אינשי, בגלל זה לא חל דין ארוסה.
אכן הר"ן (בספ"ג דפסחים) הביא גם הוא את הרז"ה "דהני מילי משש שעות ומעלה אבל עד שש שעות מותר דס"ל דבשעת איסור חמץ חיילי איסורי דמצה", ואח"כ הביא את הרמב"ן החולק עליו ובסו"ד כותב הר"ן דאין בדברי הרמב"ן לדחות את הרז"ה, ומסיק "אבל לדידן דלא מיתסר לן חמץ אלא מחצות ולמעלה מדאורייתא א"נ מסוף ד' מדרבנן אפשר דמצה נמי לא מיתסרא אלא מהני זימנא ואילך" עכ"ל. ונראה פשוט דהר"ן לא התכוון לומר בדעת הרז"ה שיש צד לומר דמד' שעות נאסר החמץ, שהרי הרז"ה כותב בהדיא "אבל עד שש שעות מותר", ופשוט דכוונת הר"ן הוא לומר לא כהרמב"ן האוסר מצה כל היום אלא האיסור מתחיל או כהרז"ה מחצות ואילך או אפילו את"ל לא כהרז"ה בזה יש להוסיף גם הני שעות דרבנן אבל לא יותר מזה, וזהו מה שצידד לומר מדנפשי"', וז"פ בכוונתו זה מה שנראה בנידון זה.
ובאשר שרבים המה הסובבים אותי משאלות אלה ויותר מזה אלה שלא באים לשאול ומניחים כי דעתי להתיר לכו"ע כן למעשה. לכן הי' ראוי להודיע לרבים דעתי בזה. אך לפרסם זה בתור מודעה ו"בשמי המפורש" לא ניחא לי מכמה טעמים. יותר הי' רצוי לסדר זה בתור מכתב למערכת ובשם א' מן השואלים הייתי מרוצה שאתה תסדר את הדבר. ואני חותם ברב תודות ובברכת הרגל
יוסף שלו' אלישיב
*אחוק עלי ספר הנהגתו של מרן (שליט"א) זצוק"ל ועדינות נפשו – הנה באותה שנה נתפרסם ברבים כי מרן (שליט"א) זצוק"ל מתיר אכילת "מצה שלא לשמה" בער"פ, ובקישני מרן (שליט"א) זצוק"ל לפרסם הבהרת דברים בעתון "המודיע", ומכיוון שבאותו זמן הי' דיון ציבורי אודות הענין בקש ממני עורך המודיע שאחתום שמי על המכתב המבהיר דעת רבינו (שליט"א) זצוק"ל כי אינו יכול לפרסמו בלא חתימה בשם "אחד מן הקוראים" וכמובן, שהסכמתי. והנה כשנכנסתי למרן (שליט"א) זצוק"ל סמוך לערב פסח – נתן לי המכתב המתפרסם בזה, ואמר, כדי שלא יוכלו לבוא בטענות אליך כי התעברת על דבר שאינו שלך, כתבתי תשובה בהלכה ובסופה ציינתי כי בקשתי ממך לפרסם את הדברים, ויהי' לך הדבר כסות מפני הטוענים, עכת"ד. ונשתוממתי עד מאד – בימים של ערב פסח כשהכל טרודים בטרדות החג, לקח לו מרן (שליט"א) זצוק"ל מזמנו היקר והעלה הדברים בכתב. עד כמה יש ללמוד מכאן לעניין בין אדם לחברו.
