הבא: סימן ע"ה זמן ביעור פירות שביעית <<
שביעית סימן ע"ד
בענין שליחות ו"תקנות החנות" בשמיטה
כנהוג בכמה ועדות כשרות שהולכים כדעת מרן החזו"א לנהל את חנויות שמיטה בדרך של שליחות כמו שיפורט להלן, גם בחנויות שבהשגחתנו סידרנו כן, ובקשנו מהציבור לחתום על שטרי שליחות.
בשמיטות קודמות כשהתחלנו לעסוק בדבר, וזכינו לדון בענין "השליחות" קמיה מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, היתה דעתו שאפשר לעשות "אוצר בי"ד" בפירות נכרים ולחלק את הפירות לטובת הציבור ע"י ועדת השמיטה בתורת בית דין, כאשר ועדת השמיטה – בית הדין – הם יקבעו את המחיר שניתן לגבות עבור התוצרת (וראה שמיטה כהלכה להגר"מ שטרנבוך שליט"א עמ' 31 ואכמ"ל) ובכה"ג לפי דעת מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל ארווחנא שחלוקה זו יכולה להיעשות לכלל המבקשים ליטול תוצרת זו וכמו שעושים בכל תחנת חלוקה של אוצר בי"ד, אולם מכיון שמרן החזו"א הסדיר הדבר על ידי "שליחות", החתמנו את ציבור הקונים ואת בעלי החנויות והסיטונאים על הסכמים – שטרות של שליחות, ובנוסף פועלת ועדת השמיטה כבית דין הממונה על החלוקה.
והיות וכו"כ ת"ח נתעוררו בדבר, אמרתי בעוניי לשנות פרק זה בארוכה, ובחסדי השי"ת עלה בידינו דאף שמקובל דיש שינוי בין חלוקת תוצרת בשליחות של ועדת שמיטה עפ"י דעת מרן החזו"א זצוק"ל לבין הדברים ששמענו ממרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל הנה נדמה דהעקרון שחלוקת שליחות דומה לאוצר בי"ד הינו יסוד המוסכם וכמו שיפורט להלן.
א. סדר השליחות למעשה
בטרם שנת השבע פנינו לצרכנים וביקשנום לחתום על שטר בו נאמר: "הח"מ ממנה בזה את ועד השמיטה שעל ידי "כשרות למהדרין – חקלאות על פי התורה" ו/או שלוחיה ו/או הממונים מטעמה ו/או מחסני השמיטה המושגחים על ידה, כשלוחים מטעמי וכמו"כ יש ביכולתם של כל האמורים לעיל למנות שלוחים ושלוחים דשלוחים וכו' לרכוש עבורי את כל הפירות, הירקות והצמחים אשר להם זיקת שביעית, מנכרים ורק מה שגדל על ידי נכרים בקרקע של נכרים באופן המותר עפ"י פסקי מרן החזו"א זצ"ל". ואכן רבים חתמו על שטרי השליחות ע"מ לרכוש תוצרת חקלאית בחנויות שבהשגחתינו, אבל יש עוד רבים שלא חתמו על מינוי שליחות, בפרט במקומות שאין הצרכנים מודעים דיים לענין קדושת שביעית בפירות נכרים (כשיטת החזו"א) והם רוכשים תוצרת בחנויות שבהשגחתינו שמונעות בסייעתא דשמיא מהציבור הרחב להיכשל באיסור שביעית.
בנוסף לכך ועד הכשרות בא בהסכם עם החנויות והסיטונאים בנוסח כדלהלן: "הסכם שליחות שנחתם בין ועד השמיטה שעל ידי "כשרות למהדרין חקלאות על פי התורה" וע"י מנהלה הרב בנימין חזן שליט"א – להלן צד א' לבין חנות/חברת…… ומנהלה – להלן צד ב'. צד א' ממנה בזה את צד ב' כשלוחו וכן ביכולתו למנות שליח ושליח דשליח וכו' לרכוש את כל הירקות, הפירות והצמחים, וכל אשר יש בהם זיקת שביעית מנכרים".
ב. אספקת פירות נכרים בשמיטה
ונקדים את הדברים הידועים, אספקת פירות וירקות מנכרים ע"י ועדת שמיטה שאינה חוששת לשיטת המבי"ט והמהרי"ט (שיש קדושת שביעית בפירות נכרים) אינה כרוכה במגבלות הלכתיות בתהליך השיווק, די לועדת השמיטה שתוודא כי הקרקע של נכרי, הגידול שייך לנכרי ופעולות החקלאיות מבוצעות ע"י נכרי, ולכן הפרי אינו קדוש בקדושת שביעית ומותר במסחר. לא כן ועדת שמיטה שאורחותיה הם בהתאם להוראת מרן החזו"א זצוק"ל ועליה לנהוג קדושת שביעית בפירות נכרים, והרי פירות שביעית אסורים בסחורה, ועליה ליתן את הדעת כיצד יגיעו הפירות לצרכן בלא איסור – שהרי נצטוינו ל"אכלה ולא לסחורה".
ג. גדרי סחורה בפירות שביעית
והנה יש לדון בגדר איסור סחורה בשביעית, דלכאורה המושכל הראשון להגדרת "סחורה" הוא כשאדם קונה בזול ומוכר ביוקר אבל לגבי סחורה בשביעית מצאנו להר"ש (פ"ז מ"ג) דעיקר האיסור הוא בלוקט בעצמו את הפירות ע"מ למכרם, ונסתפק הר"ש אם הקונה כדי להרויח הוא בכלל סחורה, וז"ל "ואפשר שהקונה כדי להרויח כגון קונה מחבירו בזול כדי למכור ביוקר הדבר אסור", הרי שמלשון הר"ש אנו למדים שאין עיקר הכוונה באיסור לאכלה ולא לסחורה לאסור קניה ע"מ למכור, אלא האיסור הוא לקיטה ע"מ למכור, ודווקא כשהוא נותן התוצרת לאדם אחר יכול השני למכור "ובנו מוכר על ידו", והבנת הדברים דהתורה אסרה לנהוג "מנהג בעלות מלאה" בפירות הנלקטים בשביעית, ולכן צריך ללוקטם דווקא במטרה של אכילה, שזה התורה התירה וכמ"ש הר"ש "דללקט לאכלה אמר רחמנא ולא ללקט לסחורה". (ועיין במלאכת שלמה מה שכתב בשם הר"ר יהוסף). והגם שודאי להלכה למעשה כל הקונה פירות שביעית בזול על מנת למוכרם ביוקר יחשב כסוחר בפירות שביעית, הבאנו דברי הר"ש ללמוד מזה כי יסוד איסור הסחורה בשביעית אינו דווקא מכירה מאחד לשני כדרך המסחר הרגיל והעברת הבעלות. [ובזה אפשר להבין מפני מה נאסר איסור שכר טירחה בצביעה בשביעית כדתנן (פ"ז מ"ג) "הצבע צובע לעצמו ולא יצבע בשכר", דאף שהוא שכר טירחה על הצביעה אסור כי יסוד האיסור סחורה הוא מחמת הנהגת בעלות וכמש"נ, (עיין תיו"ט פ"ח מ"ח), אמנם לדעת מרן החזו"א (יג, ז) אכן כל האיסור בצובע הינו מחמת שהחומרים הם של הצבע].
ד. האם איסור סחורה חל גם על הקונה
יש לעיין באיסור סחורה בפ"ש האם גם הקונה עובר איסור או דווקא המוכר. ומצאנו בזה מחלוקת אחרונים, דהכפות תמרים (סוכה לט ע"א ד"ה תוספת ועו"מ) נקט דאיסור סחורה הוא רק על המוכר, וכן הוא בשו"ת נוב"י (מהדו"ק אהע"ז סי' עז ד"ה ומה שהביא), ואילו המקנה (בסוגי' דהמקדש חמש נשים, קידושין נ ע"ב) ס"ל דהאיסור הוא גם על הלוקח וכן כתב גם הגאון רי"א הורביץ הלוי (רבי איצקיל המבורגר) שנדפסה תשובתו בנוב"י (הנז"ל סי' עו, וראה ספר משנת הלוי, אמנם בשם מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל מוסרים לבאר בדעת המקנה דדוקא במקדש עובר הקונה על איסור סחורה מכיון שלא קנה לצורך אכילה אלא לצורך קידושין, עיין שלחן שלמה שביעית וחוט שני פ"ו סק"א עמ' רעד).
ומרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל חשש לדעה זו שאף הקונה שותף באיסור סחורה, גם אם נטל סחורה לצורך עצמו, יעויין בקובץ תשובות (ח"א סי' רלב אות ג) דהביא את דעות האחרונים בזה ללא הכרעה.
גם לדעת מרן החזו"א נראה שלא ברור לו שאין הקונה עובר על איסור סחורה, שכן הובא בכמה מקומות (ראה נתיב השמיטה פרק יא סעיף ב) ובכללם בדרך אמונה למרן הגר"ח קניבסקי שליט"א (פ"ו צהה"ל סקי"ב) בזה הלשון, "גם העידו בשם מרן שנשאל אם יש היום הקנס שלא לקנות מחשוד והשיב דאף אם נימא דלא חל הקנס מכל מקום הקונה עובר בזה שמשתתף באיסור סחורה או משום לפני עור" – הרי דאסתפוקי מסתפקא ליה אם גם הקונה עובר על איסור סחורה או שיש לו להימנע מלקנות מהמוכר שעובר על איסור סחורה רק מחמת איסור לפנ"ע. (וע"ע בדרך אמונה פ"ד הכ"ט בהה"ל ד"ה גוי – מה שהביא בשם הגר"ש ברזם זצ"ל לאסור קניית פירות גויים בשביעית מישראל הסומך על הנוהגים כדעת הב"י, ולכאורה שם מוכח דטעם האיסור אינו מחמת שהקונה עובר על איסור סחורה).
ה. קניה מן הגוי
ואם כן, לכאורה יש לעיין כיצד ניתן לקנות סחורה מן הגוי ובפרט לדעת המקנה ודעימיה דגם הקונה עובר על איסור סחורה, דהגוי ודאי סוחר בפירות שביעית. ואף לדעת הנוב"י הרי הוא מוסר דמי שביעית לגוי. ולעצם איסור סחורה נראה דהכל ס"ל דכל שהמוכר הוא גוי והקונה אינו מכוון לצורך מסחר רק קונה לצורך ביתו, אין בזה איסור סחורה, אמנם יתכן ויש בזה מסירת דמי שביעית, וכדלהלן.
והנה דעת מרן החזו"א כמובא בסדר השביעית (להרה"ח ר"ז שפירא אות ד) ד"מותר לקנות פירותיו של גוי אצל גוי ולשלם לו מיד ואין נתפס בקדושת שביעית". ונראים הדברים דלדעת החזו"א – גם אם חשש לדעת המקנה, הרי זה דווקא כשקונה אצל סוחר ישראל – שהקונה משתתף באיסור הסחורה שעשה המוכר, אבל אם קונה אצל גוי, מכיון שהמוכר (הגוי) אינו מצווה על איסור סחורה, גם הקונה אינו עובר, דגם אם במסחר רגיל גם הקונה עובר ה"ז דווקא כשהוא משתתף במכירה שאסור למוכר למכור. וכן עולה מדברי החזו"א בספרו (סי' י סקי"ד), ואף אין כאן חשש של דמי שביעית ומסירתם, יעויין שם.
והנה כבר בשו"ת מהרי"ט (ס"ס מג) הביא שיש שרצו ללמוד מהתוספתא (פ"ו הי"ב וראה במנחת בכורים שם) דאין לוקחין פירות שביעית מן העכו"ם שלא לקנות מן העכו"ם כלל, והטעם דיש בזה משום מסירת דמי שביעית והמהרי"ט דוחה דברים אלו כי "לוקח הפירות מן העכו"ם ונתן לו דמים עדיין הדמים כל זמן שהם בידינו אין בהם קדושה וכו'. וכיון שכן לא הוזהרנו על הדמים וכו'. שהרי עדיין לא היה בהם קדושה". ובחילוק הדבר בין ע"ה לעכו"ם ד"בעכו"ם לא שייך מחזיק ידי עוברי עבירה שהוא אינו מצווה על השביעית". ואח"ז אף כתב טעם נוסף שלגבי איסור סחורה ומסירת דמי שביעית – כל שהפירות ביד העכו"ם, פקעה הקדושה, כמו מדין "ובאו פריצים וחיללוה" ע"ש, וכל איסור התוספתא הוא כשיש חשש שהפרי הוא של ישראל שעושים סחורה בפירות שביעית.
אמנם לדעת הרש"ס (פ"ט בסוף הקונטרס אודות ביעור – לענין קנייתם) יש איסור מסירת דמי שביעית לגוי כשקונה מן הגוי, וא"כ לשיטתו אסור לקנות פירות שביעית מן הגוי אם לא בדרך שאין בה מסירת דמי שביעית לגוי. וראיתי במשנת יוסף (פ"ח מ"ג סוף אות יא) שכתב שהמהרי"ל דיסקין זצוק"ל היה קונה מגוי בהקפה, ואף קניה זו נעשתה באומד ולא במידה, מניין ומשקל, הרי שחשש המהרי"ל דיסקין לקנות מגוי. אולם כאמור לדעת מרן החזו"א קניה מן הגוי שלא לצורך מסחר מותרת.
ו. אופן המותר ברכישת פירות נכרי
אלא דעדיין יש למצוא דרך היאך יוכלו הצרכנים לקבל מהחנווני תוצרת שמקורה משדה גוי, שהרי אסור לקנות מישראל שקנה מן הגוי ע"מ למכור, או משום חשש החזו"א שגם הקונה שותף במסחר האסור או מחמת לפנ"ע (ובנוסף לאיסור מסירת דמי שביעית).
אלא דדבר פשוט הוא דכמו שיכול הקונה לקנות כדי צורכו מן הגוי, כך יכולין כמה בני אדם למנות שליח שיקנה בעבורם, וכל שקונה בעבורם אינו עובר לא השליח ולא המשלח על איסור סחורה, רק דיש לדון האם בעינן שיהא השליח עושה קנין בנפרד עבור כל משלח ומשלח או דילמא דגם אם שלחוהו מאה איש והוא קונה כמות גדולה ובשעת הקניה השליח הוא הקונה, בכל אופן אין בזה סחורה כי מכיון שכוונתו לחלקם אח"כ בין המשלחים סגי בהכי שלא יחשב סחורה בשביעית, ואפילו אם לא נתברר עדיין בעבור מי קנה. ויתכן גם ללמוד כי לאחר שכל אחד ואחד מן המשלחים יזכה בפרי הוברר הדבר שאכן זכה בפרי זה בשעה שהשליח קנאו, אלא שאם כן לכאורה נצרכים לדין ברירה, ולדעת החזון איש א"א ברירה אפילו בדין דרבנן כשעיקרו דאורייתא (עיין דמאי טז, י- יב).
ז. סדרי שליחות שעשה מרן החזו"א
והנה בחיי חיותו של מרן החזו"א זצוק"ל הסדיר מרן דרך רכישת תוצרת מנכרי, ונתפרסמו הסכמים שערך מרן החזו"א (ראה בספר האיש וחזונו, עמ' מד ואילך), והובאו הסכמים אלו ע"י מרן הגרח"ק בדרך אמונה (פ"ו ס"ק יח). והמעיין יראה שיש ב' סוגי הסכמים האחד הסכם בין הסיטונאי והחנווני, והשני הסכם בין החנווני לצרכן (צרכנים) אלא שלהסכם זה יש שתי נוסחאות (שנערכו לפחות חלקם בשנת תש"ה). ההסכם בין הסיטונאי המספק סחורה לחנווני קובע, כי הסיטונאי הינו שליח החנווני לקחת "מערבים פירות וירקות" תמורת הוצאות ושכר טירחה, בנוסף לתשלום שניתן לנכרי. ההתחייבות של הסיטונאי הינה לקנות את התוצרת "רק מערבים ורק מהדברים שגדלו ע"י גויים ובקרקע של גויים". לא נזכר בשטר זה התחייבות נוספת מצד הסיטונאי אודות איסור סחורה וכן לא נזכר אם החנווני מחוייב עבור תוצרת שתופסד כשתגיע לידי השליח (הסיטונאי) בטרם תגיע לידו הואיל ונרכשה בעבורו. ההסכמים בין החנווני לצרכן הינם מפורשים יותר (וכאמור יש שני נוסחאות ויש ביניהם שינויים). בשני הנוסחאות נקבע כי החנווני כשליחו של הצרכן יקבל הוצאות, שכר טירחה, ושכר מקום, עלות זו נקבעה באחוזים, (ובנוסח אחד נקבע 25%), כאשר הנאמנות על הדבר בידי החנווני. אלא שלצד השוה בין שני הנוסחאות בהסכם "צרכן – חנווני" יש גם שינוי, בשטר הראשון מוזכר (בסעיף ג) "מעתה כל מה שיקח צד א' (החנווני) את הירקות ואת הצמחים ואת הפירות עבורם הוא בשליחות הנזכרת, והפירות והירקות הם ברשותם של צד ב' ובאחריותם", ובאותו שטר נאמר בסעיף ה' "אם יופסדו מן הפירות הנלקחים ברשות צד א' [החנווני] אז ההפסד על צד ב' ורשאי צד א' להוסיף על מחיר הפירות לפי החשבון של ההפסד מן הפירות שנפסדו". ובנוסח השטר השני לא מוזכר כלל הנושא הזה שהצרכנים הינם הבעלים כתוצאה מקניית התוצרת מהנכרי וחובתם בהפסד מחמת כך, זאת ועוד, בנוסח הראשון מובא כי התוצרת נלקחת מראש עבור הלקוחות, והחנווני רק שליח שלהם בקניית הפירות, ובהמשך "כל לקוח כיון שמשך את הפירות הרי הפירות הם שלו ואי אפשר לבטל את המקח בשביל העדר התשלומים על אתר והדמים הם חוב בידו", ובנוסח השני גם תוספת זו איננה מופיעה, דבר נוסף, כי בנוסח השני מוזכרת התחייבות של צד א' (החנווני) "לא לסחור בפירות .. באופנים שאסור לסחור בהם". התחייבות זו איננה מוזכרת בנוסח הראשון.
עוד יש להתבונן, על השינוי בין השטר שבין החנווני לצרכן לבין השטר שבין החנווני לסיטונאי והרי הסיטונאי גם הוא שליח לקניה, ולכאורה למה יהיה הבדל בין ההתחייבות בשטרות החנווני לבין ההתחייבות בשטרות הסיטונאי כמו שצויין לעיל.
בנוסף לשטרות הנ"ל הוסיף מרן החזו"א תוספת הנקראת "תקנות החנות הזאת לשנת שמיטה", בתקנות נאמר בסעי' א' כי בחנות הזאת נמצאת רק תוצרת המותרת בלא איסורי שביעית, ובסעי' ב' החנווני מביא את הדברים הנ"ל בשביל לקוחותיו שעשו אותו שליח להשיג את המוצרים, והכסף שהוא מקבל מלבד הסכום ששלם הינו רק שכ"ט והוצאות, אבל עיקר החידוש בתקנות החנות הוא במה שנכתב בסעי' ג' "כל מי שלוקח פירות וירקות ויתר צרכי אוכל בחנות הזאת בין שהוא חתם על כתב שליחות או לא, לוקח אותם באופן המבואר בסעיף ב' דלעיל", (והכוונה לסעיף העוסק בלקיחת תוצרת עבור המשלחים כאשר הכסף הנגבה הינו שכר טרחה והוצאות) – הרי דלדעת מרן החזו"א גם מי שלא מינה את החנווני שליח יכול ליטול תוצרת מהחנות – ובלבד שידע כי החנווני הביא תוצרת זו בשליחות, תמורת הוצאות וטירחה.
ח. ביאור דברי החזו"א
והנה לכאורה יש להתבונן בכמה נקודות בהוראות מרן החזו"א זצוק"ל.
א. האם אנו צריכים לשליחות בכל דיניה, שהרי אם בעינן שליחות ממש, כיצד שליחות זו מועילה והלא היא כוללת בתוכה שליחות גם לדבר שלא בא לעולם (עיין תוס' נזיר יב ע"א ד"ה מ"ט) שהרי הצרכן חותם פעם אחת על שטר זה, ואף אם נאמר שהשליחות היא בכתב (עיין מרכבת המשנה פ"ו ה"ג מהל' גיטין, ובמהדורה הישנה ריש ח"ב) דיש פוסקים דשליח בכתב, אין בו חסרון מינוי של דשלב"ע, הרי לכאורה דבר זה במחלוקת הוא שנוי, ואם בעינן שליחות ממש, האם הקל כאן החזו"א כהמרכבת המשנה.
ואולי אפשר ליישב דזה דומה למ"ש החזו"א (מעשרות ז, כג) "ונראה כשנתן לו חברו רשות לפדות על מעותיו אין צריך דעתו בשעת פדיה כדין שאר שליחות וכו' והוא שליח של בעל המעות שפיר מהני השליחות אף שמצד המעשר הוא דבר שלא בא לעולם", ובנידו"ד שליחות למניעת איסור סחורה לא בענין שיהא הסחורה בעולם, ויל"ע בזה דבפשטות כל שמינוי השליחות הינו לדשלב"ע אינו מועיל.
(בשטרות שנוסחו אצל מרן החזו"א לא מוזכר שניתן מינוי לשליח למנות שליח נוסף, ומה עוד שיתכן ויש בזה משום מילי לא מימסרן לשליח וא"כ כיצד נהגו למנות שליחים ושליחי שליחים) והיאך החנווני מינה סיטונאי לשלוחו (ועיין גדרי שליח במחנ"א שלוחין סי' י, ועוד יש לחלק לפי מאי דס"ל דאם מינהו למנות מועיל ואכמ"ל).
ב. כיצד פעלו השליחים (הסיטונאי והחנווני), האם היתה קניה נפרדת עבור כל משלח, או דילמא עבור כל המשלחים, וגם אם קנה עבור כל המשלחים האם הקפיד הסיטונאי שלא לקנות תוצרת מעכו"ם גם עבור חנוונים שלא היו משלחיו, או שהיה קונה גם עבור אותם שאינם חוששים לקדושת שביעית בפירות נכרי, ורק אחרי שהיה החנווני מקבל התוצרת הי' מתברר שהתוצרת הזו נרכשה בשליחותו, ובשליחות הנוהגים קדו"ש בפירות נכרים וא"כ יש לדון אם אין בזה משום ברירה, או דבכה"ג לא איכפת לנו ענין הברירה (הואיל ואף אם א"א ברירה לא הוי סחורה).
ג. מן העיון בנוסחאות עולה שאפילו באותו נוסח בו נזכר שהקניה היא עבור המשלחים, הרי המשלחים קנו את התוצרת רק כאשר הם משכו את הפירות (בנוסח א' "כל לקוח כיון שמשך" וכו'), ומכאן אתה לומד שבטרם משיכת התוצרת לא היו הצרכנים בעלים, וא"כ של מי היתה התוצרת קודם למשיכה, ואם אכן בטרם משיכה היתה בבעלות השליח ורק אח"כ הפכה להיות של המשלח היאך ניצל השליח מאיסור סחורה כאשר קנה כמות גדולה של פירות, או דילמא שכשהמשלח נוטל הפירות ועושה בהם קנין, הוברר הדבר שהי' שלו מתחילה ולכן אין איסור סחורה, וא"כ שוב הרי אנו נזקקים לברירה. ואולי הכוונה שהמשלחים הינם שותפים וכשמושכים את הפירות מחלקים את השותפות. אבל גם בזה לכאורה לא ארווחנא דשותפין שחלקו הרי הם כלקוחות, (עיין גיטין מח ע"א ועיין חזו"א סי' יג סק"כ ד"ה אמנם) אם לא שנאמר שהוברר הדבר, וכאמור קשה לומר זאת, דהלא לדעת מרן החזו"א לא אמרינן ברירה בכל דבר שעיקרו דאורייתא (עיין דמאי פ"ו מי"ב ועירובין לז ע"ב, והכרעת החזו"א דמאי סי' טז סק"י) ולכאורה גם עצם חלוקת השותפים בתוצרת גם היא סחורה שהרי הם כקונים ומוכרים זה לזה, אבל בזה פשוט דאין איסור בשביעית לקנות ולמכור אלא האיסור הוא לסחור בפירות שביעית, כלומר כיון שהתורה ציותה אותנו ל"אכלה" אסור לנו לעשות דברים אחרים בפירות שביעית ולכן אסור למכור ע"מ להרויח, אבל עצם הפעולה של קניה אינה אסורה, וממילא שותפים שחלקו אפילו שהם לקוחות אין זה בגדר סחורה שאסורה, וכך גם ביאר מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל עיין (הליכות שדה 156 עמ' 22), אולם עדיין יש לעיין אם עצם הקניה עבור השותפין יש בה משום מסחר כשקונה הרבה.
ד. זאת ועוד, מה ההסבר בהוראות מרן החזו"א זצוק"ל בתקנת החנות בה נאמר דניתן ליתן תוצרת גם למי שלא מינה את החנווני שליח, ודי בכך שיש הודעה שכל מה שנעשה בתחנת החלוקה הינו בהתאם להסכמה שאין החנווני מוכר אלא פועל כשליח, והיאך נעשה החנווני שליח למי שלא מינה אותו לשלוחו, (וודאי שבשליחות זו אי אפשר לומר שחל מדין זכין שהרי השליח נוטל מעות על השליחות ועד שבא הצרכן ומסכים ליטול הפירות אין ידוע אם חשיב זכות בעבורו).
ולא אכחד שראיתי לכמה וכמה ת"ח שכתבו שענין זה של "תקנות החנות" שניתן ליטול תוצרת גם בלא מינוי שליחות מוקדם, (כפי שכבר הזכרנו לעיל בסי' עד) הינו בדומה למי שלקח "והותיר" (שביעית פ"ז מ"ג) ולכן מכיון שהשליח לקח תוצרת "קצת" יותר מהנצרך עבור כל המשלחים, הוא יכול למכור את "הנותר" גם למי שלא מינהו לשליח. ולכאו' א"א לומר כן ד"הותיר" מצאנו רק ב"קנה" ולא בשליחות, ועוד דאם כן שדין "הותיר" אינו מחמת שליחות אלא יש בו מכירה מותרת היה צריך למכור ה"מותר" שלא במידה במנין ובמשקל כבכל מכירת פירות שביעית בדרך המותרת, מה עוד שלא מצאנו בחזו"א שהגביל "למכור" תוצרת זו רק למספר מועט של קונים שיהיה בגדר "הותיר".
ה. בספר שושנת העמקים להרה"ג ר"י הלברשטט זצ"ל (עמ' 112 ואילך) הביא סקירה אודות נוהלי ועדת השמיטה (בזמנו) בעיר ב"ב [שהי' חבר בה הגרי"ש גריינמן זצ"ל, והם היו מתיעצים עם מרן הסטייפלר זצוק"ל כמו שכתוב שם שהביא מכתב מא' מחברי הועדה כי "הועדה מתיעצת בכל השאלות ההלכתיות עם הרב קניבסקי (שליט"א) זצ"ל"], וכתוב שם כי "בשמיטות הקודמות הועברה [התוצרת] באמצעות רכז סיטונאי" ובשמיטה הנוכחית (לא ברור לי על איזה שנת שמיטה דיבר הרב הלברשטט זצ"ל) "התוכנית לשווק באמצעות תנובה". הרי דהם השתמשו בספקים שאינם שומרי שביעית שוודאי היו רוכשים תוצרת גם בעבור קונים נוספים, ואם כוונתם שהסיטונאי יהי' תנובה, הנה תנובה בשאר סחורות שבידה היתה סוחרת בפירות שביעית ה"י, ועל כרחך שכל ההסכם היה רק עבור התוצרת הכשרה שקנה אותו סיטונאי שאינו שומר שביעית, וגם בהסכם זה לא מופיע שמץ של רמז שהיו מגבילים את הסיטונאי שיהי' קונה מערבים תוצרת רק עבור המשלחים (אם לא שנדחוק לומר שבאותה קניה הקפידו שיהא הסיטונאי קונה רק כנגד הכמות שביקשו החנוונים המשלחים שיקנה, אולם כאמור לא מצאנו בשום מקום הגבלה שהסיטונאי לא יקנה בבת אחת גם בעבור המשלחים וגם בעבור אחרים, ואין נזכר דבר זה בהסכם שבין החנווני לסיטונאי, וכבר ציינו שכל התחייבות הסיטונאי היתה להביא תוצרת מערבים בשליחות החנווני).
ט. הסבר תקנת השליחות
נראה דהמבקש להבין הוראות מרן החזו"א בענין חנות שמיטה צריך לעיין בחלק נוסף של התקנה, שנדמה שממנה יתד ויסוד להבנת תקנות החנות לדעת מרן החזו"א. בספר אורחות רבינו (ח"ב עמ' שסה) להגר"א הורביץ זצ"ל כתב: "ואמר לי הגרי"ש שליט"א ששמע את ההוראה מהגרש"ב זצ"ל (חתנו של מו"ר זצוק"ל) ששמעה ממרן החזו"א זצוק"ל שאמר לו שפירות נכרים שקנו ועדת השמיטה עבור הציבור הנמצאים במחסן, אין חייבים בביעור ואף אם יחיד לוקח מהם לאחר זמן הביעור לא צריך לבער דכבר נתקיים בהם דין ביעור, והסביר שועדת השמיטה קנו בשביל הציבור, והפירות שייכים לציבור וכל אחד יכול לקחת רק ישלם הוצאות וזה כוונת התורה במצות ביעור, כל זה אמר לי הגרי"ש שליט"א. ואח"כ ראיתי שגם נדפס כנ"ל בשם ת"ח אחד שליט"א שאמר מקובל כן ממרן החזו"א זצוק"ל ואף הלוקח אח"כ אינו מתחייב בביעור ע"כ". וכעין זה הביא מרן הגרח"ק שליט"א בדר"א (פ"ו צהה"ל אות מו) "ושמעתי בשמו שגם הנמצאים בחנויות שמיטה שהם ע"י שליחות כנ"ל בזמן הביעור א"צ ביעור, דהוי כמו הפקר, וכן הביא בספר אורחות רבינו ח"ב עמ' שסה", [ובמה שכתב "דהוי כמו הפקר" – כוונתו כמו שכתב באוצר בי"ד "כי זה שהוא הפקר הוא כמבוער"]. והעתקתי דברי מרן הגר"ח שליט"א שמהם עולה שדברי קדשו של החזו"א נאמרו ב"שליחות רגילה" ולאו דווקא כשהחנות היתה בבעלות ועדת השמיטה, אלא כל שליחות שנעשית כנראה בפיקוח נאות חשיב הכי. [מה עוד שבשנת תש"ה ותשי"ב לא ידוע על חנות בבעלות ועדת שמיטה].
הרי דלדעת החזו"א תוצרת הנמצאת בחנויות שליחות פטורה מן הביעור, ולכאורה יקשה אם אנו אומרים שכל צרכן קונה את הפירות היאך יפטר מן הביעור.
ועל כן נראה לומר שלדעת מרן החזו"א אין צורך שאכן התוצרת בשלב הראשון בקניה תהא שייכת כבר לקונה הסופי, אלא בכך שהחנווני והסיטונאי מביאים לצורך הציבור כמות מסויימת שאינם מתכוונים לסחור בה אלא ליטול רק שכר הוצאותיהם וטירחתם הרי שעל דבר זה לא חל איסור סחורה, כי כמות זו מיועדת לציבור מסויים ואין מתכוונים לנהוג בה בדרכי המסחר הרגילים ודי בכך שלא יחשב לאיסור סחורה. אמנם אין אדם יכול להכריז על עצמו שמוכר סחורה וכל מה שנוטל כסף הרי זה בעד הטורח, וכמ"ש באגרות חזו"א (ח"ב סי' עג) וז"ל "ומה שחושב בעד הטורח זה אינו כלום דכל שלא שכרו אדם, הטורח שלו, ולא שייך בדמים בעד הטורח והוי סחורה ממש אף שיאמר שלוקח בעד הטורח, וכל סחורה יש להבעלים הטורח גם כן וזה שווי הסחורה". אמנם כאשר שלחו אדם כדי שיביא תוצרת וישלמו לו בעד התוצרת שפיר אין בזה משום סחורה, ואין צורך שבעת המכר תהיה התוצרת בבעלות הצרכן הסופי (וכפי שהובא לעיל, שאל"כ הרי הדבר יתכן רק בדרך ברירה ולהחזו"א ל"א ברירה).
ובזה גם תובן הוראת מרן החזו"א דהתוצרת שבחנות פטורה מביעור, שהרי אין התוצרת שבחנות קנויה לכל אחד ואחד מן המשלחים, אלא שהגדר הוא דמכח המשלחים ששלחו לקנות פירות מן הגוי וועדת השמיטה או שליחיה רכשו תוצרת לצורך הציבור, נחשבת התוצרת כנמצאת בבעלות הציבור ופטורה מן הביעור.
ופשוט הוא, שאם לא נאמר כן, אלא נסביר שפעולת החנות היא רק מכח ההסכם בין המשלחים לבין החנווני והתוצרת היא בבעלות המשלחים, היאך היא הופכת להיות של הציבור שתהא פטורה מן הביעור.
ולכן צריך לומר כי הגם שמרן החזו"א הטביע אדניו על השליחות, אין הכוונה לשליחות גמורה, אלא זה ההתחייבות שבו הצרכן שולח את החנווני לעבודתו ומסכם עמו שלא תהא תוצרת זו נסחרת אלא יגבה רק הוצאות וטירחה. ומוכח הדבר ממה שהוסיף וכתב בתקנת החנות כי יכול ליתן תוצרת גם לכל מי שלא מינה את החנווני כשליח, דבכהאי גוונא שקניית התוצרת וחלוקתה נעשות בלא כוונת מסחר אלא גביית הוצאות וטירחה, ואין זה בכלל "שלא שכרו אדם" המוזכר באגרות חזו"א הנ"ל (ובדר"א פ"ו סק"ג) שהרי פעולה זו נעשית בשליחות אותם שחתמו על השליחות, אין חסרון שגם מי שלא חתם יכול ליטול תוצרת.
וביאור הדבר הוא, שאכן לא השליחות לבדה מונעת את איסור סחורה, אלא שעצם זה שהסכימו הסיטונאים לקבל שליחות זו ולהימנע מסחורה, ולכן אין קנייתם כרוכה באיסור שאינם קונים תוצרת על מנת לסחור בה, ובפרט בנידון דידן כפי שנעשה בועדת השמיטה "כשרות למהדרין – חקלאות עפ"י התורה" שהסיטונאים מתעסקים רק בתוצרת כשרה למהדרין ללא חשש איסור שביעית ושמחוייבים הסיטונאים ובעלי החנויות לחלק סחורה זו לציבור בהתאם להוראות והמחיר שנקבע ע"י ועדת השמיטה ומנהלה, שהם שלוחי הצרכנים, ומורים לחלק תמורת הוצאות וטירחה בלבד, והסיטונאי מוגבל מכח זה במחיר שיכול לגבות מן הלקוחות עפ"י הוראת ועדת השמיטה, ובזה אין איסור סחורה.
לכן גם בנוגע לדין ביעור אם יש תוצרת שבאה משדה גוי, שנמצאת בחנות הרי כמו שאין חובת ביעור בתוצרת הקדושה בקדו"ש ונמצאת בתחנת חלוקה של אוצר בי"ד ה"ה תוצרת הקדושה בקדו"ש שמקורה משדות נכרים ונמצאת בחנות לשם חלוקה לציבור.
י. תקנת החנות לדעת מרן הגריש"א זצ"ל
כבר הזכרנו בתחילת דברינו כי כאשר זכינו לקבל הדרכת מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל אודות נוהלי הכשרות אצל החנוונים והסיטונאים אמר מרן רבינו זצוק"ל – שלדעתו מכיון שבי"ד דואג לתקנת הציבור שיהי' להם לקנות אוכל, והאוכל יהי' בעלות נמוכה יותר, וריבוי הצרכנים מונע הפסד כי במיעוט הצרכנים יופסד הפרי ויהיו יותר הוצאות, הרי לדעת מרן הגרי"ש יכולה ועדת השמיטה שהיא כבי"ד – למנות שלוחים (סיטונאים) לקנות פירות מן הגוי ולחלקם אצל החנונים תמורת הוצאות ודמי טירחה, ואינו שונה מחלוקת אוצר בי"ד אחרת. וכבר נתפרסם הדבר ברבים (ראה מאמרו של הרה"ג ר"מ טבאל הליכות שדה 156). ולפי דרך זו הרי פשוט שניתן לנהל חנות שמיטה גם ללא שליחות וגם יהיו הפירות הנמצאים בה פטורים מביעור. ואמנם היות ומקובל בשם מרן החזו"א שלא עשה אוצר בי"ד לפירות נכרי (וכדלהלן) משום כך לא הסתפקנו בכך שהחנויות הינן כפופות לועדת השמיטה והם בפיקוח גם לגבי המחירים, אלא עשינו שליחות כנזכר לעיל בשטרות השליחות.
ולעצם דעת מרן החזו"א אודות אוצר בי"ד בפירות נכרי כתב בספר נתיב השמיטה להרה"ג ר"מ פלס זצ"ל שהחזו"א אמר שלא מצאנו שהותר לבי"ד לקנות תוצרת הקדושה בקדו"ש ולכן אין אוצר בי"ד לפירות נכרי, ובארחות רבינו משמע שניתן לעשות אוצר בי"ד מפירות נכרים.
אבל ממה שפטר החזו"א פירות אלו מביעור הרי על כרחך אנו למדים שמה שלדעתו אין אוצר בי"ד בפירות נכרים היינו לגבי אותם חלקים שיש לבי"ד דין מיוחד, כמו היתר קצירה כדרך, ולזה לא מצאנו היתר בשדה גוי, גם אם הבי"ד יקנה את תוצרת השדה לפני הקציר, כי לא מצאנו שיהיה דין בבית דין לקנות תוצרת, אבל לענין זה שכאשר הדברים מנוהלים על ידי בית דין אין בהם איסור סחורה וביעור כי אין בהם סחורה ודרכי מסחר, בזה אין נפק"מ בין פירות ישראל לפירות נכרי. ולכן ס"ל להחזו"א דפירות גוי הנמצאים בחנות שבפיקוח ועדת שמיטה, או שפועלת מכח ציבור משלחים פטורים מן הביעור.
ולדעת מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל תקנת בי"ד לכל פרטיה יכולה לנהוג אף בפירות נכרי, ולכן לדעתו כל ענין השליחות הוא רק תוספת על כך ששליחי ועדת השמיטה – הבית דין, קונים תוצרת מנכרי לחלקה בהוראות הבית דין.
ולפי מה שנתברר יתכן לומר כי גם לדעת מרן החזו"א, הגם שאין תקנת אוצר בי"ד על תוצרת שגדלה בשדות נכרים, אבל מכיון שכל דרך חלוקתם היא על בסיס הוצאות ושכר טירחה בשליחות ועדת שמיטה אין בזה איסור סחורה. [ודאתינא להכא אפשר לומר דגם אם הסיטונאי נכשל ועבר ח"ו על איסור סחורה, כל שהחנווני נוטל בשליחות ועדת שמיטה או בשליחות צרכנים לצורך חלוקה בנטילת הוצאות ושכר טירחה אין בזה משום איסור סחורה אפילו לדעת המקנה שהקונה גם משתתף באיסור, שהרי אין איסור מסחר כשאינו קונה ע"מ למכור ואכמ"ל].
ולולא דמסתפינא, היה אפשר לומר דשני הנוסחאות בהסכמי החנווני והצרכן – הם ב' אופנים של שליחות, האחת שליחות פרטית "של שליח ומשלחים" שהתוצרת נקנית בעבורם, והנוסח השני שבו יש התחייבות שהשליח אינו סוחר, הוא "שליחות כללית" שמביא הסוחר תוצרת לציבור בשליחות ועדת שמיטה או גוף אחר בצורה שאין בה סחורה.
יא. תורת העולה בהוראת מרן החזו"א זצוק"ל.
א. מהות השליחות הינה הסכם שפעולת החנוונים אינה מצד עצמם אלא נשלחו להביא תוצרת, וסיכמו הצרכנים והחנוונים שיהי' כל מעשה אספקת התוצרת בדרך שאין בה איסור סחורה. ובזה אין חסרון של שליחות בדבר שלא בא לעולם, (ואין חסרון של שליח שעושה שליח במילי – גם אם לא נתמנו לזה, וודאי שאין בזה חשש אם הוסכם על כך).
ב. תקנת החנות: ומשום כך מועילה הודעת תקנת החנות, הואיל וכל שהחנווני שפועל בשליחות של חלק מהקונים נוטל תוצרת מהסיטונאי ע"מ לחלקה בחנות במחירי עלות ושכר טירחה אין בזה מסחר, וקל וחומר אם הוא תחת ועדת שמיטה שמפקחת על כך.
וכפי שבארנו בדעת מרן הגריש"א שיש בזה משום חלוקה של בי"ד הרי גם יכול לחלק ע"י משקל, שהרי כבר הוסיף מרן החזו"א בכתי"ק בשטר אוצר בי"ד שבי"ד גובה ההוצאות לפי מידה ומשקל כפי שיעלו ההוצאות (צילום השטר, ראה גם במבוא לשביעית עמ' 348), ולכן כשבא הצרכן ליטול מהחנות ויודע שכן הוא תקנת החנות אין בזה מסחר.
ג. ביעור: ולכן מעיקר הדין כל שהתוצרת מגיעה לחנות ואף בחנות היא נמצאת בהתאם להוראת ועדת השמיטה כל זמן שלא הגיעה לידי הלקוחות פטורה התוצרת מביעור.
כל זה כתבתי בעוניי מה שהבנתי ממרן רבינו הגרי"ש זצוק"ל להסדיר תקנות החנות שיהיו עפ"י מה שהורה מרן החזו"א זצוק"ל, הן בהסכמים שבין השליח לועדת השמיטה והן בהסדרים שבין ועדת השמיטה לשלוחים (סיטונאים וחנוונים), כסדר אשר נעשה בחיי חיותו של מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, ועפ"י גדרי השליחות שכתב מרן החזו"א זצוק"ל, ובאופן זה אין חשש של סחורה בפירות שביעית. ויהי רצון שיהיו הדברים נעשים כהלכה עד נזכה שתהא המצוה נוהגת מן התורה.