גידול בצלים מבצלצלים שהוא הבצל הנאסף מן השדה בתקופה זו של השנה טומן בחובו שאלות רבות בדיני שביעית, גידולי היתר מעלין את האיסור, דיכון ועוד. להבנת סוגיא זו, הלכותיה ודעותיה נדרשת תפיסה מקיפה של המציאות – כפי שניתן לקבל במאמר זה המהווה מאמר המשך, העומד גם בפני עצמו, למאמר שהובא בגליון הקודם אודות גידול בצל מזרעים, פרקים אלו הינם חלק מ'משנת השדה חלק ב" המתעתד לצאת אי"ה על ידי המחבר.
רבי אלחנן בקרמן שליט"א
מחבר ספר 'משנת השדה'
מאמר מתוך הליכות שדה גיליון 222 – שבט תשפ"ג
הקדמה
במאמר שפורסם בגיליון הליכות שדה 221 הסברנו את שיטת גידול הבצל מזרעים הנקראת בלשון המשנה 'זרע כלה'. רוב גידול הבצל הוא מזרעים, זו השיטה הפשוטה והזולה ביותר לגידול בצל. קיימת שיטה נוספת לגידול בצל, באמצעות שתילת הבצל עצמו ממנו מתפתח בצל או כמה בצלים חדשים. שיטת גידול זו נקראת במשנה 'זרע שאינו כלה'.
גידול בצל מבצל אינו משתלם בדרך כלל מבחינה מסחרית ועל פי רוב אין בו תועלת מיוחדת. אמנם בעשרות השנים האחרונות, מגדלים בארץ ישראל בצל מבצלצלים כדי לקבל בצל בחודשים שבט – ניסן, בהם ברוב אזורי הארץ לא ניתן לקבל בצל בגידול מזרעים. בסוף הפרק נתאר את שיטת גידול זו.
הסוגיות העוסקות בדין 'זרע שאינו כלה' דנות בדין תרומה או שביעית או כל איסור אחר (כגון: טבל, נדר, כלאי הכרם, ועוד) החל על בצל שנשתל באדמה וצמח ממנו בצל חדש. בגמרא נאמר כי בבצל החדש מעורב חלק מהבצל הישן והנידון ההלכתי אם הבצל החדש מותר או אסור. להבנת הסוגיות יש להכיר את המציאות כיצד גדל בצל מבצל, ואיזה חלק מהבצל הישן מעורב בחדש.
נידון הלכתי זה שייך כמובן רק בגידול בשיטת 'זרע שאינו כלה' בשתילת הבצל עצמו, אך בגידול מזרעים בשיטת 'זרע כלה' ברור שהבצל החדש מותר ואינו נגרר אחרי הזרע האסור[1], בגידול מזרעים אין הבדל בין זרעי בצל לזרעי חיטה ושעורה ושאר המינים שזרעם כלה, כפי שמפורש ברמב"ם (פיה"מ תרומות ז, ז).
סוגיא זו נקראת בלשון הראשונים סוגיית 'גידולין' ונידונה בכמה מקומות במשנה ובגמרא[2]. בפרק זה יוסברו יסודות הסוגיא עם ביאור המציאות הנדרשת להבנת הדברים. בפרק נפרד שיתפרסם אי"ה במשנת השדה חלק ב' נרחיב בביאורי הסוגיא. ניתן לקבל את הפרק בפנייה לכתובת הרשומה בסוף המאמר.
המקרים שנזכרו במשנה ובגמרא
הסוגיות העוסקות בגידול בצל מבצל עוסקות בשני שלבים של הגידול. במשנה במסכת שביעית (ו, ג) דנה המשנה ב"בצלים שירדו עליהם גשמים וצמחו". זהו השלב הראשון של הגידול, המתחיל בצמיחת עלים חדשים מן הבצל. במסכת נדרים (נז, ב) דנה הגמרא בדין "בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו". הנידון בסוגיא זו הוא לגבי סוף הגידול, כאשר נוצר בצל חדש מבצל ישן ורבו גידולי החדש על הישן והנידון הוא בתערובת העיקר והגידולין[3].
דברי המשנה במסכת שביעית
"בצלים שירדו עליהם גשמים וצמחו, אם היו העלין שלהם שחורין אסורין, הוריקו הרי אלו מותרין. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר אם יכולין להיתלש בעלין שלהן אסורין. וכנגד כן מוצאי שביעית מותרין".
הראשונים נחלקו בביאור המציאות המתוארת במשנה, בפרק זה נבאר את שיטת הרמב"ם בפירוש המשנה וביד החזקה וכן היא שיטת הר"ן במסכת נדרים. הר"ש בביאורו על המשנה מבאר את המציאות באופן שונה, ועדיין אין בידי ביאור ברור לשיטת הר"ש. כמה חלקים במשנה ובגמרא מתפרשים באופן שונה לפי שתי השיטות. בבירור שיטתו נרחיב בל"נ בפרק ביאורי הסוגיות שיתפרסם בחלק ב של משנת השדה המתעתד לצאת לאור אי"ה. (ניתן לקבל בכתובת הרשומה בסוף הפרק) והזכרנו כאן מעט מנקודות המחלוקת בקיצור נמרץ.
בצלים שירדו עליהם גשמים וצמחו
לפי פירוש הרמב"ם מדובר בבצלים שהבשילו בשישית והיו מונחים על הקרקע בשביעית. כעבור מספר חודשים כלים חומרי התרדמה שבבצל ובסיוע מי הגשמים הבצל מתעורר מתרדמתו ומתחילה צמיחה חדשה של עלים ירוקים ושורשים. תופעה זו מצויה גם בבצל המאוחסן בבית.
העלים החדשים צומחים כמובן מחלקו התחתון של הבצל. הצימוח הוא מניצני ריבוי הקיימים בעוגת הבצל. כפי שהוסבר במאמר שהובא בגליון הקודם, עוגת הבצל היא החלק הקשה שבתחתית הבצל, והיא הגבעול האמיתי של הבצל. גלדי הבצל, אשר הם בסיסי העלים שהתנפחו והתבצלו, מחוברים בבסיסם לעוגה. במקום חיבורו של כל אחד מהגלדים לעוגה קיים ניצן זעיר מאוד. בשנה השניה מתעורר הניצן ומתחיל ללבלב ומתפתחים ממנו עלים חדשים – בצל ירוק אשר בהמשך הגידול יתפתחו לבצל יבש. יחד עם צמיחת העלים, נוצרים אף שורשים חדשים, המתחילים לחדור לאדמה. ראה בהערה הסבר מורחב על גבעול הבצל[4].
כאמור לעיל, בשנת הגידול הראשונה, לאחר שהבצל יבש לחלוטין, הוא נכנס לתרדמת והניצנים אינם פעילים. בשנה השנייה, בדרך כלל מתעוררים כמה ניצנים ומכל אחד מהם מתחילה צמיחה של עלים אשר יתפתחו בהמשך לבצלים. וכך נוצרים כמה בצלים מבצל אחד. לכל אחד מהבצלים יש גבעול – עוגת בצל משלו. אך כל הבצלים מחוברים בגבעולם, לגבעול הבצל דאשתקד וכך משווקים בצלים המחוברים זה לזה, ראה תמונות בהמשך.
הבצל החדש מתחיל להתפתח מניצן הריבוי, אך לצורך צמיחתו זקוק הוא למזון. כפי שהוסבר בפרק 'העלה והקרקע' (משנת השדה חלק א, עמוד 53) הצמח מקבל את מזונו משני מקורות: מן השורשים ומן העלים. לצמח החדש המתחיל זה עתה את התפתחותו מניצן הריבוי, עדיין אין שורשים ועלים משל עצמו, ולשם כך הועיד לו בורא העולם את איבר האגירה, הלא הוא גלדי הבצל הישן, שישמשו כמאגר מזון התחלתי לצמח החדש, עד שייווצרו לו עלים ושורשים חדשים. כך שבשלב הלבלוב הראשוני הבצל החדש ניזון מן הבצל הישן.
נמצא כי היווצרות בצל מבצל אפשרית בזכות שני חלקים הקיימים בבצל הישן: האחד, הוא ניצני ריבוי הקיימים בגבעול, והשני הוא מאגר המזון הקיים בגלדי הבצל. שני מרכיבים אלו מעורבים יחד בהתפתחות הצמח המתחדש בשנה הבאה ומשלימים זה את זה. כך הוא הדבר בבצל, בפקעת ובקנה השורש המשמשים להזנת הצמח החדש בתחילת דרכו[5].
בשלשת התמונות נראה בצל סגול שאוחסן זמן רב, והתחילו לצמוח ממנו עלים ירוקים חדשים. בחיתוך הבצל לאורכו רואים כי העלים החדשים נוצרים בבסיס הבצל ופורצים דרך צוואר הבצל היבש. כפי שהוסבר במאמר שפורסם בגליון הקודם, הבצל סגור בעלים מיובשים המכווצים בצורה כזו שהם סוגרים את הבצל, העלים החדשים פורצים ויוצאים החוצה. התחילו להיווצר אף שורשים חדשים.
בשלב התחלתי זה כל היניקה של הבצל החדש היא מן הבצל הישן. הדבר ברור ונראה לעין כל, שהרי הבצל אינו שתול באדמה, ומהיכן ירק זה חי? התשובה היא, שהוא יונק מחומרי המזון הקיימים בגלדים הישנים כך יכול הבצל החדש להתחיל את צמיחתו מבלי שהוא שתול באדמה. מעבר חומרי המזון בין הגלדים לעלים החדשים, הוא כמובן דרך הגבעול המשותף לשניהם. בתמונה השמאלית הבצלים החדשים הופרדו מהבצל הישן. הגבעול הישן מחבר בין הבצלים החדשים שנוצרו.
הנקודה היסודית החשובה להבנת דברי המשנה היא כי גם בבצל השתול באדמה ומתחיל את צמיחתו, בתחילת הגידול עדיין אין לבצל החדש שורשים מהם יינק מן הקרקע, שהרי השורשים מהם ינק הבצל בשנה הקודמת התנוונו לגמרי עם כניסת הבצל לתרדמת, וכעת מתחילה יצירת שורשים חדשים. כמו כן, בתחילת הגידול עדיין אין עלים לקליטת קרני שמש. ולכן גם בבצל השתול באדמה, בתחילת הגידול הגלדים של הבצל הישן הם המשמשים כמאגר מזון ראשוני לגידול החדש והוא משמש מקור אנרגיה והזנה ליצירת העלים והשורשים, בהמשך הגידול, כאשר נוצרים די עלים ושרשים הבצל החדש הוא בבחינת 'חי נושא את עצמו' ואינו זקוק עוד ליניקה מגלדי הבצל הישן.
המשך גידול הבצל, זהה לגידול בצל מזרע. נוצרים עוד ועוד עלים, אשר בחלקם התחתון – הנדן הלבן, הם גדלים זה בתוך זה כצינור בתוך צינור, ובחלקם העליון – הטרף הירוק, הם גדלים זה לצד זה. כאשר היום מתארך מפסיקה יצירת העלים ומתחיל תהליך ההתבצלות, וכך מתקבל בצל חדש. ובמקרים רבים כמה בצלים חדשים המחוברים זה לזה על ידי עוגת הבצל הישנה.
הנידון ההלכתי במשנה
המשנה דנה בבצל שישית המונח על גבי קרקע בשביעית ויוצאים ממנו עלים. ברור הדבר כי הבצל הוציא אף שורשים המתחילים לחדור לעומק האדמה. המשנה לא הזכירה נקודה זו משום שהדבר ברור ומובן מאליו והדבר מצוי בבצלים המונחים על גבי קרקע (עיין מסכת מעשרות ה, ב "בצלים שהשרישו בעלייה"), כל הנידון ההלכתי בבצלים אלו הוא רק בגלל השורשים החודרים לאדמה. (הרמב"ם מפרש כי בתחילת הגידול – כל עוד העלים החדשים יונקים רק מגלדי הבצל הישן, דין העלים כדין הבצל ונחשבים כיבול שישית. אך בהמשך הגידול כאשר מתחילה היניקה מהאדמה יש בעלים תערובת של שביעית ודין העלים כגידולי שביעית[6].
נחלקו תנא קמא ורבי חנינא בן אנטיגנוס מהו הסימן על פיו ניתן לקבוע אם העלים יונקים מהאדמה. נבאר את הסימנים על פי שיטת הרמב"ם וכפי הנראה כך היא אף שיטת הר"ן במסכת נדרים.
אם היו העלין שלהם שחורין אסורין הוריקו הרי אלו מותרין
לדעת תנא קמא הסימן הוא על פי צבע העלים החדשים. 'עלים ירוקים' הם כפי הנראה עלים שצבעם בהיר יותר, הצבע הבהיר מוכיח שהם נוצרו מיניקה מגלדי הבצל הישן. ואילו 'עלים שחורים' הם עלים כהים יותר המוכיחים על יניקה מהקרקע (טרם עלה בידי לברר מציאות זו בזמננו)[7].
רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר אם יכולים להיתלש בעלים שלהם אסורים.
לדעת הרמב"ם הכוונה היא למשיכת העלים הירוקים ותלישתם מן הבצל, מבלי שהבצל עצמו ייעקר מן הקרקע. בתחילת הצימוח, השרשים אינם חזקים דיים, ומשיכת העלים תגרום לעקירת הבצל כולו מן הקרקע.
בתמונה מס' 1. נראית שדה בה מגדלים בצל מבצלצלים אשר התחילו את צמיחתם ויצאו מהם עלים. מדובר בשלב מוקדם של הגידול, משכתי את העלים והבצל כולו נעקר מן הקרקע. על הרוצה לתלוש עלים ירוקים בשלב זה, להשתמש בשתי ידיו. בידו האחת, יחזיק את הבצל לבל ייתלש, ובידו השנייה יתלוש את העלים. בשלב זה העלים מותרים כיון שהם עדיין יונקים מן הבצל הישן.
בהמשך הגידול, השורשים מתארכים ומעמיקים באדמה. להבנת דברי המשנה משכתי את העלים הירוקים והם נתלשו מן הבצל, ואילו הבצל נשאר מחובר לקרקע וכפי שנראה בתמונה 2. שלב זה נקרא "יכולים להתלש בעלים שלהם". כלומר, ניתן לתלוש את העלים מהבצל באמצעות אחיזה בעלים בלבד. מצב זה מוכיח שהבצל מושרש ויונק מן הקרקע ולכן העלים החדשים אסורים. (הר"ש מפרש את הסימן להיפך משיטת הרמב"ם. לשיטת הר"ש אם הבצל נעקר כולו מהאדמה על ידי משיכת העלים, העלים אסורים משום שמוכח שהם חזקים וגדלו מיניקה מהאדמה, וראה הערה 7).
דינם של הבצלים עצמם לאחר שהעלים נאסרו
כתב הרמב"ם (שמיטה ויובל ד, כא): "הבצלים שירדו עליהם גשמים בשביעית וצמחו כל זמן שהעלין שלהן ירוקין הרי אלו מותרין, ואם השחירו הרי הן כנטועין בארץ ואותן העלין אסורין משום ספיחין, ובין כך ובין כך הבצלים עצמן בהיתרן עומדין".
וכתב הכסף משנה שם: "ופשוט הוא". בדרך אמונה שם ביאר את מציאות גידול העלים מבצל, וביאר על פי זה שכל הנידון על העלים החדשים. הבצל הישן תורם מעצמו לצימוח העלים החדשים, אך הוא עצמו אינו חוזר וצומח כלל. ולכן הוא נותר בהיתרו אף לאחר שהבצלים השרישו, והדבר פשוט.
בתמונה 3. נראה בצל גדול שנשתל באדמה וצמחו ממנו בצלים חדשים. כדי לעקוב אחר גידולו עקרתי את הבצל מאדמה והסרתי את הגלדים הישנים העוטפים אותו. כפי שנראה בתמונות 4-5. נראה בבירור כיצד הבצלים החדשים נוצרים מעוגת הבצל וכי הגלדים הישנים אינם חלק מן הבצל החדש אלא עוטפים אותו. בשלב זה הבצלים החדשים אינם יונקים עוד מהבצל הישן. אם היו הבצלים ממשיכים את גידולם, הם היו מתבצלים. הגלדים הישנים מרקיבים במהירות, ובדרך כלל עד הבשלת הבצל החדש לא נותר מהם זכר. מובנים אם כן דברי הרמב"ם שהבצלים עצמם עומדים בהתירם.
נציין כי ביאורנו זה הוא על פי שיטת הרמב"ם והר"ן בלבד, וכפי שנתבארו הדברים על ידי מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל בדרך אמונה[8]. אמנם מדברי הר"ש במשנה משמע שהבצל עצמו ממשיך את גידולו בשנה הבאה. וכבר ציין למחלוקת זו בתוס' רעק"א על המשנה בשביעית ודייק כי לפי הר"ש אף הבצל הישן נאסר כאשר החלה היניקה מהאדמה.
וכנגדן למוצאי שביעית מותרים
הנידון בבצל של שביעית המונח על הקרקע בשנה השמינית. כאשר על פי הסימנים הנ"ל מוכח שהחל לינוק מן הקרקע, לכן דינו כבצל שמינית והותר באכילה. מכאן הוכיחה הגמרא במסכת נדרים כי גידולין מבטלין עיקר (שהרי עדיין מעורב בעלים החלק אותו ינק מהבצל הישן). למסקנה דחתה הגמרא שאין להביא ראיה משביעית לשאר איסורים שכן שביעית הואיל ואיסורה על ידי קרקע, לכן בטילתה על ידי קרקע.
והקשו הראשונים איך יתכן ששלב היתר העלים בשנה השמינית יהיה זהה לשלב בו נאסרים עלים שצמחו בשביעית מבצל שישית. הלא כשיש תערובת איסור והיתר, די במקצת איסור לאסור את הבצל כולו (לדעת רוב הראשונים בסוגיא) ולכן כדי לאסור בצל שישית, די במה שיש תחילת יניקה מהקרקע בשביעית, ואילו כדי להתיר את הבצל בשמינית, צריך שיהיה רוב הגידול משמינית. הר"ש יישב קושיא זו על פי שיטתו בביאור המציאות הנידונה במשנה והדברים אינם מתאימים לכאורה לביאור המציאות על פי שיטת הרמב"ם והר"ן[9].
הר"ן במסכת נדרים (נח, א ד"ה וכנגדן) כתב וזה לשונו: "וכנגדן למוצאי שביעית מותרין – משום דבעלין הללו ודאי רבו גידולין על עיקר הבצל המעורב בהן. כך נראה בעיני". יתכן שהר"ן בא ליישב קושיא זו, וליישב שרק העלים הללו, היינו העלים שהשחירו מותרים, ואולי בא לאפוקי העלים הראשונים שיצאו שנותרו באיסורם, ויתכן שאף בהם יש יניקה מהקרקע אך אין בהם רוב המבטל את העיקר. ויש לעיין בדברים ואין הדבר ברור אצלי כל צרכו. (כמו כן, הדבר תלוי בנידון אם איסור העלים כשהשחירו בשביעית הוא משום שיש מיעוט יניקה או רוב יניקה מהקרקע. עיין תוס' ד"ה אם יכולין, ומה שדן החזון איש (שביעית יב ז- ח) בדקדוק דברי הר"ש והר"ן בענין זה). יתכן גם שהר"ן לא לחלק בין עלים לעלים, אלא בא ללמדנו שהעלים מותרים ואילו הבצלים של שביעית באיסורם עומדים.
כך גם לפי רבי חנינא בן אנטיגנוס, החל מהשלב בו "יכולין ליתלש בעלים שלהם" העלים שיוצאים מכאן ואילך מותרים, העלים הקיימים עדיין אסורים (אמנם עיין בדרך אמונה שם שביאר באופן אחר).
ביאור הסוגיא במסכת נדרים (דף נו, ב)
ישמעאל איש כפר ימא, ואמרי לה איש כפר דימא, העלה בידו: בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו, והכי קא מיבעיא ליה: גידוליו היתר ועיקרו אסור, כיון דרבו גידוליו מעיקרו, אותן גידולי היתר מעלין את האיסור, או לא?
המקרה הנידון לפי הר"ן
מדובר בשתילת בצל שצמחו ממנו בצלים חדשים. כלשון התוס' (נז, ב ד"ה ונטעו בשמינית) "שכן דרך נוטעי בצלים שנוטע אחד והרבה גדלים ממנו והוא אינו כלה". בתמונה 6. נראים בצלים מזן 'שאלוט' (תת מין של בצל) אשר יש לו נטייה להתפצלות רבה. הבצלים הנראים בתמונה צמחו מבצל אחד שנשתל וצמחו ממנו ששה בצלים חדשים המחוברים יחד בבסיסם.
כאשר שותלים בצל בשנה השנייה במועד מתאים, במקרים רבים, לאחר שהתחיל לצמוח הבצל החדש יוצא ממנו עמוד פריחה. כאשר הבצל מתפצל ונוצרים כמה בצלים, יצא כל אחד מהם עמוד פריחה. אך במקרים רבים התנאים אינם מתאימים לפריחה (כפי שיוסבר בהמשך הפרק) והבצלים ימשיכו את גידולם עד שיבשילו.
כאמור, ההבדל בין המקרה הנידון במשנה בשביעית למקרה זה הוא בשלבי הגידול. המשנה דנה מהו קו הגבול בתחילת הגידול בו הבצל החדש מתחיל לינוק מן הקרקע והסוגיא כאן דנה בבצל שכבר גדל ואולי אף הבשיל לגמרי. רובו המוחלט גדל מיניקה מן הקרקע, אך עדיין מעורב בו חלק מה"עיקר". והנידון אם גידולי היתר מבטלים את העיקר האסור.
הגדרת התערובת – האם הבצל הישן מעורב בבצל החדש
לאור האמור לעיל, וכפי הסבר הדברים על פי שיטת הרמב"ם והר"ן, מובן שאין כאן תערובת כפשוטה. אין הכוונה שבבצל החדש מעורבים הגלדים של הבצל הישן. החלק היחיד שהיה קיים בשנה שעברה הוא הניצן הזעיר ממנו התפתח הבצל החדש. גלדי הבצל הישן אינם חלק מהבצל החדש אלא הם נרקבים וכלים, וכפי שהבאנו לעיל את דברי הרמב"ם שהבצלים עצמם בהיתרם הם עומדים.
יתכן לומר שהגדרת התערובת היא חומרי המזון שעברו מגלדי הבצל הישן אל הבצל החדש בתחילת גידולו ואך דבר זה נחשב כתערובת לכל דבר. ונראה כי זו כוונת החתם סופר בסוגיא בנדרים וזה לשונו: "הבצלים החדשים הנוספים על הבצל העיקרי שאין בהם אלא כח איסור מהעיקר אבל לא גופו".
תערובת זו נחשבת כתערובת לכל דבר, והראיה לכך היא מהמשך הסוגיא בה משווה הגמרא מקרה זה ל"ילדה שסבכה בזקנה ובה פירות" שם מדובר בפירות קטנים שהמשיכו את גידולם, ויש כאן תערובת גמורה של איסור והיתר[10].
חישוב שיעור התערובת
על פי האמור לעיל, ברור ומובן שבבצל החדש לא מעורב הבצל הישן כולו. רובו של הבצל הישן נותר בעין, בדרך כלל הוא מרקיב וכלה בשדה ועד הבשלת הבצל החדש לא נותר ממנו זכר, הבצל החדש ינק ממנו חלק זעיר ביותר. למרות זאת משמע בסוגיא שכדי לבטל יש צורך שיהיה בבצל החדש שיעור ביטול כנגד כל הבצל הישן, והדבר צריך עיון.
בדברי החתם סופר בסוגיא בנדרים מצאנו תשובה לשאלה זו וזה לשונו: "ודע שרבו גידוליו היינו הבצלים הנוספים צריך כל אחד ואחד להתרבות ולבטל כל העיקר משום דלא ידעינן כמה נפיק מיניה מן העיקר אל התוספת ובכוליה משערינן".
דברי החת"ס בנויים על יסוד בסיסי בהלכות תערובות ובשר בחלב, משם המקור לביטוי לא ידעינן כמה נפיק מיניה. בהלכות תערובות נאמר שחתיכת בשר שנפלה לתוך קדירה עם חלב, אין להתיר את החלב אלא אם כן יש בחלב פי שישים כנגד כל החתיכה, זאת למרות שהחתיכה עצמה יצאה ואין בקדירה אלא פליטה מועטה של בשר. זו תקנת חכמים שכל שאין יודעים לשער את כמות הפליטה שיצאה יש לשער כנגד כל החתיכה. מקור הלכה זו מדברי הגמרא במסכת חולין (צז, ב) לגבי 'כחל' שנפל לקדירה עם בשר, שהקדירה מותרת רק אם יש בה כדי לבטל את כל הכחל משום החלב הבלוע בו ולא ידעינן כמה נפיק מיניה. דין זה נוהג הן בתערובת בשר בחלב והן בתערובת איסור והיתר כפי שנפסק בשו"ע (צח, ד): "איסור שנתבשל עם היתר, אפילו מכירו והוא שלם וזרקו, צריך ששים כנגד כל האיסור, מפני שאין אנו יודעים כמה יצא ממנו. לפיכך המבשל בקדרת איסור שהיא בת יומא, או תחב כף של איסור בהיתר, צריך ס' כנגד כל הקדירה וכנגד כל מה שתחב מהכף, שאין אנו יודעין כמה בלעו". הלכה זו נפסקה בשו"ע במקומות נוספים (צד, א ועוד).
נראה שלכך התכוון החתם סופר. גם במקרה דנן, ברור שהבצל הישן אינו בלוע כולו בבצל החדש אלא רק מעט כח יניקה שנפלט ממנו. למרות זאת כיון שאין ידועה הכמות המדויקת יש לשער כנגד כל הבצל הישן. אמנם בסוגית גידולין במסכת נדרים (דף נח, ב) מביאה הגמרא ברייתא: "ליטרא מעשר טבל שזרעה בקרקע, והשביחה והרי היא כעשר ליטרין – חייבת במעשר ובשביעית, ואותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר לפי חשבון" מדברי הברייתא "ואותה ליטרא מעשר עליה" משמע לכאורה שכל הליטרא מעורבת בבצל החדש וצ"ע[11].
כאמור לעיל, מדברי הר"ש מבואר שהבצל עצמו הולך וגדל, לשיטתו יש כאן תערובת כפשוטה של חדש וישן. וברור שכל הבצל הישן מעורב בחדש, ולכן צריך ביטול כנגד כל הבצל הישן.
ביאור דברי הגמרא "ודילמא במדוכנין"
הגמרא במסכת נדרים מביאה ראיה לדין 'בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית', מדברי המשנה במסכת שביעית "וכנגדן למוצאי שביעית מותרים". מכך שהעלים הגדלים בשמינית מותרים, מוכח שגידולי היתר מבטלים את העיקר. הגמרא דוחה ראיה זו "ודלמא במדוכנין". ואין להביא ראיה מכאן לבצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית. במסקנת הסוגיא הוכיחה הגמרא שההיתר של המשנה הוא אף בבצלים שאינם מדוכנים. נאמרו כמה ביאורים בראשונים מה הן 'מדוכנין'.
הר"ן בביאורו למסכת נדרים כתב: "במדוכנין – שדך ושחק הבצלים וכיון דמדוכנין נינהו גריעי ולא מימשכי גידולי בתרייהו". ברור שאין כוונת הר"ן שהבצל נטחן דק דק, בצל כזה לא יחזור ויצמיח. מסתבר שכוונת הר"ן לבצל שנדוך ואינו שלם אך עדיין הגבעול קיים, לבצל כזה אין חשיבות ולכן אינו אוסר את גידוליו.
להבנת העניין חתכתי בצל, השארתי רק את חלקו התחתון הכולל את העוגה ומעט מן הגדלים. שתלתי את הבצל והבצל הצמיח עלים חדשים וגדל בלי פגע כפי שנראה בתמונה 7. מובן שאם יישתל גלד ללא חלק מן הגבעול הוא לא יצמח.
יש מינים של בצלי נוי (כדוגמת נרקיס ואמריליס היפאסטרום) בהם בריבוי באמצעות בצלים מחלקים את הבצל לאורכו לשמונה ואף לשש עשרה חלקים. כאשר בכל פרוסה יש קטע מהעוגה וחלק מהגלדים. כך ניתן לגדל צמחים רבים מבצל אחד. (דוגמאות ותמונות של ריבוי כזה ראה 'גיאופיטים לפריחה בחקלאות ישראל, גדעון לוריא, הוצאת שה"מ, תשע"ו עמוד 103) בגידול בצל למאכל אין תועלת בשיטה זו.
הר"ש בביאורו למסכת שביעית, והרא"ש בביאורו על הסוגיא בנדרים, פירשו 'מדוכנין' באופן שונה. כמדומה שפירוש זה מתאים לשיטתם בביאור המציאות הנידונה בסוגיא, ראה פרק ביאורי הסוגיות שיתפרסם במשנת השדה חלק ב'[12]. הרמב"ם לא הביא האוקימתא של 'מדוכנין'. וביארו המפרשים כי פסק כמסקנת הגמרא שהבצלים הותרו אף כשאינם 'מדוכנין'. מסיבה זו אין בידינו ביאור שיטת הרמב"ם באוקימתא זו של הגמרא.
שיטה נוספת היא שיטת הראב"ד (בהשגות על הרמב"ם, שמיטה ויובל, ד, כא) על פי הירושלמי שם הגירסה "מרוכנין". והכוונה שלא הותר הבצל החדש אלא במקרה שהרכין את צוואר הבצל הישן. משמע מדברי הירושלמי שפעולה זו גורמת שהבצל לא יצמח. אך אם לא עשה כן, הרי ניחא ליה בגידולין והבצל אסור. בהמשך הפרק נדון בגידול בצל מבצלצלים הנפוץ בזמננו, ושם הרחבנו בביאור מחלוקת הרמב"ם והראב"ד הנוגעת הלכה למעשה בגידול זה.
גידול בצל מבצלצלים בזמננו
בתקופה מסוימת בשנה, מגדלים בארץ ישראל בצל מבצלצלים כיון שבתקופה זו כמעט ולא ניתן לגדל בצל מזרעים. לשם כך מגדלים בשנה אחת בצלצלים מזרעים אותם עוקרים ומאחסנים. בשנה הבאה שותלים את הבצלצלים ומתפתחים מהם בצלים חדשים. אספקת הבצל בארץ ישראל בחודשים טבת – ניסן היא בעיקר מבצלים אלו. גידול זה הוא כמובן 'זרע שאינו כלה'. לצערנו, אף בשנת השמיטה מגדלים את הבצלצלים באיסור, ובשנה השמינית נשתלים שטחים אדירים בבצלצלים אלו.
במוצאי שביעית עולה שאלה זו על שולחן פוסקי הדור, כיצד לנהוג הלכה למעשה בבצלים אלו. זו הסוגיא במסכת נדרים "בצל שעקרו בשביעית ושתלו בשמינית" וסוגית הירושלמי במסכת שביעית בעניין זה.
הצורך בגידול בצל מבצלצלים הוא בגלל שגידול בצל מזרעים הוא עונתי, הזרעים נזרעים בעיקר בסתיו ובחורף (תלוי בזן, בכיר או אפיל). והבצל מבשיל כששה חודשים אחרי הזריעה, החל מהאביב המוקדם ועד אמצע הקיץ, תלוי בזן ובמועד הזריעה. בחודשים אלו ירק הבצל מצוי בשפע בגידול מזרעים ואין תועלת כלכלית בגידול בצל מבצל בכל צורה שהיא.
הזנים המבשילים בקיץ הם בעלי חיי מדף ארוכים במיוחד וניתן לאחסנם בקירור חודשים רבים עד סביבות חודש שבט, בחודשים שבט – ניסן כמעט שלא ניתן להשיג עוד בצל שגדל מזרעים (למעט זנים בודדים הנזרעים מוקדם מאוד בערבה הדרומית בלבד, והבצלים מבשילים בחודש שבט).
כדי לקבל בצל בחודשים אלו יש צורך בגידול בצל מבצלצלים הנזרעים בשנה קודמת, נעקרים מן הקרקע וחוזרים ונשתלים באדמה בשנה זו.
גידול הבצלצלים בשנה הראשונה
בשנה הראשונה זורעים בחלקות מיוחדות זרעים של בצל. זורעים אותם מאוחר ובצפיפות, ושני התנאים הללו גורמים לכך שמתקבל בצל שיש לו עלים בודדים בלבד. כפי שהוסבר בפרק שהתפרסם בגליון הקודם, כאשר היום מתארך מפסיקה יצירת העלים ומתחיל תהליך ההתבצלות. בזריעה מאוחרת מתחילה ההתבצלות כשבבצל קיימים עלים בודדים בלבד. אף הצפיפות גורמת לתחרות הצמחים על משאבי הקרקע ומונעת התפתחות עלים רבים. בסוף התהליך הבצל מבשיל וצונח ומתקבל בצלצל בגודל כבוהן אגודל בלבד.
את הבצלצל עוקרים כאשר הוא מבשיל ומתייבש לגמרי כדי שניתן יהיה לאחסנו לזמן ממושך. (האסיף הוא בדרך כלל בסביבות ניסן – אייר, המועד המדויק משתנה מזן לזן).
שתילת הבצלצלים בשנה השניה
את הבצלצלים חוזרים ושותלים באדמה בסביבות חודשים אלול – תשרי. את הבצלצל נועצים כאשר כשליש ממנו שקוע באדמה, ותו לא. למעשה, די בכך שעוגת הבצל תהיה בתוך הקרקע, אין צורך לכסות באדמה את כל הבצל (בשונה מגידול שום, בה יש עדיפות לכסות את כל השננה או לפחות רובה באדמה כדי שלא תתייבש).
נציג רצף תמונות של גידול בצל מבצלצלים. בתמונה הבאה נראית שתילת הבצלצלים בשטח.
בתוך ימים ספורים משתילת הבצלצל, הבצלצל מלבלב ויוצאים ממנו עלים ירוקים, כפי שניתן לראות בתמונה זו:
כדי לעקוב מקרוב אחרי הדברים שתלתי בצלצלים בעציץ בחלון ביתי (נראה בתמונה). בתוך כמה ימים הבצלצלים לבלבו וצמחו עלים ירוקים. הסתכלות שטחית עלולה להטעות כי העלים הירוקים הם המשך של גלדי הבצל, וכי הבצלצל הקטן המשיך את גידולו והוא עצמו מהווה חלק מהבצל החדש המתפתח. הדבר אינו נכון וחשוב להדגיש כי הגלדים הישנים אינם ממשיכים את צמיחתם. גלד שעבר תהליך של התבצלות בעונה הקודמת אינו חוזר ויוצר טרף ירוק בראשו בעונת הגידול הבאה. העלים החדשים נוצרים מניצנים חיקים זעירים מאוד הקיימים על עוגת הבצל. בחיתוך הבצל נראה בבירור כי כל הצימוח החדש הוא מעוגת הבצל. וכפי שנראה בתמונות שהובאו לעיל של הבצל הגדול שנשתל באדמה, שם נראה הדבר באופן ברור. אציין כי אחד ממגדלי הבצל אמר לי כי הוא משער שגלד פנימי אחד או שנים של הבצל הישן ממשיכים את גידולם בשנה הבאה ונעשים חלק מן הבצל החדש. אך פרופ' חיים רבינוביץ' מהפקולטה לחקלאות ברחובות, אשר הוא אחד המומחים הגדולים בארץ ובעולם בתחום גידול ירקות בכלל ובצל בפרט אמר לי כי הדבר אינו נכון כלל ומופקע מן המציאות וכי אין אפילו גלד אחד מן הבצל הישן המהוה חלק מן הבצל החדש. וכך אמרו לי מגדלים נוספים הבקיאים היטב בגידול הבצל, ובבירור מעמיק ויסודי נראה כי כך היא אכן המציאות, וכל הגלדים הם גלדים חדשים ובשנה שעברה היה קיים רק הניצן הזעיר.
בגמרא נאמר שבבצל החדש יש תערובת מן הבצל הישן. לעיל הבאנו דברי החתם סופר המבאר שאין הכוונה שגופו של הבצל הישן מעורב בחדש, אלא כח הבצל הישן הוא המעורב בחדש ונראה שהכוונה לכך שהעלים החדשים ניזונים בתחילת יצירתם מחומרי המזון האגורים בגלדים הישנים. אכן, בצלצלים מהווים מאגר מזון קטן לעומת בצל גדול, שכן יש להם שניים–שלושה גלדים בסך הכול. אך גם בזה יש די והותר כדי להזין את הבצלים החדשים בתחילת גידולם, עד אשר יהיו להם עלים ושורשים משלהם. ושטח העלים יהיה גדול מספיק כדי לספק את צרכיהם בתהליך ה'פוטוסינתזה'. יניקת הבצל החדש מן הישן היא רק בשלב הגידול הראשוני, החל משלב מסוים הבצל אינו זקוק עוד לבצל הישן.
ומה קורה לבצלצל הישן? הבצל הישן עוטף בתחילת גידולו את הבצל החדש. חלק מחומרי המזון שלו עברו לבצל החדש דרך הגבעול מה שמפחית ממשקלו, והשאר מרקיב. בגידול מבצלצלים אין רואים בשדה את שרידי הבצל הישן, כיון שמדובר בבצלצל קטן מאוד, אשר לאחר יניקת הבצל החדש ממנו, כבר איבד חלק גדול ממשקלו, והיתר מתייבש ומרקיב, עד זמן האיסוף של הבצל החדש לא נותר ממנו זכר. בתמונה נראה בצל שנשתל מבצלצל כחודש אחרי השתילה.
רובו של הבצל הישן כבר אינו נראה. אך הקליפה היבשה היא שריד של הבצל הישן. עקרתי את הבצל הצעיר והסרתי את שרידי הגלד הישן, ראה בתמונה כל היתר הוא בצל חדש שצמח בשנה זו.
בתמונות לעיל, הראינו בצל גדול שנשתל וצמחו ממנו בצלים חדשים. במקרה כזה הבצל הישן קיים במשך חודשים רבים כשהוא עוטף את הבצל הישן עד אשר הוא מרקיב לגמרי.
התפתחות הבצל החדש
הבצל החדש מייצר עוד ועוד עלים. גידול הבצל מבצלצל הוא מהיר מאוד ביחס לגידול מזרע. למעשה, בגידול בצל מבצלצל הגידול מתחלק לשתי עונות. חציו בשנת הגידול הראשונה וחציו בשנת הגידול השניה, כך שהבצל משלים בסך הכל כחמשה – ששה חודשי גידול בקרקע.
במאמר שפורסם בגליון הקודם הוסבר שבשתילת בצל בשנה השניה נוצר עמוד פריחה ממנו מתפתחים הזרעים. בשתילת בצלצלים הדבר אינו קורה משום שפריחה אפשרית רק בבצל שהגיע לשיא גידולו בתקופת הגידול הראשונה. הבצלצל בשנה הראשונה אמנם התבצל והבשיל, אך הגיל הביולוגי שלו נמוך ולכן הוא לא יפרח גם בתנאי קור מתאימים, זו אחת מהסיבות שמשתמשים דווקא בבצלצלים קטנים ולא בבצלים גדולים העלולים לפרוח.
הבצלצל מוציא עוד ועוד עלים ירוקים, ובתאריך מתאים כאשר היום מתארך ויש די שעות אור, הוא מתחיל להתבצל. בתמונה נראים הבצלים לקראת הבשלה. בסוף הגידול, הבצל מבשיל, צונח ומתייבש. בשלב זה הוא נעקר למאכל. ניתן להבחין כי הבצל אינו שקוע בתוך האדמה, כפי שהוסבר לעיל, שאין צורך בכך. והבצלצל ננעץ כשרובו הגדול מחוץ לקרקע. כמובן, ששורשי הבצל עמוקים בקרקע. עם הבשלת הבצל השורשים מתייבשים ומתנוונים, והבצל נעקר במשיכה קלה.
התפצלות הבצלצלים
בחלק גדול מהזנים, הבצלצל מתפצל ונוצרים ממנו כמה בצלים חדשים, כלשון רש"י (פסחים לד, א ד"ה כגון): "כגון בצלים דקים שקורין ציבו"ש וכששותלים אחת אחת לבדה – הן נוספות ומתחברות ששה וארבעה יחד". זאת משום שכפי שהוסבר לעיל, הבצל החדש נוצר מניצן חייקי הקיים במקום חיבור הגלד לעוגת הבצל. בחיק כל גלד קיים ניצן. במקרים רבים, מתעוררים כמה וכמה ניצנים ומכל אחד מתפתח בצל. ככל שמספר הגלדים בבצלצל גבוה יותר יותר, יש לו יותר ניצנים ומתפצלים ממנו בצלים רבים יותר. ראה בתמונה בצלצל שהתפצל לשלשה בצלים. ראה תמונה – בצל שאלוט שהתפצל לששה בצלים.
לכל אחד מהבצלים החדשים יש גבעול משלו – עוגת בצל ממנה יוצאים העלים. אך כל הבצלים החדשים מחוברים זה לזה, באמצעות עוגת הבצל הישנה. כך משווקים בחנויות בחודשים שבט – ניסן בצלים המחוברים זה לזה בבסיסם. באופן עקרוני ניתן להפריד אותם במהלך הגידול ולגדל אותם כשני צמחים נפרדים, שכן לכל אחד יש גבעול ומערכת שרשים משלו. אך הפיצול עלול לגרום לנזקים ולכן הם משווקים כבצלים מחוברים או שמפרידים אותם בחנות הירקות.
הבשלת הבצלים הגדלים מבצלצלים היא החל מחודשים טבת – שבט. מגדלים זנים שונים כדי שיבשילו במועדים נפרדים, (התכונה ההופכת זן ל'בכיר' היא שההתבצלות שלו מתחילה במספר קטן יחסית של שעות אור ביחס לזנים האפילים) נוסף לכך יש גם הבדל במועד ההבשלה בין איזורי הגידול, כאשר באיזור הערבה בה מזג אויר חם מאוד, ההבשלה מוקדמת יותר. וכך ניתן לקבל בצל טרי במשך מספר חודשים מטבת ועד ניסן. כאשר הסחורה הראשונה המגיעה לשוק בטבת – שבט היא מהערבה, בהמשך מבקעת הירדן, ובהמשך משאר חלקי הארץ.
עקירת הבצלים ושיווקם
לעיתים בשל מזג האויר ודרישות השוק בשל מחסור בבצל, עוקרים את הבצלים הללו עוד טרם הבשלתם, בשלב שהעלים הירוקים טרם סיימו לצנוח, ולסגור את הבצל. המגדלים חותכים את העלים הירוקים בסכין, וכך מתקבל בצל עם צוואר פתוח, מצב המאפשר לחרקים לחדור לתוכו. זוהי הסיבה שהבצל אינו ראוי לאחסון ומתכלה במהירות בשל נידוף מהיר של נוזלים. ובגלל הצוואר הפתוח תתכן נגיעות גבוהה יותר בחרקים.
שיווק הבצל מבצלצלים ממשיך עד אשר מגיעים לשוק הבצלים הגדלים מזרעים שכאמור לעיל נזרעו בתחילת החורף. בצלים אלו מגיעים לשוק בדרך כלל החל מחודשים ניסן – אייר. על פי רוב ניתן לזהות את הבצלים הגדלים מבצלצלים על פי צבעם, שהוא בדרך כלל, לבן יותר. כמו כן הם פחות מעוגלים מבצל הגדל מזרעים.
לסיכום הדברים: גידול מזרעים הוא כמובן זול ופשוט בהרבה מגידול מבצלצלים, כיוון שבשיטה זו מפיקים מבצל אחד אלפי זרעים, כשמכל זרע צומח בצל. לעומת זאת כאשר שותלים בצל באדמה, בחלק מהזנים הבצל עשוי להתפצל לשנים שלשה בצלים, ויש זנים שיתקבל מהם בצל אחד בלבד. בנוסף, הגידול מבצלצלים הוא מורכב יותר כי הוא גידול כפול: מגדלים בשנה הראשונה בצלים, עוקרים אותם, מאחסנים אותם חצי שנה וחוזרים ושותלים אותם באדמה. ברור אפוא כי הדבר אינו משתלם מבחינה כלכלית. לכן כמובן עדיפה שיטת הגידול מזרעים, אך עם זאת, כפי שהוסבר, בעונה מסוימת בשנה יש הכרח לבצע גידול מבצלצלים כדי לתת מענה למחסור בבצל הקיים בשוק.
הנידון ההלכתי
הנידון לגבי הבצל הגדל מבצלצלי שביעית משתנה בין בצלצלים שנשתלו בשביעית עצמה לבצלצלים שנשתלו בשמינית. (רוב השתילה היא בחודש ספטמבר. המועד המדויק משתנה מזן לזן, יש הנשתלים בסוף אוגוסט או בתחילת אוקטובר). דין הבצלצלים שנשתלו בשביעית חמור יותר, ודינם כל ירק שנזרע בשביעית האסור באיסור ספיחין. ולגבי 'נזרע בשביעית ונלקט בשמינית' נחלקו הראשונים ואין כאן המקום לדון בענין זה.
הבצלצלים שנשתלו אחרי ראש השנה הם הבצלים עליהם דנה הגמרא בדין "בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו". בגמרא הובאה מחלוקת אם גידולין מבטלין עיקר. הגמרא הוכיחה מהמשנה בשביעית שגידולי שמינית מבטלין את העיקר האסור. ובתחילה דחתה הגמרא "ודלמא במדוכנין". אך במסקנה הוכיחה הגמרא שההיתר הוא בלא מדוכנין, ומכל מקום אין להביא ראיה משביעית לשאר איסורים כי "שאני שביעית הואיל ואיסורה על ידי קרקע בטילתה על ידי קרקע". וכך פסק הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל (ד, כא): "בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו העלו גידוליו את עיקרו והותר הכל הואיל ושביעית אסורה ע"י קרקע כך בטילתה ע"י קרקע". נמצא כי לשיטת הרמב"ם הבצלים שגדלו בשמינית מבצלצלים של שביעית מותרים באכילה.
שיטת הראב"ד
הראב"ד השיג על הרמב"ם וזה לשונו: "אמר אברהם, בירושלמי לא עשה ר' אבהו מעשה אלא במרוכנים. פירוש מרוכנים הטי נא כדך – תרגום ארכיני כען, כלומר מעקלין הצואר שלהן שלא יגדלו וכיון שעשה כן גלה דעתו דלא ניחא ליה בגידוליהן ואם גדלו אותן גדולין מותרין ומבטלין את האיסור ואי לא, אסורין, דמינח ניחא ליה וכנטועין לכתחלה דמו".
בירושלמי נאמר שרבי אבהו לא התיר למעשה אלא במרוכנין, והראב"ד פסק כך. מדברי הראב"ד מבואר ש'ריכון' היא פעולה הגורמת שהבצל לא יצמח, ואם הבצל צמח למרות פעולה זו, הבצלים מותרים, אך אם לא עשה כן, הבצלים אסורים. בפשטות משמע שהפעולה היא הרכנת צוואר הבצל, ואולי פעולה זו מפחיתה את הסיכוי ליצירת עלים חדשים. אולי יש לפרש שהכוונה להטיית הבצל כולו על צידו כדי שלא ישריש. לפי זה, אם שותל את הבצל בכוונה תחילה, אין להתיר לדעת הראב"ד.
וכתבו הכסף משנה ומהר"י קורקוס ש'מרוכנין' האמור בירושלמי הוא 'מדוכנין' שנזכר בתלמוד בבלי. והרמב"ם פסק כמסקנת הבבלי שההיתר הוא אף בלא מרוכנים. וכן כתב החזון איש (שביעית ח, ו) ובהמשך דבריו (ח, יד) כתב שאפשר שלדעת הראב"ד אין סתירה בין הבבלי לירושלמי וכלשון החזון איש: "ואפשר דהר"א גרס בסוגיא דנדרים מדוכנין, וכגי' שאר הראשונים והא דירושלמי מילתא אחריתא היא, וכן משמע מדלא הזכיר הר"א סוגיא דנדרים".
אמנם החזון איש (שביעית ח, יד) תמה על עיקר דברי הראב"ד וכתב שמסברא אין לחלק בין מתכוון שיצמח לאינו מתכוון שיצמח. וביאר בדברי הראב"ד באופן אחר. וכתב, שאם נוטע בצל בלא עלים ומכסה את הבצל כולו בעפר אף לדעת הראב"ד הגידולין מותרים (ואף אם מתכוון לנטיעה), ולא החמירו להצריך 'מרוכנין' אלא כששותל בצל עם עלים ואינו מכסה את הבצל וחוזרים העלים וגדלים ובמצב כזה נחשב כאילו לא עקר את הבצל כלל ולכן אסור מדרבנן.
יש לברר היטב את המציאות המבוארת בדברי החזון איש וטעם הדברים. ומכל מקום לשיטת החזון איש יש לדון שבמקרה הנידון לעיל, אף לדעת הראב"ד הבצלים מותרים, שכן הבצל נשתל ללא עלים ויש כאן צימוח חדש כפי שהוסבר.
בתקופה זו, חודש שבט של השנה השמינית, השאלה ניצבת על שולחנם של פוסקי הדור. רבים מוועדות הכשרות המהודרות מתירות את הבצלים הללו כשנשתלו בשמינית, אמנם יש שהחמירו כפשטות לשון הראב"ד.
שתילת בצל לצורך בצל ירוק
קיימת גם אפשרות של שתילת בצל יבש לצורך קבלת בצל ירוק למאכל. שכן כאמור לעיל, לאחר השתילה צומחים עלים ירוקים חדשים. בגידול כזה אין צורך לעקור את הבצל, ניתן לקטוף את העלים הירוקים ולהמשיך את הגידול במשך כמה חודשים עד אשר יתחיל שלב ההתבצלות (אפשרות זו קיימת אף בגידול מזרעים, ניתן לחתוך בצל ירוק בלי לעקור את הבצל).
בצל ירוק הגדל מבצל הוא מעט עבה יותר מאשר בצל ירוק הגדל מזרע, וטעמו עדיף. גידול כזה כמובן אף הוא 'זרע שאינו כלה'. נזכיר בקצרה את הנידון שהוסבר לעיל בהרחבה. כאשר שותלים בצל של שביעית בשנה השמינית, דין העלים מבואר במשנה במסכת שביעית 'בצלים שירדו עליהם גשמים וצמחו' העלים הראשונים הגדלים מן הבצל עצמו אסורים. וכאשר העלים החדשים נוצרים מיניקה מהקרקע הם מותרים. נחלקו תנא קמא ורבי חנינא בן אנטיגנוס מה הסימן הקובע לדעת אם היניקה היא מהקרקע וכפי שהוסבר לעיל. וכפי שהובא לעיל, דעת הראב"ד להחמיר כשיטת הירושלמי שיש להחמיר בכל מקרה כאשר הבצל נשתל בכוונה תחילה ואין היתר אלא כאשר ריכנו את הבצל במטרה שלא יגדל.
בזמננו גידול כזה כמעט ואינו מצוי בגידול מסחרי מקצועי (גם מפני שקשה יותר לגדלו ללא חרקים) ובפרט שניתן לגדל בצל ירוק מזרעים במשך כל השנה כולה ואין צורך בשתילת בצלים לשם כך, מה שמיקר את הגידול משמעותית. אמנם במגזר הערבי בארץ שיטת גידול זו עדיין נפוצה, ושותלים בצל יבש לקבלת בצל ירוק. בדרך כלל לוקחים את הבצלים שאיכותם ירודה ונפסלו לשיווק ואותם שותלים לקבלת בצל ירוק.
זאת ועוד, במגזר הערבי כאשר שותלים בצלצל לקבלת בצלים, יש הקוטפים ממנו בחודשי הגידול הראשונים בצל ירוק לשיווק. הקטיף מבוצע בחלקו העליון של העלה, כדי לא לפגוע בהמשך גידול הבצל. הבצל מוציא עוד ועוד עלים, עד אשר הוא מתבצל כפי שהוסבר לעיל. כאשר עלים אלו גדלים בשמינית מבצל הגדל בשביעית, זהו הנידון במשנה לגבי בצלים שירדו עליהם גשמים וצמחו.
יש לציין נקודות נוספת בענין 'גידולין'. כי למסקנת הסוגיא במסכת נדרים ובמסכת מנחות, השותל בצל שהופרשו ממנו תרומות ומעשרות וצמח ממנו בצל חדש, הבצל החדש חייב כולו בתרומות ומעשרות לכולי עלמא, כיון שכך הוא דרך גידולו. ותבואת זרעך אמרה תורה, כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה.
…
הסוגיות במסכת נדרים נתבררו עם החברותא הבה"ח נתן יחיאל לוין נ"י.
תודות לרבנים הגאונים שליט"א שעברו על הפרק והוסיפו הוספות נכבדות: הרה"ג ר' שאול רייכנברג שליט"א מח"ס משפטי ארץ, והרה"ג ר' ישעיהו חיון שליט"א כולל 'בית המדרש' בני ברק.
תודות לפרופ' חיים רבינוביץ' מהפקולטה לחקלאות ברחובות, שעבר על הפרק, העיר והוסיף הוספות נכבדות. תודות לשלמה טל מישובי התענך, מומחה לגידול בצלצלים על עזרתו וסיור בשטח להבנת הדברים. מידע רב ותמונות קבלתי מחובב שור מחברת הזרע, מומחה לטיפוח זני בצל וייצור זרעים. תמונות גידול בצלים מבצלצלים צולמו בקיבוץ אלמוג. תודות לליאור רגב על עזרתו הרבה.
להערות וקבלת פרק ביאורי הסוגיות ניתן לפנות לכתובת: mishnat55@gmail.com
זמן הביעור בבצל
לאור האמור לעיל, נדון מתי הוא זמן הביעור של הבצל הגדל בשביעית. להבנת הדברים יש לדעת כמה כללים הנוגעים לביעור ירקות בשביעית , וביניהם: דין קדושת שביעית וחובת ביעור ביבול נכרי, האם ירק הנלקט בשמינית מציל מן הביעור ירקות שנלקטו בשביעית, ועוד נידונים אשר הרחיבו בהם הפוסקים באריכות שלא נדון בהם כאן. נדון רק בנקודות הנוגעות לביעור בבצל העולות מבירור המציאות בגידול הבצל בשביעית ושמינית.
הנידון הוא כמובן רק בבצל הגדל בשביעית בשדות נכרים, וכדעת המבי"ט ופסק מרן החזון איש זצ"ל שביבול נכרי בארץ ישראל יש קדושת שביעית וחובת ביעור כאשר כלה מן השדה.
זמן הביעור נקבע לפי המועד בו הירק כלה מן השדה. כאמור לעיל, אסיף הבצל הגדל מזרעים הוא בחודשי הקיץ. הזן האפיל ביותר נאסף בחודשים תמוז – אב. לאחר מכן אין בצל בשדה, [אף שגם אחרי האסיף נותרת כמות קטנה בשדה, מכל מקום רוב ככל השדות מעובדות לאחר מכן על מנת לזרוע בהם תבואה וכדומה ובתהליך החרישה ועיבוד הקרקע הבצל נשחת לחלוטין וכלה לחיה]. הבצל שנאסף בקיץ הוא בצל שמתאים לאחסון ממושך, והוא משווק עד חודש שבט בשנה השמינית.
אמנם בחודשי הקיץ של שביעית, טרם כלה מן השדה הבצל הקייצי, שתלו הנכרים בצלצלים לגידול בצלים (השתילה היא בדרך כלל בחודש אלול, ובבירור אצל המגדלים הערביים, נודע כי הקדימו את זמן השתילה בשביעית לחודש אב). בצלצלים אלו נשתלו והתחילו את גידולם בשביעית. הבצלים נעקרים לאכילה כבצל יבש בחודשים טבת – שבט כפי שהוסבר לעיל.
הנידון ההלכתי הוא האם זמן הביעור של הבצל היבש הקייצי יהיה בקיץ של שביעית, או שהבצלצל הנשתל בקיץ שעדיין קיים בשדה, יציל מן הביעור עד שיכלה בצל זה מן השדה, בחודשים טבת – שבט של שמינית. [פוסקי זמננו נקטו שהנזרע בשביעית באיסור אינו מציל מביעור, אך הנזרע בשביעית על ידי נכרי מציל מן הביעור, עיין משפטי ארץ שביעית (כט, ט) ואין כאן המקום לדון בעניין זה].
ירק זה נלקט בשמינית ואין בו קדושת שביעית, והפוסקים דנו אם הוא מציל על ירקות שנלקטו בשביעית. דעת החזון איש (שביעית טו, ג) שירק של שמינית אינו מציל מביעור ירקות הקדושים בקדושת שביעית. אמנם דעת הרידב"ז וכן דעת הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה נא, טו) שירק של שמינית מציל.
אמנם לגבי ירקות שגידולם בשביעית ולקיטתם בשמינית דן החזון איש אם מצילים מן הביעור. בתחילה כתב החזון איש וזה לשונו: "נראה דאין אוכלין ירק של שביעית בשביל ירק שיצא לשמינית כיון דזה שיצא לא קדוש". לפי צד זה של החזון איש, ברור שהבצלים הללו אינם מצילים, שהרי ילקטו בשמינית, ולפי זה יש לקבוע את הזמן הביעור של הבצל בראש השנה של שמינית, משום שמאז הבצלצלים שנשתלו בשביעית יוצאים לשמינית [עדיין יש לחוש שמא הבצלים שנלקטו בשביעית לא כלו, ומשום כך הוארך זמן הספק מעט, אך אין כאן המקום לכך].
אמנם בהמשך דבריו כתב החזון איש שם, שאפשר שאינו כן, דלענין זה לא אזלינן בתר לקיטה, אלא אם הגיע הירק לעונת המעשרות בשנה השביעית נחשב פירות שביעית וקרינן בהו יש לחיה בשדה. והביא לכך ראיות. לענין הלכה למעשה ראה משפטי ארץ שביעית פכ"ט הערה 17 שכתב שנראה שמסקנת החזון איש כשיטה זו לקולא. אמנם בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל כתב שרק ירק שנגמר גידולו בשמיטה מציל מן הביעור, ועי"ש לשיטות נוספות.
משום כך בלוח הביעור בהוצאת בית המדרש להלכה בהתיישבות זו ביררו וסידרו לגבי כל מיני הירקות המצויים את שני הזמנים, הראשון: הוא הזמן שבו כלה לחיה הירק שנלקט בשביעית עצמה. זמן זה הוא סמוך מאוד לסוף שנת השמיטה, [הוא נמשך ימים ספורים אחרי ראש השנה של שמינית, כיון שמצויים עדיין בשדה ירקות שנלקטו בשביעית והם מפוזרים עדיין בשדות]. הזמן השני, הוא הזמן שבו כלו הירקות שהגיעו לעונת המעשרות בשביעית ויצאו לשמינית.
ולגבי הבצל, יש לדון האם הבצלצלים שנשתלו בשביעית מצילים (לפי הזמן השני). המציאות היא שהבצלצלים הנשתלים מוציאים במהירות בצל ירוק, נוצרים עוד ועוד עלים, וההתבצלות היא רק לקראת שליש האחרון של הגידול. כך שבזמן שכלה הבצל היבש מן השדה, קיים בשדות רק בצל בשלב 'בצל ירוק'. אכן ,הבצל הירוק בא לעונת המעשרות כבצל ירוק, אך יש לדון אם הוא מציל על הבצל היבש שכלה מן השדה.
נידון זה נוגע אף לדעת הסוברים שירק של שמינית מציל מן הביעור. שכן אין בצל יבש של שמינית בשלב זה. והבצל היחיד הקיים בשדה הוא בצל ירוק.
ושמעתי מהג"ר יחיאל איתמר שליט"א לסבור כי בצל זה מציל מביעור ושכן הכריע והסכים הג"ר שאול רייכנברג שליט"א, ואף שבמשנה נזכר 'עיקר לוף שוטה' ו'עלי לוף שוטה', ומבואר שם שאין העיקר מציל את העלים ונחשבים כצמחים שונים לענין ביעור אף שמדובר באותו הצמח. אך כאן הדבר שונה בתכלית. כפי שהוסבר לעיל, הבצל הירוק כולל בתוכו אף את החלק הלבן שבתחתיתו, אשר הוא עצמו הבצל היבש. נדני העלים הלבנים הם החלק המתנפח ומתבצל. כך שכבר בשלב זה כבר קיים החלק הלבן של הבצל ולכן גם אם נאמר שהעלים לא מצילים את העיקר, מכל מקום כאן העיקר הוא זה שמציל את העיקר – אף שלא בא לתכלית גמר גידולו, מכל מקום הוא ראוי עכשיו הן למאכל אדם והן למאכל בהמה, ובא לעונת המעשרות עוד בשנת השביעית, ולכן לפי השיטה השניה בחזון איש, הוא מציל על הבצל. וזמן הביעור של הבצל הנלקט בקיץ נקבע לחודשים טבת – שבט של השנה השמינית. [בתחילה פורסם שמועד הביעור הוא בין י' טבל לי' שבט, ובחודשים אלו התברר אצל המגדלים הנכרים שהם מתעתדים לעקור את הבצל רק מעט מאוחר יותר, ולכן התפרסמה הודעה שזמן הביעור יהיה בין כ' טבלת לר"ח אדר].
ואין כאן המקום להרחיב ולבאר את כללי הביעור וחישוב דיני ג' ארצות הנוגעים גם הם לסוגיא זו שנתבארו במאמרים וספרים רבים, ולא באנו אלא לבאר המציאות הנוגע לבצל.
[1]. למעט ‘גידולי תרומה’ בהם גזרו חכמים שדינם כתרומה אף בדבר שזרעו כלה, גזירה שמא ישהה הכהן תרומה טמאה כדי לזורעה ויבא לידי תקלה. ראה מסכת תרומות ט, ד; מסכת שבת יז, ב; מסכת נדרים ס, א.
[2]. משנה במסכת תרומות (פ”ט, משניות ה – ז) ובמסכת שביעית (ו, ג) ובתלמוד בבלי במסכת פסחים (לד, א), במסכת נדרים (נז, א – ס, א) ובמסכת מנחות (סט, ב). ובתלמוד ירושלמי שביעית (ו, ג)..
[3]. בביאור הספק נחלקו שם הרא"ש והר"ן. לדעת הר"ן שם, הנידון הוא האם הגידולים נמשכים אחר העיקר ואסורים כמותו, או שהגידולין מותרים וממילא הם מבטלים את העיקר. לדעת הרא"ש, פשוט לגמרא שהגידולין הם היתר והעיקר איסור. והספק של הגמרא הוא בדיני ביטול, האם העיקר שהוא אסור מתבטל ברוב.
[4]. 'עוגת הבצל' היא למעשה גבעול לכל דבר, וכפי הביטוי 'גבעול' בעברית זמננו המשמש כינוי לענף מרכזי רך של צמח חד שנתי, (ביאור מילת 'גבעול' בלשון מקרא ובלשון חז"ל לגבי גבעולין של פשתן ועוד, ראה חלק א עמוד 312).
למי שאינו בקי ברזי גידול הבצל, הדבר נראה במבט ראשון תמוה, עוגת הבצל היא חלק קטן ביותר שאורכו פחות מחצי ס"מ. היא מעוגלת כעדשה, ולכאורה אין כל משותף בין עוגה קטנה זו לבין הגבעול המוכר של צמח נושא עלים הנישא לגובה, אשר נוצרים ממנו פרחים ומסתעפים ממנו ענפי משנה.
אך לאמיתו של דבר, מבחינה מהותית, העוגה הקטנה והעגולה היא גבעול לכל דבר – מגבעול יוצאים עלים, ואף מעוגת הבצל נוצרים עלים. חלקם העליון של עלים אלו מתייבש, וחלקם התחתון הוא גלדי הבצל, וכאן המקום להדגיש שוב את האמור בפרק הקודם – גלדי הבצל הם בסיסי עלים.
מאפיין מרכזי נוסף של גבעול הוא ניצני הצימוח הקיימים בו. ניצני ריבוי הם חלקים בצמח אשר יש בהם כושר צמיחה להצמיח עלים, הסתעפויות של ענפים, וכמובן, פרחים אשר מהם מתפתחים פירות. כפי שהוסבר בחלק א (עמוד 127 הערה 9), ענף חדש הצומח מענף קיים או פרח היוצא מענף, אינם יוצאים מכל נקודה בענף, אלא מנקודות מסוימות בלבד שהן הניצנים, או כפי שמכונות עוד – 'עיניים'. בענפים, הניצנים נמצאים בקצה העליון של הענף (ניצן קודקודי), וכן בחיקי העלים, כלומר במקום חיבור העלה לענף (ניצן חייקי). ניתן לראות זאת בקלות בהתבוננות על ענף עץ, כל פרי או הסתעפות של ענף יוצאים מחיק עלה.
וכך הוא הדבר גם בגבעול הבצל הקצר. בכל נקודה שממנה יצא עלה – גלד בצל, קיים ניצן. הניצן הקיים בחיקי הגלדים זהה במהותו ותפקידו לניצן החייקי הקיים בחיק כל עלה בכל צמח שהוא. הניצנים הללו הם זעירים מאוד, ובקושי נראים לעין. כמובן, שגם עמוד הפריחה ממנו נוצרים הזרעים יוצא מגבעול קצר זה. כך שהעוגה הקטנה היא גבעול לכל דבר.
[5]. מבחינה זו דומה ההתפתחות של הצמח החדש מן החלק התת קרקעי, להתפתחות צמח מזרע. גם בזרע יש ניצן ריבוי הנקרא 'עובר', ומאגר מזון, כפי שהוסבר בפרק 'זרע – נביטה' (משנת השדה חלק א, עמוד 31). העובר – ניצן הריבוי הזעיר – הוא למעשה חלק הזרע המרכזי שממנו מתפתח הנבט, אשר בהמשך מצמיח את הצמח החדש. ואילו רוב נפחו של הזרע הוא מאגר מזון, שתפקידו להזין את הנבט המתפתח. מאגר מזון זה עובר תהליך של 'חילוף חומרים', ומחומרי המזון שבו מתפתחים השורש והעלה הראשוני. כאשר יש לצמח שורשים ועלים בכמות מספקת, הוא אינו צריך עוד לקבל את מזונו ממאגר המזון שבזרע, והזרע שבאדמה מתרוקן לגמרי. זוהי הסיבה שבמשנה נקרא גידול מזרעים 'זרע כלה'.
תהליך דומה מאוד מתרחש גם בגידול בצל מבצל, המכונה בפי חז”ל: ‘זרע שאינו כלה’. כיום, ידוע ששתי שיטות הגידול הללו מתבססות על אותם עקרונות, אם כי במבט שטחי נראה התהליך שונה לחלוטין מצמיחת בצל מזרע. הצד השווה בשתי שיטות הגידול הוא כי קיים ניצן ריבוי המתפתח לצמח חדש, ומאגר מזון התחלתי המשמש להזנת הצמח החדש בתחילת דרכו.
[6]. בכך מיושבת קושית החזון איש (שביעית יב, ג) שדייק מדברי הר”ן בנדרים והמפרש שם שמדובר בבצלים המונחים על גבי קרקע ואינם מושרשים בו. וכתב החזון איש שצ”ל שאעפ”כ הם אסורים כאשר הם יונקים מהקרקע משום שיש לבצל “השרשה קלישתא” והחזון איש תמה כיצד ניתן לבדוק על פי תלישת העלים אם הבצל יונק מהקרקע, הלא ברור שהבצל יתלש מן הקרקע כיון שאינו מושרש. על פי האמור הדברים מיושבים היטב. אכן, מדובר בבצל שהיה מונח בתחילת שנת השמיטה על גבי קרקע. אך יחד עם צמיחת העלים, נוצרו שורשים חדשים והבצל השריש בקרקע. וכך ניתן לבדוק על פי תלישת העלים אם הבצל יונק מהקרקע, וכפי שיוסבר להלן, והדברים מובנים היטב.
[7]. בשיטת הר"ש משמע לכאורה שהעלים הנזכרים כאן, הם עלים שהיו קיימים על הבצל בשנה שעברה בשעה שנעקר, וכאשר התחילה היניקה מהקרקע העלים ממשיכים את צמיחתם ומתחזקים, ואם אין יניקה מהקרקע העלים כמשים. וכפי הגירסא בפירוש הר"ש כת"י (מופיע באוצר החכמה, ובמשנת זרעים) "אבל הוריקו העלים, הולך וכמש ולא מארעא רבו" וכן הוא בפירוש הרע"ב, וכן מפורש בשיטמ"ק במסכת נדרים בשם "פירוש" שכתב: "בצלים. של ששית שעקרן בששית עם עלה שלהן ויבשן ונטען בשביעית. וירדו עליהן גשמים וצמחו קצת מן לחלוחית הקרקע. אם היו עלין שלהם שחורים. שהושחרו מחמת שקלטו בקרקע. אסורין משום שביעית, הוריקו שעדיין לא הושחרו אלא כמושין הן כמו מתחלה. מותרין. שעדיין לא צמחו צמח גמור בשביעית". אמנם בחזון איש (שביעית יב, ג) משמע שנקט בדעת הר"ש שעלים אלו הם עלים חדשים שנוצרו מהבצל. ואולי החזון איש לשיטתו שפירש שם שמדובר בבצל שלא נעקר בשישית אלא שנגמר גידולו בקרקע בשישית לגמרי ולכן דינו כבצל שישית (וכן משמע בפירוש רבי אברהם מן ההר). לפי זה מוכרחים לומר שעלי הבצל התייבשו וכעת צמחו עלים חדשים. אך בדברי הרשב"א (שו"ת ח"א רפז) משמע שהבצל נעקר בשישית, וכן הוא בשיטמ"ק בנדרים, ולפי זה, אפשר לבאר שהבצל נעקר עם העלים שלו, וכעת צמיחת העלים הישנים ממשיכה.
[8]. בדרך אמונה הביא שהחזון איש (שביעית ח, יד ד”ה ר”מ פ”ד) הקשה על דברי הרמב”ם מנין לחלק בין העלים לבצל עצמו ועוד שגם בבצל מעורב איסור והיתר ומדוע הוא מותר. וכתב בדרך אמונה שעל פי ביאור המציאות שמדובר בעלים חדשים הצומחים מתוך הבצל הדברים מבוארים ומיושבים וכמו שנתבאר. כמו כן, לפי האמור מקור דברי הרמב”ם הוא מסברא פשוטה כמו שכתב הכסף משנה “ופשוט הוא” ולא מדברי הגמרא “הגדל באיסור אסור הגדל בהיתר היתר” שם הנידון לגבי הצימוח החדש שבו עצמו מעורבים עיקר וגידולין, אך הבצל הישן כולו היתר.
נציין כי קושית החזון איש היא על פי שטת הר”ש ושאר הראשונים המפרשים את המציאות באופן שונה. מדבריהם נראה שמדובר בבצל שממשיך את גידולו עוד ועוד. והסימנים שנאמרו במשנה מתפרשים באופן שונה מאשר לשיטת הרמב”ם. אכן לפי שיטה זו לא ניתן להבדיל בין הבצל לעלים. בדרך אמונה כתב שכפירוש זה שנתבאר לעיל כן משמע אף במאירי, ובסוף דבריו כתב: “ובזה מיושב הרבה דברים שנתקשו בהן האחרונים ז”ל”. ביאורנו בפרק זה הוא על פי דברי הדרך אמונה הללו שביאר את הסוגיא באופן ברור ופשוט על פי שיטת הרמב”ם.
[9]. הר”ש כתב: “סיפא בבצלין של ששית איירי שעקרן בששית וחזר ונטען בשביעית ועקרן לאחר שגדלו מעט וחזר ונטען בשמינית ומתוך שכבר גדלו בששית לא הוסיפו כי אם מעט בשביעית ונאסרו וכשחזרו והוסיפו מעט בשמינית חזר אותו היתר וביטל האיסור המועט שגם של ששית מסייע לבטל אחרי שסוף גידולן בהיתר”. הר”ש לשיטתו שהבצל עצמו גדל והולך בשנה הבאה. וכך גדל הבצל מעט בשביעית והוסיף וגדל עוד מעט בשמינית. וצ”ע שדבר זה מתאים במיני צמחים מסוימים שיש להם פקעת רב שנתית ההולכת וגדלה מידי שנה. אמנם בבצל הדבר אינו כן, מידי שנה נוצר בצל חדש לגמרי. התערובת מהבצל הישן היא מזערית ביותר. היא משמשת רק לתחילת הלבלוב ממש ותו לא, כך שבעלים הצומחים בשמינית אין תערובת ממשית מבצל שישית (ולכל היותר מדובר בתערובת משהו כ’גידולי גידולין’) וצ”ע.
[10]. בהמשך דבריו כתב החתם סופר כי אמנם לגבי גדרי תערובת איסור והיתר אין הבדל בין פרי הגדל לבין בצל שגדל מבצל, אך לענין דין “זה וזה גורם” בו דנו תוס’ במסכת נדרים יש הבדל הילכתי בין שני האופנים עי”ש. ובשו”ת שבט הלוי (ח”ה סימן קנא אות ב) תמה מאוד על דבריו שהרי הסוגיא משווה במפורש בצל שנשתל באדמה, לענף של עץ ערלה ובו פירות קטנים שהורכב בזקנה והפירות המשיכו לגדול, ומוכח שלכל הדינים אין חילוק בין הדברים, והוכיח כן מדברי המאירי בסוגיא שם.
[11]. יתכן שגם שם המעשר על כל הליטרא הוא לחומרא (באופן שלא יקלקל מעשרותיו). והסיבה שאינו מפריש מהגלדים הישנים (אשר דינם לא משתנה כמבואר לעיל מדברי הרמב”ם), היא משום שהמציאות היא שבדרך כלל עד הבשלת הבצל החדש, הגלדים הישנים מרקיבים ונעלמים לגמרי ולכן עליו להפריש ממקום אחר, ומספק יפריש כנגד כל הליטרא. וצ”ע. באופן נוסף אפשר ליישב שבמימרא זו לא הוזכר שמדובר בבצל ויתכן שמדובר באופן אחר של ‘זרע שאינו כלה’ כגון בשותל שתיל של ירק, כמבואר בסוגיות במסכת פסחים ובמסכת מנחות שאף זה נקרא ‘זרע שאינו כלה’ ובמקרה כזה ודאי כל הישן מעורב בחדש. אף הרמב”ם בהלכות מעשר (ו, ד) לא הזכיר שמדובר בבצל. ואף לא הזכיר שמדובר בזרע שאינו כלה. והראב”ד בהשגות שם כתב שמדובר בזרע שאינו כלה. ודוחק.
[12]. הר”ש כתב: “ומשני ודילמא במדוכנין כגון שעקרן ודכן יחד במדוכה ונתערב יחד האיסור וההיתר וביטל היתר המרובה האיסור המועט אבל לא דכן ועקרן וגידולי כל חד וחד לחודיה קאי אף על פי שהן מחוברים אין ההיתר מבטל האיסור משום דקאי באנפי נפשיה”.
