הבא: סימן נ"ח הורדת פירות ערלה בשביעית <<
שביעית סימן נ"ז
דין קצירת מיני דגן בשביעית קודם הבאת שליש
בדבר השאלה בחיטה ומיני דגן שנזרעו ל"תבן וקש" לצורך מאכל בהמה, אם מותר לקוצרם לאחר היווצרות הגרעינים (טרם יגיעו לשליש) – ונפרש שאלתנו.
תבן וקש של שביעית, הם חלקי הצמח שאינם מטרת גידולו, ואינם אסורים משום ספיחים וכמ"ש הרמב"ם (בפ"ד הל"ד) "וכן התבן של שביעית מותר בכל מקום ולא גזרו עליו", ועיין בפאה"ש (ג,ה) ובחזו"א (סי' י' סקי"ב) וכן כתב בסדר השביעית (אות ו) וז"ל, "וכן תבואה שעלתה מאליה אע"ג שהתבואה אסורה משום ספיחים התבן מותר ליתן לפני בהמתו". ובהוראה שבע"פ, שקבלו הישובים שומרי שביעית מהחזו"א, הותר להם לזרוע תבואה לפני ראש השנה של שביעית ע"מ לקוצרה לפני הבאת שליש לצורך מאכל בהמה. (גם אם תגיע החיטה לשליש, התבן לא יאסר – אבל אז יצטרכו לברור ולהשליך הגרעינים, ודבר זה אינו מעשי). והוראה זו שמקורה אצלנו בהוראה בע"פ מופיעה גם במכתבו של החזו"א זצ"ל שפורסם במוריה (אלול תשל"ט) וכן בדרך אמונה, (סוף ח"ד מכתב לה) וז"ל, "וכן הותר להם לזרוע תבואה קודם ראש השנה וליקח התבן למקנתם".
ועוררו שאלה אם מחויבים לקצור טרם שיהיו גרעינים, שאם יהיו גרעינים אפי' לפני שליש יהא אסור לקצור – מדינא דהמשנה מאימתי אין קוצצים את האילנות בשביעית.
א. אם בירק יש איסור קציצה קודם עונה"מ
במשנה (פ"ד מ"י) מבואר דאסור בשביעית לקצוץ אילן שהתחיל להוציא פירות, קודם שיגיעו הפירות לעוה"מ. ובטעם הדבר כתב הרמב"ם בפיהמ"ש מחמת שהוא גוזל בני אדם וכו' שהקב"ה נתן פירותיהם לכל בנ"א וקציצת האילן קודם לכן תמנע מבנ"א ליהנות מהפרי. ובהל' שמיטה (פ"ה הי"ז) כתב טעם אחר "אבל משיתחיל לעשות פרי לא יקוץ אותו שהרי מפסיד האוכל", וכטעם הזה כתב הר"ש בפיהמ"ש, וכן משמעות הגמ' פסחים (דף נב ע"ב).
והנה במשנה קאי בפירות האילן, אולם בפירות הארץ לא מצאנו איסור קציצה, ואין לומר דהואיל ולא שכיח קציצה של "קורות העץ" בירקות לכן לא הוזכר איסור קציצה בירק, שהרי גם במשנה ז בדין מאימתי אוכלין פירות אילן, אין מוזכר פירות הארץ. אלא דלענין איסור אכילה כתב בתוס' אנ"ש בשם השושנים לדוד, דמה שכ' במשנה ט לענין זיתים "וכן כיוצא בהם", הכוונה לתבואה (וישב בזה קושי בדברי הרמב"ם ע"ש). אך אכתי צ"ע מפני מה לא הוזכרו שאר ירקות, ובמשנה ראשונה שם כתב ליישב דאה"נ אסור לקצוץ גם ירקות רק הואיל ומשנתינו נשנית אחרי איסור ספיחים אין צריך להשמיע איסור קציצה בירקות. אמנם נראה, דדבר זה שנוי במחלוקת דבדין לוף של ערב שביעית שנכנס לשביעית (פ"ה מ"ד) הביאו הר"ש, הרא"ש והרע"ב, מה דאמרינן בירושלמי "ר' יוסי בשם ר' לא, תפתר שעקרן עד שלא צמחו" ופי' הטעם דאם הוסיפו לצמוח, היה אסור לעוקרן ולהפסידן, ומכאן נראה שגם בפירות הארץ יש איסור של קציצה קודם לזמנו וכדעת המשנ"ר, וכן כתב החזו"א (סי' ט סק"ג) בדעת הר"ש, אך עיין במלאכת שלמה שהביא בשם הר"ר יהוסף דכתב "איני יודע מנין בא לו דהלוף אינו אילן", הרי דפשיטא ליה דאיסור קציצה אינו נוהג אלא באילן ולא בפירות הארץ.
ובטעם הדבר שמעתי מפי מרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל שהרי ירק מעיקר הדין אם יגדל בשנה השביעית וילקט בשמינית אין בו דיני שביעית, הואיל ונלקט בשמינית, וא"כ מכיון שירק אפשר שלא יהי' חייב בכלל בדיני שביעית ע"י המשך גידולו לשמינית, לא אסרו בו קציצה ודו"ק.
ואולי ניתן להוסיף לדעת הר"ר יהוסף ולחלק בין איסור קציצה קודם זמנו לאיסור אכילה קודם זמנו, דאיסור אכילה אה"נ יש גם בפירות הארץ וכמ"ש במשנ"ר, וטעם האיסור כדכתב הרמב"ם בפי' המשנה ובהלכות (פ"ה הט"ו) מהפסוק תאכלו את תבואתה דילפינן דאסור לאכול פירות שביעית עד שיעשו תבואה והיינו שהגיעו לעונת המעשרות, וכעין האיסור לאכול חי פירות שדרכם לאוכלם מבושל, מפני שאין זה דרכם, [ולא כתב הר"מ טעם דלאכלה ולא להפסד כדכתב הר"ש, וכדביאר המהר"י קורקוס דכל שאוכלם אין זה חשוב הפסד (עי"ש). ויל"ע אם יש מחלוקת בין הרמב"ם לר"ש [ועיין דר"א שם ציון ההלכה אות קצז] ומכיון שפסוק זה דתאכלו את תבואתה נאמר בפירות הארץ הרי דגם בפירות הארץ אסור לאוכלם קודם זמנם. אולם יתכן דאיסור קציצה משום גזל בני אדם, לא שייך בירק, אלא דוקא בעץ פרי – שהדרך היא שאין אדם אחד אוכל את כל פירותיו וכשקוצצו חשיב שגוזל שאר בנ"א, ולכן גזרו בו חז"ל איסור קציצה. [והא דבפיה"מ לא הזכיר הר"מ טעם דהפסד לענין איסור קציצה, י"ל דהואיל ואין הפרי ראוי עדיין לאכילה, לא שייך לאסור מטעם לאכלה ולא להפסד. וכעין זה כתב בציץ הקודש (סו"ס טז) ויש עוד לעיין בזה. וגם בתשובת מהרי"ט (ח"א סי' פג) משמע שכל שעדיין אינו ראוי לאכילה ליכא איסור הפסד ע"ש. (וע"ע בפאה"ש דבמעולה בדמים עסקינן)].
ועוד אפ"ל שאפי' אם נאמר שאיסור קציצה הוא מטעם לאכלה ולא להפסד וכדעת הר"ש – אין הכרח לומר דאסור מה"ת, שהרי אינו מפסיד בידים והפסוק הוא אסמכתא בעלמא, וכל שאין שכיח בו קציצה כגון ירק ותבואה שאין רגילים לקוצצם לא גזרו בו.
ולפי דברינו בדעת הר"ר יהוסף האיסור של אימתי אוכלין פירות שביעית הרי הוא איסור אכילה, וא"כ אפילו אם נקצצו כבר יהי' אסור לאוכלם, וכמבואר בתורת הארץ (פ"ח אות כח), ואיסור אכילה זה, יש גם בירק ותבואה אע"פ שאינם שייכים באיסור קציצה. אך לדעת החזו"א (סי' יט סקכ"ז) אם נקצץ הפרי אין לאוסרו באכילה דאם כן מפסידו יותר, ע"ש, הרי לא ניתן לחלק בין דין אכילה במשנה ז לדין קציצה במשנה י, ואם יש בירק איסור אכילה המבואר במשנה ז, הרי מסתמא יהא בירק גם איסור קציצה המתבאר במשנה י, ודו"ק לפמש"כ לעיל אכתי י"ל לכאורה דאיסור לאכלה ולא להפסד הכללי שיש באכילת פירות שלא כדרכן, יש כאן. אך איסור הקציצה מטעם הפסד לא גזרו בירק כיון שלא שכיח כנ"ל.
המורם מן האמור, דלענין איסור קציצה של ירק בשביעית, מצאנו מחלוקת דלדעת הר"ש והרע"ב והרא"ש כפי שנקטו בדבריהם המלאכ"ש והחזו"א יש איסור קציצה, – ואילו לדעת הר"ר יהוסף המובא במלאכ"ש אין איסור קציצה. על כן להלכה, בירקות ובתבואה שלא יהיה בהם איסור ספיחים יש לנהוג כדעת הני רבוותא וכמסקנת מרן החזו"א ולאסור קציצת הירק והתבואה קודם שהגיעו לעונה"מ.
ב. איסור קציצה בספיחים ואיסור קציצת ירק טרם שיגיע לספיחים
אלא דאכתי יש לברר, האם יש דין איסור קציצה גם באותם גידולים שחל עליהם איסור ספיחים. ומצאנו שהסתפק בכך החזו"א (בסי' ט סק"י) וז"ל "וירק שהוא כעין בוסר ולא הגיע לעוה"מ אפשר דאסור לעקרו כיון דמה"ת הוא קדוש קדושת שביעית". הרי דבאיסור ספיחים הסתפק החזו"א אם נשאר איסור קציצה, ואפשר לומר דאין בספיחים איסור קציצה שהרי אינו מפסיד את הפרי ע"י הקציצה משום שגם אחרי זה אסור לאכלו מחמת איסור ספיחים. ולכאורה לפי מה שפירש החזו"א את המשנה האוסרת אכילת פירות שביעית שזה מהטעם שאסור לקצוץ כדי שלא יפסידם, ומשום כך התיר לאכול פירות שנשרו שכך וודאי מצילם מהפסד (וכמ"ש לעיל), א"כ מה הטעם שבירקות שאסורים משום ספיחים יהי' איסור קציצה. וצ"ל דלדעת החזו"א לא יתכן שתאסר אכילת פירות שביעית, שהרי באכילתם הוא מונע הפסדם, וכל שהוא מונע הפסד ודאי לא יאסר, אך באיסור ספיחין – שבהעדר קציצתם אינו גורם הפסד – אזי אפשר דלא פלוג רבנן ובכל אופן אסור לקוצצם אע"פ שאינו יכול לאוכלם אח"כ, דאיסור דרבנן אינו מתיר להפסיד קדושת שביעית בידים.
אלא דכל ספיקו של החזו"א הרי זה בספיחים סתם – אבל בנ"ד שאם יקצוץ את התבואה כעת – אע"פ שיש קצת גרעינים (שלא הביאו שליש) – הרי יצילם מהפסד כי יהיה מותר להשתמש בזה בתורת תבן וקש, ואם ישאירם יאסרו באיסור ספיחין, וא"כ ודאי שא"א לומר שיאסר לקצוץ שהרי כל איסור הקציצה זה למנוע הפסד (ומטעם "לאוכלה" כנ"ל), וכאן אדרבא העדר הקציצה יגרום הפסד, ומשו"כ נראה שגם לדעת החזו"א מותר לקצוץ את התבן ולהאכילו בתורת תבן וקש לבהמתם, וכן היא דעת מרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל.
ג. קציצה בעודו מאכל בהמה
ואפשר לומר עוד דהואיל וזרע תבואה זו לכתחילה לגדלה לתבן וקש, אולי אפשר לצרף בזה כסניף להיתר את דברי המהרי"ט בתשו' (ח"א סי' פג) בענין עלי תות, שמתיר לתתם לאכילה לתולעי משי הואיל ועומדים לכך. אך נראה דחלוק הנידון שם מנידון דידן, שהרי שם עיקר הגידול היה לצורך העלים, משא"כ בנ"ד. אך אכתי יתכן ללמוד להקל ממה שכ' שם המהרי"ט "ובזמן שמאכילים העלים לתולעים עדיין אינו ראוי למאכל אדם אלא למאכל בהמה, וכי היכי דשרי ליתנו לפני בהמה כך שרי ליתנו בפני התולעים וצ"ע". ובהמשך כתב "והשתא בנ"ד הואיל ועדיין לא נראו הפירות לאכילה מותר לעשות מהם דברים שהם ראויים להם, כגון לאכילת תולעים אלו ולא קרינן לאכילה ולא להפסד הואיל ועדיין אינם ראויים לאכילה". והיינו דדבר שאינו ראוי למאכל אדם אלא למאכל בהמה לא קרינן ביה לאכלה ולא להפסד וניתן להשתמש בו לדברים שהוא ראוי להם וא"כ גם בנדו"ד שקוצצים את החיטה בתחילת היווצרות הגרעינים טרם הגיעם לשליש, ועוד לא חשיבי מאכל אדם, ומשתמשים בחיטה כתבן וקש לבהמה הרי אפשר להקל כמו שביאר המהרי"ט, דאיסור קציצה הוא דווקא כשעושה בו הפסד מוחלט אבל ליתן לבהמה ליכא איסור. (אמנם יל"ע שקודם שליש ראוי לאדם וכמבואר במס' חלה ואכמ"ל).
ואמנם סברא זו של המהרי"ט דיש שלב דמאכל אדם – נחשב כמאכל בהמה מצאנו לחזו"א שהסתפק בדבר וכתב, (בסי' יט סקכ"א) "ונראה דלפני שיעור זה (סמדר) כיון דמותר לקוץ ולהפסיד אין בו גם דין הפקר וכו'. ואע"ג דשביעית נהגה בשל מאכל בהמה מ"מ קודם סמדר לא קדשו מדין מאכל בהמה שאינו מיוחד לבהמה אלא לגדל". ועוד כתב (בסי' ז סק"כ) "ואם נימא דקודם עוה"מ קדושת שביעית מדין מאכל בהמה מתישב בפשיטות". אבל נראה שבמסקנת דבריו נוטה שיש בזה קדושת מאכל אדם, שכן כתב (בסי' יג סק"י) "וכן מבואר (פ"ד מ"ז) דקודם שהגיעו לעוה"מ קדשי ולעיל (סי' ז ס"ק כ) נסתפקנו אם הוא מדין מאכל אדם או מדין מאכל בהמה, ונ"מ לעשות מלוגמא לאדם או ליתנה לבהמה ומשמע דיש עליהם דין מאכל אדם", וא"כ קשה לצרף סניף זה לקולא.
והלכה למעשה כבר הבאנו לעיל דעת רבינו מרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל להתיר לקוץ, מחמת שאין זה בכלל האיסור וכמשנ"ת באות ב.
ד. דין ספיחי גרעינים
אך יש להעיר דאם הגרעינים יביאו שליש בשביעית יש לאוסרם באיסור ספיחין. והגאון ר"ש רייכנברג שליט"א רצה לומר דכל שמשתמש עם הגרעינים בתחילת גידולם ביחד עם התבן הרי הם בטלים לירק, וכמו שכתב הר"ש (ריש פ"ט) שתבואה שנקצרה קודם הבאת שליש אזלינן בתר השרשה אפי' לגרעינים. ועוד אפשר לומר דאם הגרעינים בתחילת גידולים ה"ז בכלל ירקות הזולים, שלא גזרו עליהם ספיחים, שהרי טעם הדבר שלא גזור על תבן וקש דאין דרכם של רוב בני אדם לזורעם לשם כך, וכמ"ש האחרונים (ראה ספר השמיטה ו, ד) וזה הטעם בירקות הזולים שלא נאסרו בספיחים. ונראה שאף לזרוע ע"מ שיקצור בתחילת גידולם לא שכיח שיזרעו כן, וה"ז נשאר בכלל ירקות הזולים, ואף על פי שתבואה שלא הביאה שליש, הרי היא ככל תבואה, וחייבת בחלה ומחמיצה כמבואר בחלה (פ"א מ"ג ועיין רמב"ם בהל' ביכורים) ונוהגת בה קדושת שביעית כמבואר לעיל, מ"מ נראה דמכלל ירקות הזולים לא יצאה. שו"ר בספר נתיב השמיטה (סימן ו סעיף ג) שהגה"צ רבי נחמן כהנא מספינקא זצ"ל הרב דבני ראם הביא בשם מרן החזו"א זצוק"ל, שכשיש גרעינים ואינם בשלים עדיין הם בכלל התבן וקש להתיר.
ובהא נחתינן לדינא, דהמגדל תבואה לתבן וקש אין בקצירתה אפילו – בשעה שיש בה גרעינים קודם שליש – איסור מדין קציצה קודם הזמן ולא משום איסור ספיחין.