או"ח א' סימן צ'
האם איסור אכילת מצה בערב פסח – כולל מצה שאין יוצאין בה ידי חובה
במשנה (פסחים צט ע"ב) מבואר שאסור לאכול בערב פסח סמוך למנחה, כדי שיאכל מצה לתאבון, והקשו בראשונים (ראה תוד"ה לא), הרי אף קודם לכן נאסרה אכילת מצה כמבואר בירושלמי (פ"י ה"א), דכל האוכל מצה בערב פסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו, וא"כ מצה אסורה בע"פ לא רק סמוך למנחה.
ומעין זה הקשה הצל"ח על הא דאיתא בפסחים (יג ע"ב) אין מביאין תודה בע"פ, ומבארת הגמ' הטעם הואיל ואין מביאין קדשים לבית הפסול. היינו, כיון שקבעה התורה זמן לאכילתה יום ולילה וחמץ אינו נאכל אלא עד שעה ששית יובאו קדשים לבית הפסול. והקשה בצל"ח מפני מה אין הגמ' מביאה טעם נוסף של איסור הקרבת תודה בע"פ משום איסור אכילת מצה, כמבואר בירושלמי הנ"ל.
והנה, בתוס' הרי"ד פסחים (במהד"ת) בישוב קושית ראשונים על המשנה כתב וז"ל: ונראה שאין צריך לידחק כ"כ דאטו טעמא דמתניתין דאסר לאכול סמוך למנחה אית ליה, דירושלמי לית ליה, דאי אית ליה אי אפשר דלא הוה תני לה במתניתין, דהשתא שאר אכילות אסר משום חיבובא דמצה אכילה דמצה גופא מיבעיא, אלא ודאי כל קודם דמנחה שרי לאכול מצה, ע"כ. היינו דלדעת התוס' רי"ד חלוקים תלמודא דמערבא ותלמודא בבלי בענין. דלבבלי אין איסור אכילת מצה ע"פ. ולפי דבריו מיושבת גם קושית הצל"ח (בדף יג:) דהרי לבבלי ליכא איסור של אכילת מצה ע"פ ומשום כך האיסור להקריב קרבן תודה ע"פ – הינו רק משום שממעט זמן אכילתו. אבל רוב הראשונים ובכללם הרמב"ם ס"ל דאסור לאכול מצה ע"פ, וכן ס"ל בדין דמתניתין דמשעה עשירית נתוסף איסור, וכמבואר בר"מ (פ"ו חו"מ הי"ב) דאסרו חכמים לאכול מצה ע"פ, וכן אסרו לאכול ע"פ מקודם המנחה. וא"כ הדרא קשיא לדוכתיה מה תוספת איסור יש סמוך למנחה, דהרי חמץ נאסר אף קודם, ומצה טרם הותרה, ומיני תרגימא מותרים גם לאחר שעה עשירית, וא"כ מה נאסר עתה בגזירת המשנה.
ב. בחומרת איסור אכילת מצה בע"פ מצינו כמה שיטות ברבותינו הראשונים: לדעת הבה"ג (סי' יא פרק כל שעה) אסור לאכול מצה, מקמי שמקדש ואומר הגדה והלל שנאמר (שמות יב, יח), "בערב תאכלו מצות" כדי שתהא חביבה עליו. ולדבריו משמע שאיסור אכילת מצה היינו מדאו', ומפורשים הדברים ברוקח הובאו דבריו בפר"ח (סימן תע"א) שאסור לאכול מצה בערב פסח דכתיב בערב תאכלו מצות, וכתב שם הפר"ח משמע דס"ל דאסור מדאוריתא, דהוי ליה לאו הבא מכלל עשה דומיא דאיסור אכילת קרבן פסח ביום, שנאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה בלילה אין ביום לא, ע"כ.
אבל רוב רבותינו הראשונים חלקו על כך וכמ"ש הרמב"ם "דאסרו חכמים", אלא שיש לברר טעם האיסור. ואפשר ללמוד טעם האיסור – ממה שכתב בתרומת הדשן (סימן קכה) דמותר להאכיל קטן שלא הגיע לכלל דעת להבין ניסי יציאת מצרים, מצה בער"פ. שכל מה שלא ספינן ליה איסור בידים ה"ז דווקא באיסור לאו אבל ביטול מצות עשה מותר, ובנידון דידן זה רק ביטול ו"פגם המצוות". ובהמשך כתב שקטן שהגיע לחינוך נראה דאין להאכילו, דדרשינן והגדת לבנך וכו', ובעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחין לפניך, ואם ימלא כרסו מהם קודם, כיצד הוא מקיים "בעבור זה" דהרי אין המצה חידוש אצל הקטן.
העולה מדברי תרה"ד דבאיסור אכילת מצה בע"פ יש שני טעמים לאיסור, הראשון מחמת פגם המצווה, היינו הואיל ומצוות המצה היא בלילה, יש פגם שאדם אינו ממתין לאוכלה בזמן שצוותה תורה, וממהר לאוכלה לפני זמן מצותה, דומיא דארוסה בבית חמיו. והנה האחרונים הקשו מפני מה מצאו גדר זה של ארוסה בבית חמיו רק בפסח ולא מצינו שאסרו חכמים אכילת סעודה חוץ לסוכה ערב סוכות, והמהר"ל מפראג ביאר בגבורות ה' (פרק מח) שחלוק ערב פסח מערב סוכות, דבערב פסח מצינו לדבר אחד שנאסר ודבר אחד שהותר, כלומר מהבוקר נאסר החמץ, ומהלילה מותרת המצה. ולכן דומה ער"פ לארוסה, האסורה לכל העולם ואינה מותרת לו. ובמהר"י ווייל (סימן קצג) הביא דמיון נוסף דכמו דבעינן שבע ברכות כדי להתיר אישה על בעלה כך גם במצה יש שבע ברכות טרם אכילתה. הרי דלטעם זה, אין שום מקום לאסור אכילת מצה מהבוקר של ע"פ אלא רק מזמן איסור אכילת חמץ.
כאמור, התרה"ד הוסיף טעם נוסף דאם יאכל מצה לא יוכל לקיים דין של בשעה "שמצה ומרור מונחין לפניו", כלומר שצריך שתהא ניכרת ומחודשת אכילת מצה וכמו שכתב הרמב"ם כדי שיהא היכר באכילתו, ואם אוכלים בער"פ מצה אין היכר באכילתה בזמן חיובה בלילה. והנה על טעם זה יש להקשות מדוע שאני סוכות דלא בעינן היכר באכילת הכזית הרי גם בליל ראשון דסוכות נצטווינו באכילת כזית בסוכה, והגמ' למדה דבר זה בהיקש ממצה כמבואר במסכת סוכה (כח). וצריך לומר דבכל אופן שאני אכילת מצה מאכילה בסוכה, דאכן המצוה בסוכות היא לישב בסוכה ומקיימים את המצוה הזו ע"י אכילה של כזית פת, וא"כ הכזית פת הוא היכי תמצי לקיום המצוה של ישיבה בסוכה, משא"כ במצה המצוה הוא אכילת עצם המצה ולא משהו אחר, וכעין זה כתב ב"עמק ברכה". זאת ועוד, אכילת פת בסוכה חיובה בכזית ככל מצוות אכילה, ואילו מצה בליל הסדר מצינו בלשון הר"מ (פ"ו ה"א) שכתב דאכילת המצה מצוה בליל ט"ו, וחזר הרמב"ם וכתב, ואם אכל כזית יצא י"ח, ודייקו האחרונים דמשמע מדבריו שאכילת מצה בליל ט"ו היא מצוה בלא שיעור, דכל כמה שאוכל מצה מקיים דין זכר ליציאת מצרים, ואלו הכזית זהו שיעור הפחות ביותר. וביותר מפורשים הדברים בשאילתא דרב אחאי גאון, דמצוה שיהא כל הסעודה במצת מצוה (שאילתות עו, וראה העמק שאלה סק"ה) [ולפי"ז יובן לנו מה שכתבו כמה מהאחרונים שאם יש לאדם פחות מכזית מצה, יאכלה וכמו שכתב בשו"ת ארץ צבי סי' ה ובאמת משע"ת סימן תעה הביא חבל אחרונים שלא יצא י"ח, וראה עוד במקראי קודש, ולהאמור לעיל מבואר טפי דבזה נחלקו דאי בליל יו"ט ראשון יש חיוב של אכילת כזית מצה ככל דין של אכילה המבואר בתורה הרי כל שלא אכל כזית מצה לא עשה כלום, אבל אם יש דין להרבות באכילת מצה בליל יו"ט, הרי אפי' כשאין ברשותו זית – אולם כשאוכל את כל המצה שברשותו קיים הדין של להרבות באכילת מצה ככל יכולתו. ור"ע רב פעלים ח"ג סי' לט ואכמ"ל]. ועל פי זה מבואר מה שנקטו הנו"כ ברמב"ם (פ"ו י"ב) דאיסור אכילת מצה היינו כל אותו יום דהרי ככל שיאכל כמות יותר גדולה של מצה לתאבון בליל התקדש חג יקיים מצוה, ולכן שיהא ניכר הדבר שאוכל לשם מצוה גזרו שלא יאכל בכל ערב פסח מצה ולאו דווקא מזמן האיסור, מה שאין בליל סוכות שהמצוה היא בזית שאוכל וסגי בהיכר משעה עשירית. [ומדויק לשון הרמב"ם ואסרו חכמים כדי שיהא היכר לאכילתו בערב].
נמצינו למדים שיש ב' שיטות בראשונים באיסור אכילת מצה בע"פ.
שיטה א': סבירא ליה דהאיסור הוא משום פגם מצוה שאסור לאכול מצה עד שיקיימו דיניה כארוסה בבית חמיו ומטעם זה האיסור רק משעת איסור חמץ ואילך.
שיטה ב': טעם הדבר מפני שאכילת המצה בערב צריכה להיות דבר מחודש וניכר, כמבואר בר"מ ולפי"ז האיסור יהא כל היום.
ג. כמו כן יש לעיין איזו מצה נאסרה – כלומר אם מצה שאין יוצאין בה י"ח בפסח אסורה באכילה בע"פ, ומצינו בזה ב' סוגי מצות – הראשונה מצה עשירה דאין יוצאין י"ח במצה עשירה במי פירות (או"ח סי' תס"ד), דאינה מחמיצה ואיננה לחם עוני. והסוג השני בציקות של נכרי שאינם חמץ ואין יוצאין בהם י"ח הואיל ולא קויים בהם שמירה.
והנה לכאו' הי' מסתבר דלמ"ד דאיסור אכילת מצה בע"פ מחמת פגם המצוה שמקדים אכילתו טרם זמנו הרי כל שיאכל בע"פ מצה שא"א לצאת בה י"ח בפסח ליכא איסור לאוכלה בע"פ שהרי אוכל דבר שאין בו מצוה כלל. אבל לשיטה שאומרת שאיסור אכילת מצה בע"פ הוי מחמת היכר והיינו שיהא דבר חידוש באכילת מצה, הרי יש מקום לדון דכל דבר שיהא בו טעם מצה יאסר באכילה בע"פ, שהרי כל שאוכל דבר בטעם מצה לא יהא חידוש באכילתה בערב. ולפי"ז יוצא שאע"פ שמצה עשירה ובציקות הנכרים לא יוצאים בהם בפסח, מ"מ גבי דין אכילת מצה בע"פ חלוקים דיניהם. דבמצה עשירה מותר לאכול גם אם האיסור משום הכר, דטעמה שונה מטעם מצה. ואילו בציקות נכרים – דטעמם כמצה יהו אסורים דאל"כ לא יהא שום חידוש והיכר באכילתה בלילה.
ומצאנו דהדברים מפורשים במהרש"א דהנה בתוס' תירצו אודות השאלה של האיסור בשעה עשירית, דמצה עשירה נאסרה בשעה עשירית אע"פ שהיתה מותרת קודם. והקשה המהרש"א למה לא הוסיפו התוספות שגם בצקות של נכרים הותרו עד שעה עשירית והשיב המהרש"א, "ויש לחלק דמצה עשירה לאו טעם מצת מצוה היא ושרי משא"כ בצקות של נכרים דטעם מצה היא", הרי מבואר דדעתו דכל שהוא בטעם מצה, אסרו באכילת המצה בע"פ.
ד. והנה בער"פ שחל להיות בשבת מחפשים דרך לקיים סעודות שבת כדינם ומאידך לא לעבור ח"ו על איסור חמץ או על איסור אכילת מצה, וקושי גדול קיים בפרט במקומות צבוריים בתי מלון, ומסעדות. ולפני כמה שנים הציע הגאון ר' בצלאל ז'ולטי זצוק"ל (ונדפסו דבריו בכמה מקומות) להכין מצה שתאפה ע"י ישראל, בכוונה שלא לשם מצוה, כלומר "מצות שלא לשמה", והואיל ובמצה זו אי אפשר לצאת בה י"ח, שהרי אף למ"ד מצוות לא בעי כוונה, כל שמכוון שלא לצאת הרי וודאי לא יוצא, ואם כן ודאי אין כאן מצה הראויה לשם מצווה. ולדעתו מצה זו אפשר לאכול בע"פ. או אז נקראתי לבוא אל המלך – מאן מלכי רבנן – עט"ר מרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל – וביקש לפרסם דעתו שאין להקל בכך אלא במקומות שמבלי כן עוברים על איסור אכילת מצה בער"פ, וטעמו ונימוקו הי' כי חלק מרבותינו ס"ל דאף מצה שאין יוצאים בה יד"ח אסורה באכילה בער"פ, וציין בין השאר לדברי מהר"ם חלאווה (דף מט ע"א) וז"ל ומיניה נמי' שמעינן דכל מצה אסור ולאו דווקא מצה שמורה. דאם איתא ליכול רבי מצה דלא מינטרא ע"כ (יעויין בתשובת מרן הנדפסת להלן) – ולפי המבואר לעיל אותם הסבורים דאכן האיסור כולל גם מצה שאין יוצאין בה יד"ח הרי מובן שגם מצה שהינה שלא לשמה אסורה באכילה בער"פ. אך יתירה מזו יש להעיר דיתכן ומצה "שלא לשמה" יוצאים בה יד"ח לחלק מרבותינו הראשונים דיש ראשונים (רש"י, תוס', והרא"ש – ור"ע ערה"ש סי' תנג) דס"ל דדין השימור לשמה במצה הכוונה שיכוון וישמור לשם מצת מצוה. ואילו הרי"ף והר"מ כתבו שהשימור הוא שמירה מיוחדת מחמץ, וז"ל הר"מ (פ"ה ה"ח) הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חימוץ משום שנאמר "ושמרתם את המצות", וא"כ אף אם נאמר שמצה שלא יוצאים בה י"ח בפסח, מותרת באכילה בע"פ, הרי מצה הנשמרת ע"י יהודי מחמץ אפילו כוונתו היתה שלא לשם מצוה, הרי קיים השמירה, דצוותה התורה "ושמרתם את המצות". ולחלק מהראשונים זו היא מצה הראויה לצאת בה יד"ח. וודאי שאסור לאכלה בע"פ.
אשר על כן להלכה בהצעה זו לא נפקא מידי מחלוקת, אמנם במקומות שא"א להעמיד הדת על תילה, היה מקום לדון בדבר לתת באותם מקומות לאכול פת זו עד חצות דמצינו לחבל ראשונים – דכל שלא נאסר החמץ אין איסור אכילת מצה, ואיסור חמץ דאוריתא הוא מחצות. אבל בשאר מקומות אין לנהוג כן. וכן דעת עמוד ההוראה, מרן הגאון רי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל שלא לעשות תקנה זו, ואף השתא (תשס"ה) זכיתי לשמוע כן ממרן (שליט"א) זצוק"ל, ועוד הוסיף השתא דמכיון שיצאו בזמנו הרבה מגדולי ישראל כנגד תקנה זו (גם מחשש פירצה וכמ"ש מרן הגרא"מ שך זצוק"ל מכתבים ומאמרים ח"ג עמ' עב) הרי שאף במקומות שקשה למצוא פתרון יש לחפש פתרון אחר ולא ללכת בדרך זו.