הבא: סימן ל"ז דעת מרן זצוק"ל אודות הפלאשים <<
אבן העזר סימן ל"ו
בענין "בני ישראל" מהודו
א. שאלת יחוסם של עדת "בני ישראל" מהודו עלתה על שולחן הפוסקים כבר לפני כמאה ושבעים שנה כאשר יהודי בגדד התיישבו בבומביי אשר בהודו ופנו לרבותיהם שבבבל לשאול אודות מעמד "בני ישראל" ומאז במשך הדורות דנו גדולי הרבנים בענין זה. קודם שנביא את הכרעתם של גדולי הדור ומה ששמענו בענינם של "בני ישראל" ממרן רבינו זצוק"ל נציין בראשי פרקים את המציאות והנידונים שעלו בעקבותיה.
אין בידינו מידע ברור – אימתי ומהיכן הגיעו קהילת "בני ישראל" להודו, יש התולים מקורם מצאצאים של עשרת השבטים אשר הוגלו ע"י מלכות אשור, ויש אומרים שנמלטו מארץ ישראל בזמן מלכות יון, ואחרים מעלים השערה שנמלטו בזמן חורבן הבית השני. הצעה נוספת מצינו בספרו של רבי יעקב ספיר "אבן ספיר", [אשר גדולי הפוסקים בדורות האחרונים שדנו בענינם של "בני ישראל" התייחסו רבות לספרו] – שמקורה כנראה ממסורת שהיתה בידם של "בני ישראל", שהם הגיעו להודו כשנמלטו מאחת מארצות ערב וספינותיהם טבעו בים ורק שרידים מהם הגיעו להודו. ע"פ השערות אלו הרי שמקורם מקהילה יהודית שהגיעה להודו. אולם יש הטוענים שבחלוף השנים נתרבו יותר ויותר נישואי תערובת עם גויים, ושערי השערות לא ננעלו.
באגרת הרמב"ם לחכמי לוניל מצינו כתוב אודות יהודי הודו "אבל היהודים שבהודו אינם יודעים את התורה שבכתב, ואין להם מן הדת, אלא שהם שובתים ונימולים לשמונה", (אגרות הרמב"ם הוצ' לוין – אפשטין עמ' סט), הרי לפנינו דברי הרמב"ם שהינם יהודים. אלא שלפי דבריו לא היתה בידם מסורת, וכמו"כ לא היו בידם ספרי קודש ותשמישי קדושה. [יש תולים זאת במסופר לעיל שבדרכם להודו טבעו ספינותיהם בים].
בספרי הנוסעים היהודיים שביקרו בהודו ומתארים את "בני ישראל" הנמצאים שם אנו מוצאים עדויות סותרות ואינם ברורות בענין שמירת מצוות ויחוסם. באחד הספרים המתאר נסיעה בשנת תקצ"א מצויין כי הם נבדלים מכל האומות, נימולים ומקדשים את יוה"כ, ומאידך מחללים שבת בפרהסיא, ולדעתו הינם "צאצאי שבט שנתגייר". ומאידך ביומן משנת תר"ח מסופר שהם שומרים כמה מצוות עקריות מדת ישראל ומדקדקים בהם מאד כגון מילה ושמירת שבת, ולדעתו הם "מזרע עשרת השבטים".
רבי יעקב ספיר בספרו "אבן ספיר" (פרק טו), מתאר שישב בקרב "בני ישראל" בהודו במשך חורף שלם לברר יחוסם. ולדבריו "נראה ברור בעליל שהם מזרע בית ישראל וכו' ולא יתערבו עם כל אומה ולשון, ותמיד שמרו את המצוות אשר החזיקו בידם". ומציין שם (פט"ז) את המצוות והמנהגים ששמרו עליהם, שבת, יו"כ, פסח ועוד מועדים, מילה, זהירות מהקפת הראש ועוד מצוות. אולם הוא כותב, "המה נושאים להם נשים גם שניים ויותר, ומעניני חופה, כתובה, גיטין, יבום וחליצה לא ידעו, רק שהחתן נותן טבעת לידי הכלה ובזה היא מקודשת לו לאשה, והשאר כמנהג הגויים ההודים בנישואיהם, ואם תזנה או כי מצא בה ערות דבר, ושבה אל בית אביה ותשב שמה באלמנות חיות עד יבוא יומה, ועוד היום עושים כן כי אין להם עוד סדר גט ולא יבום וחליצה, והיבמה נשאת לשוק בלי דבר". אולם לצד תיאורו את שמירת המצוות החלקית הוא כותב בהמשך הדברים שנפוצה ביניהם ע"ז ממש, ומה שיש להם ידיעות בתורת ישראל תולה הוא בלימוד תורה שנעשה "לפני חמש שנים", ולולי לימוד זה "כבר נשכחה מהם תורת ישראל מכל וכל", וכי מאז בואם של אנשי בגדד לבומביי, התחזק שם ענין היהדות, כמו הקמת ביכ"נ לימוד תורה וקיום מצוות. יודגש כי לפי השערתו שהם הינם יהודים הרי לאורך תקופה של לפחות אלף וחמש מאות שנה, דרו "בני ישראל" בהודו ללא קשר ליהודים וללא ספרי קודש ותשמישי קדושה, ולדעתו המציאות העכשווית הכוללת שמירת חלק מהמצוות הינה כתוצאה מהשינוי הרוחני שנתהוה שם בעקבות בואם של אנשי בגדד להודו. [יצויין כי במספר פרקים אח"ז שב לדון אודות יהודי הודו ומחלק שם בין "שחורים ולבנים", אולם נראה דאין כוונתו ל"בני ישראל"].
ומכיון שראיתי בספרי השו"ת שעוסקים בזה שנזקקו גם לספרי מחקר כדי לנסות לברר מה היתה המציאות באותם שנים [ראה באריכות מאמרים שפירסמו בהפרדס שנת תשכ"ב, הגרא"י ולנדברג זצ"ל והלבחל"ח הגר"מ שטרנבוך שליט"א ונד' בחיבוריהם ציץ אליעזר (ח"י סי' כה) ותשובות והנהגות (ח"א סי' תשסז)], הנני להעתיק מה שראיתי מביאים מחוקר אחד (אשר נמנה על אותם שפעלו ברוח השלטונות בארץ ישראל באותה תקופה "ללחוץ" על "שילובם" של בני ישראל), שכתב לפני כמה עשרות שנים, "אין כיום הבדל של ממש ביניהם לבין שאר חלקי האומה אף כי השכלתם היהודית בד"כ נמוכה למדי אולם רבה נאמנותם היהודית וכו'. לא תמיד היה כך, המצב של היום הוא פרי התפתחות של מאתים חמישים או שלוש מאות השנים האחרונות. ואילו לפני כן במשך מאות בשנים קשריהם עם היהדות היו חלשים ביותר, השפה העברית לא ידעו כלל וכו' תפילתם העברית היחידה היתה שמע ישראל שחזרו עליה מידי יום ביומו ואף פעמיים ושלוש ביום מבלי להבין תוכנה, ואף אם קיימו מצוות לא מעטות ביחוד שמירת שבת ומועדי ישראל וגם מצוות של כשרות בכל זאת היו רחוקים מקניניה הרוחניים של האומה".
ובתשובות והנהגות (הנ"ל) מביא מכמה וכמה מקורות כי אף אם בני ישראל הינם במקור יהודים הרי במשך השנים נתערבו בהם נכרים. בין היתר הוא מביא מספר מסעות שלמה (שחיברו אחד מתושבי קוצ'ין אשר בהודו), שכותב אודות "בני ישראל" ש"בראשית בואם לקחו להם נשים נכריות מבנות הארץ, כי לא כל איש הביא אשתו עמו, וע"כ כל אלו אשר לא היה להם נשים לקחו מבנות נכריות ובתנאי שהיא תקרא בשם בני ישראל ותשמור את דתו".
ב. האמור לעיל דיו להסביר עד כמה סבוכה המציאות של עדת "בני ישראל" שנזדקקו לה גדולי ישראל בבירור מעמדם ויחוסם. שתי שאלות מרכזיות נדונו, האחת, האם יש להחשיבם כיהודים או לחשוש שנתערבו בהם גויים. והשנית, גם אם נחשבים כיהודים האם אין בהם ממזרים מחמת נישואים לאשת איש – דכאמור היה להם קידושין ולא גיטין, וכהא דכתב הרמ"א (סו"ס ד) בענין הקראים "אסור להתחתן בהם דכולם הם ספק ממזרים", וביארו הנושאי – כלים דהוא משום שיש להם קידושין ואינם מתגרשים כדת של תורה ונמצאו בניהם ממזרים. וכעין זה כתב הרדב"ז בדברי דוד (סי' ה) אודות הפלאשים – החבשים אע"פ שאין להם את הנלזות של הקראים יש לחוש ליחוסיהם מפני שאינם בקיאים בגיטין וקידושין.
גם יש לעי' שמא יש לחשוש לממזרות מחמת נישואי קריבה של עריות וכהא דכתב רש"י (יבמות יז ע"א ד"ה לפסול) "והן לא נזהרו ונשאו זה אחותו או בתו והרי הן ממזרים".
מאידך עי' שו"ע (סי' ב סעי' ה) במש"כ בדין משפחה שנתערב בה ספק ממזר דמותר לישראל מדין ספק ספיקא, (וראה במהריק"ש סי' צט, ובשו"ת רעק"א סי' ו, ובשו"ת חת"ס אה"ע סי' יג) וגם בנדו"ד יש לדון משום ס"ס שמא הוא גוי ושמא אינו ממזר.
ויש לציין עוד שתי נקודות שיש לדון בהן לקולא, האחת שקידושיהן אינם קידושין כי לא היו עדים כשרים, ועוד, אף אם נאמר שלא יפסלו לעדות כי הם תינוקות שנשבו, אולי אפשר להקל בדינם כי מנהגם כאמור היה שהמתגרשת יושבת אלמנה חיה בבית אביה. אלא דבזה יש שעוררו שבסתר עברו על מנהג זה ואין אפוטרופוס לעריות.
וגם במה שציין רבי יעקב ספיר שהיבמות נישאים לשוק בזה אולי אפשר להקל, דלדעה קמייתא (אה"ע קנט ס"ב) הנולד מיבמה לשוק אין הוולד ממזר, ואפילו לי"א הוא ממזר מדרבנן, (משום גזירה דמחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים כמבואר בתוספות יבמות צב ע"א ד"ה אבל) וא"כ הוה ספק ממזר מדרבנן ויש לילך אחר הרוב שאינם בני יבמה לשוק. [ובפרט דגם ספק ממזר דאורייתא אינו אסור אלא מדרבנן].
ג. כאמור שאלת כשרות עדת "בני ישראל" לבוא בקהל התעוררה לפני כמאה ושבעים שנה כאשר יהודי עירק שחיו בבומביי פנו לחכמי בגדד כדת מה לעשות האם מותר להתחתן בם. ויש מכתבים מבתי דינים כבר משנת תר"ג, וכמו שכתבו הבית דין בירושלים בשנה זו "ועל ענין הבני ישראל, אסור להתחתן בהם ואיסורם איסור עולם עד שיבוא הגואל ועד בכלל". ובמכתב תשובה של בית הדין בבגדד כתבו דמכיון שהם מקדשין עפ"י תורה ואין בהם גיטין "אסור להתחתן בהם מטעם האיסור שגם הם מקדשים עפ"י התורה אבל אין בהם גירושין", ועל דברי בית הדין הוסיף בנו של הבן איש חי "ולזאת אסור מדין תורה להתחתן בהם והלוקח מהם בניו ממזרים". (יעויין בספר "בני ישראל פסקי הלכה ומקורות" שי"ל בשנת תשכ"ב שהביא תשובות ומקורות רבים בנידון זה).
גם לאחר הדברים הנ"ל הרי במשך השנים נזדקקו הפוסקים לברר יחוסם של יחידים מ"בני ישראל". בשו"ת משפטי עוזיאל (נדפסו הדברים גם בהיכל יצחק אה"ע סי' יג) העלה להקל להם לבוא בקהל, והגראי"ה הרצוג (בסי' הנ"ל ובסי' יד) ביקש לדון שהם גרים, וגירותם היתה שלא כדין ונסתפק בדבר. ובהמשך חוזר בו וכותב שהרה"צ ר' דוד ששון (שהוא מאנשי בגדד שבאו להודו) אמר לו שהם מזרע ישראל, ודן להתיר מחמת ספק ספיקא, שמא לא היתה אשת איש מחמת חסרון בקידושין וגם צירף דברי רבי יעקב ספיר המובא לעיל שאשה מגורשת חוזרת לבית אביה ואינה נשאת בשנית.
ובשו"ת ישכיל עבדי (אה"ע ח"ז סי' א) להגר"ע הדאיה אחר שדן בכל השאלות שיש להסתפק בהם העלה למסקנא שמכיון שגם הרבנים האוסרים הזכירו ענין יבמה לשוק הרי מעיקר הדין יש כמה צירופי ספיקות לומר שאין איסור מחמת שלא היו שם גיטין, ספק שמא לא היו עדים כשרים ואם היו שמא לא גירש ואם גירש שמא גירש בגט כשר ואם בפסול שמא לא נשאת לאחר וכדו'. וכתב (עמ' קפ"ז) וז"ל, "היוצא מכל האמור דלפי עניות דעתי יש מקום לצדדי ההיתר כפי שבררנו בדברינו למעלה ראש, חוץ מכהן שאין בידינו להתיר לכהן לבוא בקהל מכיון שיש חשש של זונה וגיורת שאסורה לכהן, אבל אין לקבלם אלא אחר קבלת עול מצוות ומילה ופריעה, ולאלו שכבר נמולים הטפת דם ברית וטבילה כדת וכהלכה כדין שאר הגרים, אלא שברכת הטבילה תהיה בלי שם ומלכות".
ד. כאשר התעורר הפולמוס אודותם בארה"ק (בשנת תשכ"ב) היו דס"ל דכל שבדקו כמה דורות למעלה ולא מצאו סירכא ניתן לרושמם לנישואין, וראה (בספר בני ישראל עמ' נז ואילך) מש"כ בזה מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, בעצם החששות שבבני ישראל, ובבירור הדין של משפחה שנטמעה.
באותה תקופה פירסמו מרנן הסטייפלר זצ"ל והאבי עזרי זצ"ל מכתב (נדפס בקריינא דאיגרתא עמ' רנב) לחזק האיסור שנקבע ע"י בתי הדין בירושלים ובבגדד, וז"ל המכתב, "דעתינו דכיון שכבר נאסרו מקודם מרבותינו גדולי בבל וירושלים עיה"ק מעת שעלתה שאלה זו על הפרק זה כמאה שנה, ופשט איסורן בכל בתי דינין שבא נידון זה לפניהם, האיסור שריר וקיים ובאיסורן הם עומדים". ובאגרת נוספת (אגרת רלט, רמ) מבאר מרן הסטייפלר זצ"ל שהם "ספק גויים ספק פסולי קהל", ועי"ש שכ' "ואפי' את"ל שיש איזו ממשות בדבריהם, שהיה איזה גרעין יהודי בשרשם, מי יודע עד כמה נדמעו ונתערבו בגויים מאחר שהיו קרוב לאלפיים שנה ללא תורה וללא מצוה (זולת איזה שרידי מנהגים) והיו ממש ככל הגויים אשר סביבותיהם". היינו דלדבריו יש לדון אם הם בכלל יהודים, ואם כן – הרי יש לאוסרם מחמת פסולי קהל.
ה. כידוע ההנחיות המקובלות בשם הרה"ר כפי שיובאו להלן נוסחו ע"י הראשל"צ הגר"י ניסים זצ"ל בעקבות דיון שהתקיים בביתו בהשתתפות כו"כ מגדולי הדיינים דאז ובתוכם מרן רבינו זצוק"ל, ואמנם אין אתנו יודע מה היתה דעתו של כ"א מהמשתתפים שם אבל אלו ההנחיות שיצאו לרושמי הנישואין.
א. לחקור ולדרוש אם האם ואם האם של המבקש או המבקשת מעדת "בני ישראל", ולמעלה עד כמה שאפשר, היתה יהודיה או ממשפחות שנתערבו בהם שאינם בני ברית או גרים.
ב. לחקור ולדרוש את הורי המבקש והורי הוריו ולמעלה עד כמה שאפשר, אם נישאו לאחר גירושין, או שהיו בתוכם נישואי קרובים האסורים לפי הדין.
לפי הנחיות אלו עולה שעדת "בני ישראל" הינם יהודים, אלא דצריך לברר עד כמה שאפשר שלא נתערבו במשפחה זו גויים וגם לברר לכה"פ שני דורות שלא היו בהם נישואים לאחר גירושין או נישואי קרובים.
ובביאור הסברא שלאחר הבירור באופן זה יש להתירם צ"ל שזה משום דלא גרע מדין משפחה שנטמעה נטמעה, וכנראה ב' דורות חשיב שעדיין לא נטמעו ואיכא לברורי. ויש להוסיף שהבירור אודות גירושין נובע מכך שבדורות האחרונים היו שם גירושין והתירו לאשה לינשא לאיש אחר וא"כ חיישינן שמא הגירושין לא נעשו כדין. וכעין זה ראיתי שכתב בהיכל יצחק "והנה עתה הגיענו מכתב מהודו ובו עורר הכותב חשש חדש שהיות מזה מקרוב נוהגים בהודו לסדר גיטין צריך לברר טיבן של הגיטין וענין כשרותם וכו', עכ"פ היות ובימי הרה"ג ר' יעקב אבן ספיר לא היו מסדרים לא גיטין ולא חליצות היינו לפני שבעים שנה, יש לנו עצה פשוטה בכל מקרה שבן או בת מכת "בני ישראל" רוצה להתחתן עם יהודי או יהודיה משלנו, צריך לבדוק אם החתן או הכלה נולדו מאחת הגרושות שנתגרשו בבית דיניהם הנ"ל". ובענין זה יש לציין דאם רוצים לברר באופן זה צריך לברר על הדורות שחיו בהודו לפני עלייתם לארה"ק – ואין תועלת בבדיקה אם נתנו גט בארה"ק.
ו. ובדעת מרן רבינו הגריש"א זצוק"ל בנידון הזה אכתוב מה שזכינו לשמוע ממנו כמה וכמה פעמים. במשך השנים חזרו ושאלו מרבינו שתי שאלות בענינם של "בני ישראל", האחת, האם להכניסם ללמוד במוסדות תורניים, והשני', האם לרושמם לנישואין.
לענין השאלה הראשונה. כבר כתבנו במקום אחר בענין מה שנשאל רבינו בדבר הכנסת תלמידים פלאשים למוסדות החינוך, ושהיה משיב דכל שלא נתגיירו אין לקבלם למוסדות החינוך, מכיון שהדבר יכול לשמש להם כ"ראיה" שהם יהודים, לעומת זאת בענינם של "בני ישראל" היה מורה להכניסם למוסדות החינוך החרדים.
והנני להעתיק שני מקרים הרשומים אצלי. הראשון (אלול תשנ"ה), שאלו לרבינו אם מותר ללמוד חברותא בישיבה עם בחור מ"בני ישראל". ואמר רבינו שכמדומה לו עיקר השאלה איננה לגבי יהדותם אלא לגבי יחוסם, וא"כ מותר להם ללמוד תורה. עוד הוסיף שגם אם יש חשש שהינו גוי הרי מסתברא שאם ישאר בישיבה הוא עתיד להתגייר, ובזה ארווחנא למנוע חשש שעל הצד שהוא גוי ינשא לישראלית. יש לציין דגם אם חוששים שבני ישראל הינם גוים הרי לדעת רבינו אין כאן אלא חשש תערובת גויים ובפרט כשבדעתו להתגייר כבר הובא בישא יוסף (יו"ד סי' נב) דלדעת המהרש"א (שבת דף לא) בכה"ג מותר ללמד תורה, ובשו"ת אגר"מ (יו"ד ח"ג סי' צ) כתב להכריע כדעת המהרש"א ועי' תשובת רבינו בקובץ תשובות (ח"ג סי' קמ). אולם היה מקרה נוסף (מחודש סיון תשנ"ט) בו נשאל מרן רבינו זצוק"ל אם לקבל ולרשום ילד מ"בני ישראל" למוסד תורני, בתחילה השיב כי ודאי כן [כלומר שיש לקבלם היות והינם בחזקת יהודים], אמנם כששאלתי שהרי לפי מרן הגרמ"פ זצ"ל הם ספק יהודים [כדמובא בסמוך], וא"כ איך יקבלו אותם למוסד תורני, הרהר בדבר, ובסופו אמר שאפשר להכניסם למוסד. ורשמתי לעצמי בזמנו, לענ"ד צריכים לומר שמרן רבינו אין לו כמעט שאלה שהם יהודים, והשאלה רק לענין יוחסין.
לאחרונה אף נזדמן לידי מכתב תמיכה בארגון "בני תורה יוצאי הודו בני ישראל" בעיר אשדוד, שנכתב ע"י הגר"י שיינין שליט"א, בו קורא לסייע בידם "להקים מרכז לקירוב רחוקים בני העדה הנ"ל וכו' אשר אורך הגלות השכיחה מהם חלק מעיקרי תורתינו הקדושה והרבה מצוותיה", ואל מכתב זה צירף רבינו זצוק"ל חתימת יד קדשו.
כל זה כאמור לגבי חזקתם כיהודים אולם בנידון השאלה אם לרושמם לנישואין. פעמים רבות (לאורך השנים) שמענו ממרן רבינו זצוק"ל, שאינו נזקק להתיר לנישואין את כת "בני ישראל" מהודו. ולמעשה לא רצה להשיב בזה לשואלים, וכשהיו חוזרים ושואלים היה אומר "שאינו יכול לענות הואיל ולא בירר את הנושא". (כך רשום אצלי מחודש ניסן תשנ"ג).
אולם אח"ז (כמדומני קיץ תשנ"ח) הובא קמיה רבינו זצוק"ל מכתב (משנת תשמ"ג) שקיבל הגאון ר"ד לוי שהיה רב בציריך בשם מרן הגר"מ פיינשטיין זצ"ל כי לדעתו יש לגייר את כת בני ישראל לחומרא, ו"אחר שמגיירים מותרים לבוא בקהל", ובשנת תשמ"ד כתב וחתם מרן האגר"מ על המכתב הנ"ל בזה"ל "וכפי בקשת הרה"ג ר' דניאל לוי שליט"א הריני מצרף חתימתי". (כנראה זהו המכתב הנדפס בשו"ת אגר"מ ח"ט אהע"ז ח"ה סי' א) ונשאל רבינו מאחד מרושמי הנישואין אם צריך להמנע מלרשום לנישואין מי מבני ישראל שנתגייר, או דיכול לרושמם עפ"י מה שנתפרסם כי מרן הגר"מ פיינשטיין זצ"ל ס"ל ש"בני ישראל" שנתגיירו אפשר להתירם לבוא בקהל. השיב רבינו זצוק"ל דאם אכן יבורר שכך הורה מרן הגרמ"פ אין צריך למנוע רישום הנישואין (וכבר הבאנו לעיל שכעין הדברים הללו ס"ל להגאון ר"ע הדאיה זצ"ל).
ועפ"י הרשום באמתחתי ביקש מרן רבינו לברר אם הוראה זו – המפורסמת בשם מרן הגרמ"פ אכן נפיק מפומיה (כמדומני שבזמנו אמרו שזו הוראה בע"פ), ובזכרוני שהגאון ר' דניאל לוי זצ"ל אב"ד ציריך (שהיה חשוב אצל מרן רבינו) העיד שהוראה זו מקורה ממרן הגרמ"פ (וכמו שאף עולה מחתימתו של הגרמ"פ על המכתב המובא לעיל). ועפ"י זה השיב מרן רבינו זצוק"ל שאף שהוא לא התיר נישואים עם בני ישראל, הרי רושם הנישואין יש לו על מי לסמוך לרושמם – אם נתגיירו כדין.
יצויין כי כפי ששמעתי הגר"ד לוי אף כתב מכתב בענין לאחת מהרבנויות בארה"ק, (אולם בבואי לחפש המכתב נתברר שהיתה שריפה באותו מקום ולא מצאוהו).
וכשזכיתי להקדים פני הגאון ר"ד פיינשטיין שליט"א (בימי החנוכה תשע"ז) בקשתי ממנו לקרוא הכתוב כאן בשם אביו מרן הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, וביאר הגר"ד דברי אביו, דמצד חשש ממזרות מנישואין של א"א לא חשש כי מסתמא הקידושין שלהם לא נעשו כדין. [והזכיר בענין זה מה שלא חשש הגר"מ לנישואי רפורמים]. ולממזרות מצד קרובים אין לחשוש דהוה מיעוט. ולעומת זאת מסתבר שנתערבו בהם גויים ולכן לאחר גיור אפשר להתירם לבוא בקהל.
ז. אח"ז ראיתי בשו"ת תשובות והנהגות שדן אודות "בן תורה ויר"ש שמוצאו מהקרואים בני ישראל מהודו" וכתב (תוך שהוא מדגיש שאינו מתיר באופן כללי), שעל הבן תורה הנ"ל להביא עדות במידת האפשר שלא היו גירושין אצל הוריו והורי הוריו, ואם אפשר לברר ארבע דורות, ועליו גם לקבל עול מצוות ולהטיף דם ברית וטבילה. ולבקשתו שיצטרפו עמו להיתרא הצטרפו הגר"ש קרליץ אב"ד פ"ת והגר"נ קרליץ, ומרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל הוסיף בכ"י, "בס"ד הואיל וכבר נעשה הכל כנאמר בפס"ד של ב"ד יפה זה שהם גדולי תורה ויראה גם אני מצטרף להתירו, שלמה זלמן אויערבאך".
הרי לפנינו דעת גדולי ההוראה – להצריך גיור ל"בני ישראל" ובנוסף לברר שאין גירושין במשפחתם בדורות האחרונים. וכאמור לעיל לאחר שנתפרסם הפסק של מרן הגר"מ פיינשטיין זצ"ל השיב רבינו לרושמי הנישואין שיכולים לרשום לנישואין את אותם שנתגיירו.
וביני לביני, ראיתי בקובץ הפרדס (שבט תשכ"ב) מכתב מאת הרב ר' חיים חייקל גרינברג זצ"ל שהיה מו"ץ בוילנא, ואחרי שעלה לארה"ק הי' רב בתל אביב, שכתב עדות על מה שראה בהודו מאותם שהיו דרים שם, "כאשר נתעכבתי בהודו בדרכי משנחאי לארץ הקודש וכו'. יהודי בית הכנסת בבומביי התרעמו עלי, למרות שמתוך סקרנות גרידא הלכתי לראות את אנשי הכת "בני ישראל" במקום והם תמהו קצת כיצד הרהבתי עוז ללכת לשם, בו בזמן שיהודי בומביי מחרימים אותם ומתבדלים מהם היות שמן המקובלות אצלם שאין לאנשי הכת שום שייכות לעם ישראל, דברים אלו השמיעו גם יהודים ספרדים ס"ט, וגם אחרים".
ח. בשנת תשנ"ח היה מקרה אצל הגאב"ד דפ"ת הגרב"ש סלומון זצ"ל שלא הסכים להתיר נישואין לאחד מבני ישראל, וגורמים מסויימים הפעילו עליו "לחצים" כדי שישנה את דעתו. ורבינו עורר כל מי שבידו לעמוד לימין הרב דפ"ת והתבטא אז בצער דמבקשים הם לחרוג אפי' מההוראות שנתנו ע"י הרבנות (כנז' לעיל) ולא לבדוק כלל אם היו מקרים של נישואי תערובת או גירושין שלא כדין, אלא להתירם לנישואין בשופי בלא בדיקה.
אבל כאמור לעיל, דעת מרן רבינו זצוק"ל היתה שאינו יכול לענות בזה (כלומר, גם בקיום הוראות הרבנות), אולם אמר לרב רושם נישואין שאם יתגיירו יכול הוא לרושמם בהסתמך על דברי מרן הגר"מ פיינשטין זצוק"ל.
ט. אחרי שסיימנו לכתוב תשו' זו זכינו לקבל מאחד מחשובי רבני הקהילות החרדיות באה"ק צילום מכתב של מרן הגר"מ פיינשטיין שנשאל אודות אחד מבני ישראל, וכתב וז"ל "באתי בזה להזכיר שכפי הידיעות שעלה לנו ע"י חקירות ודרישות ר' וכו' נ"י מותר לבוא בקהל מאחר שנתגייר ע"י ב"ד מובהק". הנה דברים אלו עולים בקנה אחד עם מה שהבאנו לעיל שלדעת מרן הגרמ"פ לאחר גירות מותרים לבוא בקהל.
והנה הגאון הרב שליט"א שמסר המכתב הוסיף וסיפר דהוא היה מתעסק הרבה בהיתר הנישואין לאותו שואל, ופעל בזה בהדרכתו של מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל. ולאחר שהגיע מכתב הגרמ"פ להגרשז"א אמר לשואל שיכול לבוא בקהל על סמך הוראתו של הגרמ"פ. ומסר הגרשז"א את מכתבו של הגרמ"פ לאותו רב שליט"א אשר כתב בשולי המכתב וז"ל "מכתב זה [של הגרמ"פ] קבלתי ממו"ר הגרש"ז זצ"ל, ובכל פעם שהגיע אליו שאלה בענין בני ישראל שלח לקרוא לי שאביא לו את המכתב או שהפנה את השואל אלי שאמסור לו את המכתב".
י. במהלך כתיבת תשובה זו, הגיעו הדברים לידיעת אברך בן תורה חשוב מעדת "בני ישראל" אשר הביא לפני את שני המכתבים דלהלן וביקש להוכיח כי מרן הגריש"א זצוק"ל – הסכים שירשמו לנישואין ויסדרו קידושין ל"בני ישראל" כאשר המשפחה נבדקה כמה דורות שלא היה בהם גירושין וכדומה. ולחומר הענין הנני לצטט דברים בשם אומרם. המכתב הראשון הינו של הגה"צ ר' אברהם סלומון זצ"ל שהיה משגיח בישיבת חברון בו מעיד כי ראשי הישיבה הגרש"ז ברוידא והגר"א פרבשטיין והגר"ח סרנא זצ"ל, בררו יחוסו של בחור מתלמידי הישיבה שמוצאו מ"בני ישראל", "ובאו בעצה עם הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל, ובאו לידי בירור כי במשפחתו לא היו במשך כמה דורות לפנים (שלושה או ארבעה, לא זכור לי) לא נישואי קרובים ולא היו מקרי גירושין ולא נישואין עם גוים, סידור הקידושין והנישואין נעשה ע"י ראש הישיבה".
והמכתב השני הינו של הרה"ג ר'… שליט"א מקהילה חשובה שכותב וז"ל "לפי פסיקת מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א שנאמרה מפורשות לי הח"מ, ולאחי ר'… שליט"א בהזדמנות ובבירור נוסף נפסק כדלהלן, יש לבדוק ששני דורות אין בהם גירושין ובאם אין בהם גירושין הכל כשר ואין לחשוש וניתן לאשר התיק". עכ"ל המכתב. [יעוי' מש"כ למעלה דמסתבר דבדיקת הדורות צריכה להעשות על אלו שהיה ספק אודותם כלומר אלו שחיו בהודו קודם בואם לארה"ק].
יא. לא אכחד כי ביקש אותו אברך בן תורה מעדת בנ"י שליט"א להוכיח מכאן כי לדעת מרן הגריש"א אפשר לרשום בני ישראל לנישואין אף בלא גיור, אולם לפי מה ששמעתי ממרן רבינו זצוק"ל לא נמנה הוא על המתירים בני ישראל לבוא בקהל, ועל כרחך צריך לומר כי במקרים הנ"ל היו סיבות מיוחדות להתירם. והמבקש למצוא דרך להתיר "בני ישראל" לבוא בקהל ינהג כהוראתו של מרן הגרמ"פ, ולגיירם, וכמו שהבאנו לעיל שלפנינו עדות ברורה שמרן הגרש"ז סמך ע"ז למעשה ואף מרן הגרי"ש אלישיב הורה כן להתיר לרושמי הנישואין לרושמם.
ויה"ר שלא נכשל בדבר הלכה והי"ת יצילנו משגיאות.