הבא: סימן ל"ח בדבר קבלת תלמידים אתיופים למוסד חינוכי <<
אבן העזר סימן ל"ז
דעת מרן זצוק"ל אודות הפלאשים
הנה מזמן שפירסם רבי יעקב ספיר את קריאתו אודות הפלאשים ובקשתו לשלוח משלחת לחבש לצורך זה, דנו גדולי ישראל במעמדם של הפאלשים. אמנם גם הוא מציין כי גדולי ישראל הסתפקו במעמדם ויש מהם שהשוו דיניהם לקראים. הגר"ע הילדסהיימר אשר עסק רבות בנושא (ראה אגרות רע"ה) אף פירסם קול קורא אודות "יללת עשרים וחמש רבבות אחב"י מארץ כוש" – והגם שהוא מביא שיש שהסתפקו אם מקורם יהודי, הכרעת הגרע"ה היא כי "באמת ממעי ישראל יצאו". והנה מני אז ועד עתה נשתברו הרבה קולמוסין אודות שאלה זו, ולכאורה שלשה נושאים נידונו, הראשון, חובת הצלתם שגם אם נאמר שהם ספק יהודים כל שאין בהם דין מורידין הרי חייבים להצילם, השני הוא קביעת מעמדם כיהודים והשלישי הוא חשש פסולין בהם.
אותם שבקשו לקבוע שהינם יהודים תמכו יתידותם בדברי הרדב"ז (סי' ריט ובחדשות אלף רצ) דכתב שהם "ישראל משבט דן", והמעיין בדבריו יראה שדן אם להשוותם לקראים. ובתשובה נוספת (ח"ז סי' ה) אודות יהודי שקנה עבד מן השבויים שהביאו הגויים שנלחמו באפריקה ועבד זה היה "מאותם יהודים הדרים בארץ כוש", ושאל להרדב"ז כיצד להתנהג עמו לענין דיני עבדות אם יוצא בשש וכו', השיבו הרדב"ז דמכיון שהם "משבט דן בלי ספק" ואין להם את הנליזות של הקראים, הואיל "שלא היו בניהם בעלי קבלה, תפסו להם פשט הכתובים, אבל אם היו מלמדים אותם לא היו פוקרים בדברי חז"ל והם כתינוק שנשבה בין הגויים, תדע דצדוק ובייתוס היו בבית שני ושבט דן גלה קודם". מלשונו בתשובה זו נראה דהכריע שהינם ודאי יהודים, ואין דינם כדין הקראים ולכן מצוה לפדותם. אמנם בסוף התשובה הוסיף הרדב"ז וכתב "ואפי' אם תמצי לומר שהדבר ספק מצוה לפדותם וכו', אבל לענין יוחסין אני חושש שמא קידושיהם קידושין וגיטם אינו כתיקון חז"ל שהרי אינם יודעים כלל בטיב גיטין וקידושין". הרי דלמעשה דן הרדב"ז ומעלה חשש וספק על עצם היותם יהודים, ובעיקר הוא חושש משום פסולי קהל. ובמושכל ראשון נראה דיש שוני בין שתי התשובות של הרדב"ז. גם תלמיד הרדב"ז המהריק"ש בערך לחם (יור"ד סי' קנח) כתב בנידון הצלתם דהם בני דן, וצריך להחיותם, "ולא למדו מצדוק וביתוס", אמנם בהמשך (בסימן רסז) כתב עבד שבא מ"חבשיי"א" הגם שאין צריך גט שחרור, "ומ"מ נהגו לכתוב להם גט שחרור מפני הספק ולפי זה צריכין טבילה בעת שחרורן ולא נהגו כן ואפשר דלראיה בעלמא כותבין להם". ומכותלי הדברים שכתב המהריק"ש אודות "מנהג" אנו למדין שהיה הדבר שכיח שיכול המהריק"ש להעיד שאין נוהגין להטבילן בעת שחרורן, ועוד נראה דלדעתו חשובים הם כיהודים אבל לא ביטל צד הספק שיש בהם.
ואכן חלק גדול מהנידון של גדולי ישראל שעסקו בענין הפלאשים היה אודות שתי נקודות אלו, האם הפלאשים נחשבים כיהודים או שהינם ספק גויים, וצד הספק להיותם גויים הינו מחמת שאי אפשר לזהותם בוודאות וגם יתכן דנתערבו בהם גויים. ובנוסף לכך דנו בדבר השאלה אם הם פסולי קהל משום חשש ממזרות, היות ויתכן דקידושיהן קידושין, ומתוך שאין יודעים בטיב גיטין – חיישינן לפסולי קהל.
והנה סמוך לשנת ת"ש, ואחרי זה בשנים תשי"ד, תשט"ו ועוד, כנראה באו קבוצות קטנות מחבש לארה"ק, והמעיין במכתביו של הגריא"ה הרצוג משנת תשי"ד ותשט"ו שנתפרסמו בכמה וכמה קבצים (גם בשו"ת יביע אומר ח"ח אהע"ז סי' יא העתיק הגר"ע יוסף זצ"ל חלקם) עולה כי לדעתו הפלאשים הם שבטים שנתגיירו – ומכיון שגיורם אינו גיור שהרי לא קבלו עול מצוות ("אלא יהדות שבדו מליבם") לכן קרוב לוודאי (זו נראית מסקנתו) שהינם גויים ויש לגיירם, ואף לאחר הגיור חשש הגריא"ה שהם פסולים לבוא בקהל מן הטעם שמא הם יהודים ונתערבו בהם פסולי קהל. (הגם שבמקומות אחרים כתב הגריא"ה להקל אחר גיורם).
וכשנתעוררה השאלה למעשה (שנת תשד"מ) נחלקו בזה הפוסקים, דמרן בעל האגרות משה כתב (ביום כ"ו סיון תשד"מ) דעליהם להתגייר, דלא יצאו מכלל ספק יהודים, ושב והניף ידו במכתב נוסף (כ"ו חשון תשמ"ו נתפרסם בהפרדס שנה ס חוברת ד ונדפס באגר"מ ח"ט אהע"ז סי' א), "כיון שנתעורר מחדש על דבר הפאלשין כבר כתבתי דעתי שמחוייבין לגיירם בהטפת דם ברית וטבילה וקבלת עול מצוות כדת משה וישראל ואין מקום לפשרות בזה", אמנם הוסיף וכתב "אבל לדינא אינם באיסור ממזרות וכעין שהרדב"ז מזכיר שם שהרי יש בהם כמה וכמה ספיקות, ועיין בתשובותי שהארכתי בהגדרת איסור דרבנן דשתוקי ואסופי". ובשו"ת אגר"מ (ח"ח יור"ד ח"ד סי' מא) כתב שיש להחשיבם לספק ומחוייבים במצוות שמא הם יהודים, אבל אין להחשיבם כיהודים גמורים, אמנם לאחר הגיור אין לחוש לזנות דקרובים דאינו שכיח, והוסיף דאין להם חלות קידושין.
ובכרוז שחתם עליו מרן רבינו הגרי"ש זצוק"ל עם עוד מגדולי ישראל ובכללם מרנן הגרא"מ שך והגרש"ז אויערבאך זצוק"ל כתבו "הננו בזאת להודיע כי עפ"י ההלכה וכפי שנהגו בארה"ק מאז ומתמיד, הפלאשים הבאים מאתיופיה הינם בכלל ספק יהודים, וצריכים לעבור גיור כדין, והיינו, קבלת מצוות, הטפת דם ברית, וטבילה, ואין לאף אחד לשנות את הדבר". [ומחמת שהם ספק גם הורה רבינו שאין לומר הברכות בברית מילה שלהם].
ופעם אחת נשאל מרן רבינו זצוק"ל אודות בחור אתיופי שנולד לאשה פלאשית שהיתה נחשבת לנשואה אצלם, ונפרדה מבעלה, ונולד ילד זה מאיש אחר, והשיב רבינו דאכן מעמדו של ילד זה חמור טפי דהרי לחומרא יש לחוש שהם יהודים וחיישינן שמא קידושיה לראשון הוו קידושין (שהרי יש איזו שהיא נתינה מהחתן לכלה), והעדים שראו מסתברא שהינם תינוקות שנשבו, וא"א לפוסלם וע"כ אינו יכול להתיר את הולד לבוא בקהל.
[ולמען הסר ספק, כל הדברים הללו אמורים באותם אתיופים "פלאשים", ולא שמעתי ממרן רבינו אודות מה שנקראים "פלשמורה" ואף שלדינא יתכן שאין נפק"מ, ואולי אם יתגיירו כדינא קיל טפי מצד גיותם או תערובת גויים, אך לא זכיתי לדון בזה קמיה מרן זצוק"ל].
ובדבר השאלה אם להכניסם לחינוך תורני היתה דעת מרן רבינו זצוק"ל שמכיון שעתידים הם להתערב בתושבי א"י, הרי יש ענין לטפל בתלמידים אלו ולדאוג כי יתגיירו כדין ויקיימו מצוות. ולכן, בתנאי שיהיה ניתן לחנכם להתגייר כדין, הסכים שיקלטו אותם במוסד דתי. (ויעויין דבתשובת הגרמ"פ הנז"ל כתב שאין להביאם לאר"י אלא אם יעברו גירות) אבל כאשר בגין הלחץ מהשלטונות אין ביד המנהלים להביאם שיתגרו כדת וכדין – ודאי שאין לקבלם למוסד דתי.