הבא: סימן מ' בענין בצירה וקצירה לעבודת הארץ <<
שביעית סימן ל"ט
בגדרי מלאכת זמירה בשאר אילנות בשביעית
השמיטה תשמ"ז התעורר נידון בביאור שיטת מרן החזו"א בזמירה. דהרי דעת מרן החזו"א שאיסור זמירה מן התורה הינו בכרם דווקא (חזו"א סי' כא סקט"ו וסי' כו סק"א), אלא שרצו לומר שיתכן ויש עצים נוספים שזמירתם אסורה מן התורה אף לדעת מרן החזו"א, והנני להקדים יסודות הדברים.
זמירה הינה מהמלאכות האסורות בשביעית מהתורה, אלא דבשאר אילנות יש לדון שאינה אסורה מן התורה מחמת שתי סיבות, האחת שהרי בפסוק נאמר "כרמך לא תזמור" וכמו שנראה מדברי הר"ש (פ"ב מ"ג) שכתב דקירסום היינו זימור אלא שלשון קירסום באילנות וזימור בכרם "מלשון זמורות שמחתך ענפים של כרם", ומבואר דקירסום מותר בתוספת שביעית עד ר"ה, הרי דלדעת הר"ש זמירת שאר אילנות הינה מדרבנן, וכנראה מדבריו טעם הדבר הוא דלשון התוה"ק "וכרמך לא תזמר" היינו בגפן דווקא. ועוד יש לומר, שאמנם מלאכת הזמירה שנאמרה בתורה כוללת כל האילנות, אלא מכיון שבגפן מלאכת הזמירה צריכה להיעשות בצורה יחודית בהשוואה לזמירת שאר אילנות לפיכך שאר אילנות אסורים רק מדרבנן. ולפ"ז היו שרצו לדון דבאילנות שזמירתם הינה בדקדוק כזמירת הגפן תהא אסורה בהם מדאורייתא כמו בגפן.
ויש לעיין בזה דמצאנו לחבל מפרשים שלדעתם לא רק קיצוץ ענפים אלא אף עקירת עצים במקרים מסוימים תחשב כזמירה, והנני לבאר בעזה"י את הדברים.
א. מדל ובתולת השקמה
שנינו בשביעית (פ"ד מ"ד), "המדל בזיתים בית שמאי אומרים יגום וב"ה אומרים ישרש, ומודים במחליק עד שיגום, איזה המדל, אחד או שתים, המחליק שלשה". ובתוספות יו"ט (שם) תמה על פי' הר"ש והר"ב שכתבו שהוא כדי שיגדל ויתעבה, דהרי לדעת הרמב"ם זמירה אסורה מן התורה אף בשאר אילנות ולא רק בגפן (כמו שפירשו רוב האחרונים את דעתו), וא"כ מה לי שזומר וכורת מקצת מהאילן כדי שיגדל הוא או שכורת אילן אחד כדי שיגדל השני. ולפיכך כתב דנראה כפירוש הרמב"ם שכתב המדל בזיתים הוא שיכרתם להיות עצים לאש, עיי"ש. ומבואר מדברי התוי"ט דס"ל דכל קציצת אילנות או ענפים שנעשית לצורך הרווחת מקום לענפים אחרים הרי היא בכלל מלאכת זמירה מן התורה, ואף שפעולתו נעשית באילן אחר, דבהסרת המונע המפריע לגדילתם של האילנות הוי מלאכת זומר. ולפ"ז מבואר דלב"ה המתירין להדל בזיתים כשכוונתו לצורך עצים להסקה, שפיר שרי אפילו בדרך זמירה ממש, הואיל וכוונתו לעצים.
והנה יש לעיין בדבריו דהרי תנן (שם מ"ה) "אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית מפני שהיא עבודה, רבי יהודה אומר כדרכה אסור, אלא או מגביה י' טפחים או גומם מעל הארץ". וברמב"ם (סוף פ"א מהלכות שמיטה ויובל) כתב, "אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית כדרך שקוצצין בשאר השנים, מפני שקציצתה עבודת אילן, שבקציצה זו תגדל ותוסיף, ואם צריך לעציה קוצץ אותה שלא כדרך עבודתה, כיצד, קוצצה מעם הארץ או למעלה מעשרה טפחים". ועיין בכס"מ שם שכתב דפסק כרבי יהודה, וטעמו מפני שהוא סובר שרבי יהודה לא בא לחלוק אלא לפרש. ואם כן מבואר דאף שסיבת קציצתו את בתולת השקמה היא משום שצריך לעצים, מ"מ בעי שינוי, ובלא שינוי אסור לקוצצה אפילו לצורך עצים. א"כ מה הרויח התוי"ט בפירושו לענין המדל בזיתים שהכריע כפירוש הר"מ שהוא כורתם להיות עצים לאש, והא כיון דמלאכת זמירה היא, צריך שיכרתם דוקא בשינוי, וכדעת רבי יהודה לענין בתולת שקמה, ובמדל לא מצינו דבעי דוקא בשינוי.
ב. צריך לעצים ושינוי
אכן, במקום אחר מצאנו דהתירו עשיית המלאכה לצורך עצים בלא לעשות שינוי וכמבואר במשנה (ו שם) "המזנב בגפנים והקוצץ קנים, רבי יוסי הגלילי אומר ירחיק טפח, רבי עקיבא אומר קוצץ כדרכו בקרדום או במגל ובמגירה ובכל מה שירצה". ולהלכה קי"ל כרבי עקיבא, וכמו שפסק הרמב"ם (בפ"א שם ה"כ), דמותר כדרכו בלא שום שינוי. ובפיה"מ כתב הר"מ דזה דווקא כשלא נתכוין לזמור, עי"ש. ומבואר נמי דכל שכוונתו לעצים שרי אפילו בלא שום שינוי, ואף בגפנים דבהם זמירה ודאי אסורה מן התורה. והדברים צ"ב מדוע בבתולת השקמה מותר רק אם עושה בשינוי, ובמדל בזיתים ומזנב בגפנים שרי אף בלא שינוי אם מתכוין לצורך העצים להסקה וכדומה.
והנה גרסינן בסנהדרין (כו ע"א) "ר' חייא בר זרנוקי ור"ש בן יהוצדק הוו קאזלי לעבר שנה בעסיא, פגע בהו ריש לקיש איטפיל בהדייהו, אמר איזיל איחזי היכי עבדי עובדא וכו', תו חזייה לההוא גברא דהוה כסח בכרמי, אמר להן כהן וזמר, א"ל יכול לומר לעקל בית הבד אני צריך, אמר להם הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות".
ובתוס' (שם ד"ה לעקל), הקשה "מה בכך, הא מ"מ משביח הכרם, דהכי אמרינן בפרק כלל גדול (שבת עג ע"ב) הזומר וצריך לעצים חייב שתים, משום קוצר ומשום נוטע, ה"נ ליחייב משום עבודת נוטע" ותי' התוס' "דעביד ליה באותו ענין דודאי קשה ליה דליכא לחייבו משום נוטע וכו'. דשאני גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה והא מתעבדא מחשבתו, אבל גבי שביעית אין לאסור רק היכא דמשביח הקרקע אבל הכא קשיא ליה וכה"ג שרי". ועיי"ש בחכמת שלמה שפי' המהרש"ל דמיירי שהמלאכה נעשתה באופן שהיא מזיקה לכרם (עיין מהרש"א שם), אמנם החזו"א (שביעית סימן יט ס"ק יד), הקשה דאי הכי מאי קאמר הש"ס דהלב יודע אם לעקל או לעקלקלות, דמשמע דבצורת פעולתו אין ניכר כלל אם עושהו באופן המזיק לכרם או לא, ורק בלבו הדבר מסור אם לעקל או לעקלקלות. ובאמת צריך להבין מה שכתבו התוספות דבעינן שהמלאכה קשיא ליה הרי מבואר להדיא במתני' דלר"ע שרי לזנב בגפנים כדרכו, כשכוונתו לצורך עצים.
ג. זמירה בשאר אילנות
ובטרם יבואר אימתי בעינן שיהיה שינוי במלאכה ואימתי סגי שתהא כוונתו לעצים, יש להקדים ולדון אם זמירה אסורה מהתורה רק בגפן או גם בשאר אילנות, ומצינו בזה מחלוקת ראשונים.
דבפירוש המיוחס לרש"י מו"ק (ג ע"א) נראה דנקט בפשטות דזמירה אינה אסורה מן התורה אלא בגפן, דמסיק הש"ס שם דאינו חייב בשביעית אלא רק על הנך ארבע מלאכות דמפורשים בקרא, ועל תולדות אחרים אינו לוקה, ומקשה הש"ס והתניא שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, אין לי אלא זירוע וזימור, מניין לעידור לניכוש ולכיסוח, ת"ל שדך לא, כרמך לא, לא כל מלאכה שבשדך, ולא כל מלאכה שבכרמך, מניין שאין מקרסמין ואין מזרדין ואין מפסגין באילן, ת"ל שדך לא, כרמך לא, לא כל מלאכה שבשדך, ולא כל מלאכה שבכרמך, ומשני הש"ס דהיינו מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. עיי"ש. ופירש"י (ד"ה מקרסמין) "היינו זימור, אלא שקרסום שייך באילנות", ומבואר דס"ל לרש"י דמלאכת זמירה מן התורה אסורה רק בגפנים, אבל בשאר אילנות אין הזמירה אסורה אלא מדרבנן. וכן מבואר דעת הר"ש (שביעית פ"ב מ"ג) דקירסום מותר עד ר"ה, ואינו אסור בתוספת שביעית ככל מלאכות דרבנן שלא נאסרו בתוספת שביעית, וכתב שם הר"ש דקירסום היינו זימור אלא שלשון קירסום הוא באילן וזימור הוא בכרם מלשון זמורות שמחתך ענפים של הכרם.
ולעומת זאת דעת הרשב"ם (בבא בתרא פ ע"ב ד"ה הלכך), דזמירה אסורה מן התורה אף בשאר אילנות, ולפיכך פירש שם שאסור לקצוץ את בתולת השקמה בשביעית אם לא באופן שהוא ודאי קשה לה – משום דספק דאורייתא לחומרא, ומותר רק כאשר פשיטא לן שלא ישביח הזימור, ואם כן מסוגיא זו מוכח דזמירת בתולת שקמה הוי דאורייתא.
ונודע בשערים מה שהאריכו האחרונים בביאור שיטת הרמב"ם בנידון זמירה בשאר אילנות, דכתב (שם, פ"א ה"ב), "אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה, ואחד כרם ואחד שאר האילנות", ונקטו רוב האחרונים בדעתו דס"ל דזמירה אסורה מן התורה אף בשאר אילנות, וכמ"ש התוי"ט (הנ"ל), וכ"כ באגלי טל (זורע ס"ק ד), וכן נקט החזו"א בתחילת דבריו (שביעית סימן יז סק"כ). אכן תמה החזו"א דא"כ זירוד דאורייתא הוא, דהוא זמירה כמו שפירש הר"מ (בפ"ב מ"ג), ואיך התירו בתוספת שביעית בזמן המקדש אחת מן המלאכות האסורות מדאורייתא, וכן הקשה באג"ט שם.
ולפיכך פירש החזו"א (סימן כא ס"ק טו), דכוונת הרמב"ם בדבריו לשלול שלא נאמר שאין דיני שביעית נוהגים באילנות רק בכרם, ומותר לבצור בשאר אילנות כדרך הבוצרין ולבצור לעבודת האילן ולנטוע ולהבריך ולהרכיב, ולזה הקדים הרמב"ם דאע"ג דכתיב כרם, מ"מ אחד כרם ואחד שאר אילנות בכלל איסור עבודת האילן, אבל זמירה אינה אסורה מן התורה אלא בגפנים.
ובאגלי טל (שם) כתב לפרש בדעת הרמב"ם דרק אם זומר ענפים לחים לטובת האילן הוא מלאכת זמירה, אבל אם קוצץ ענפים יבשים אין בזה מלאכת זמירה, ולכן התירו חכמים קירסום – שהוא ענפים יבשים, עד ר"ה, אף בזמן שביהמ"ק הי' קיים, כיון דאינו אסור אלא מדרבנן, דאף בגפנים אין איסור מן התורה אלא בקוצץ ענפים לחים. אמנם החזו"א (סימן כו סק"א), התקשה בדבריו, וחזר ופירש דהר"מ קאי על נטיעה ובצירה דחייב אף בשאר אילנות, אך זמירה אינה אסורה, אף לדעת הר"מ, מן התורה אלא בגפנים.
וראיתי בקובץ "מוריה" (גליון אדר תשס"א) דהקשה א' הכותבים על דברי החזו"א מהא דכתב הרמב"ם (פי"ט מהלכות סנהדרין ה"ד), בתוך מנין הלאוין אשר בי"ד מלקין עליהן (אות קח) "הזומר את האילן בשביעית", ומפורש דס"ל להר"מ דאף הזומר בשאר אילנות חייב מלקות, שאל"כ היה לו לרמב"ם לכתוב הזומר את הגפן. ובאמת בלשון הרמב"ם בריש הלכות שביעית הוא גם דוחק לפרש דזמירה אינה אסורה מן התורה אלא בגפנים. ועוד צ"ב דהרי אי נימא דאין זמירה אסורה מן התורה בשאר אילנות, ה"ז נלמד מהא דכתיב בקרא גבי זמירה לשון "כרמך", דדוקא זמירה בכרם אסורה, וא"כ היאך יליף הש"ס במו"ק הנ"ל דקירסום (שהוא זמירה של שאר אילנות) אסור מהך קרא גופא דוכרמך לא תזמור, ואף דמשני הש"ס התם דהוא דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, מ"מ אף כאסמכתא היאך יתכן למילף דין זה מאותו קרא עצמו שהוא ממעטו מדין זמירה.
ד. זמירה בדקדוק
והנראה בביאור שיטת הרמב"ם אליבא דמרן החזו"א דאף לדעת החזו"א אין שום מיעוט בתורה הממעט שאר אילנות מזמירה, רק דמלאכת זמירה במהותה היא מלאכה הצריכה דקדוק וחכמה ואינה קציצת ענפים בסתם, אלא באופן וצורה המיוחדים לה, וכדמשמע בלשון החזו"א (סימן יט ס"ק יד), ולמעשה הזמירה מיוחדת באיכות הפעולה וגם בתועלת שהפעולה נותנת לאילן, ולו יצוייר שיש אילן שפעולת הזמירה נצרכת לו כמו בגפן – היתה זמירתו מדאורייתא, שבכל אופן שנעשית זמירה כצורתה וכעניינה הרי היא אסורה מן התורה אף בשאר אילנות, אלא דבאופן הרגיל אין מלאכה זו מצויה אלא בגפנים, שבהם מוכרחים לזמור דוקא בצורה ובאופן הידועים, ובהעדר או בשינוי ממלאכת הזמירה הראויה הנזק הוא משמעותי ביותר לגבי היבול של העונה הבאה, ובאמת מציאות כזו כמעט שאין במיני אילנות אחרים. ולפי זה אכן כמו שכתב הרמב"ם שמלאכת זמירה אסורה אף בשאר אילנות, דבאמת אם יזמור בשאר אילנות ככל דקדוקי הזמירה ה"ה לוקה משום זומר. אלא דכתב החזו"א דבמציאות מצד מהותה של המלאכה, אין היא מצויה בשאר אילנות, אלא רק בגפנים.
ומשום דזמירה היא מלאכה כל כך מדוקדקת, הרי כל שינוי שנעשה בה, כבר מפקיעה מידי איסור תורה, ואם עשאה שלא בדקדוק אינה אסורה מהתורה, ולפיכך אם מתכוין לעצים ואינו עושה אותה בכל הדקדוקים של זמירה ה"ז מותר. ואפי' בגפנים אם לא עשה את הזמירה עם כל דקדוקיה אינו לוקה משום זומר, ולפיכך לר"ע מותר לזנב בגפנים כדרכו בלא שום שינוי, והוא משום שמזנב לצורך עצים ולא לתועלת האילן, ובכה"ג ודאי שאינו זומר באיכות מדוייקת וליכא איסור.
ולפ"ז באילנות שבהם סיבת הזמירה ומלאכתה בפועל דמיא לזמירה בגפן, אסור לזמור מדאורייתא. ועצ"ב עד כמה צריך שיהיה הדמיון לזמירת הגפן – האם בנחיצות עשיית המלאכה, או באופן ביצוע המלאכה, או בתועלת מן המלאכה, או שמא בכל האמור. וכבר פורסם בשם מרן עמוד ההוראה מרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל לאסור זמירת עץ קיוי מחמת דמיון לזמירת הגפן (ראה ספר מבוא לשביעית פ"א הערה 51).
שו"ר שכן כתב מרן הגר"נ קרליץ שליט"א, בספר חוט שני (פ"א ה"ב), בביאור הדברים, דשאר אילנות נתרבו לאיסור מלאכות בשביעית ככרם לכל המלאכות האסורות מן התורה, ובאמת אם היתה פעולת הזימור בשאר אילנות דומה ממש לפעולת הזימור בגפן היה אסור מדאורייתא לזמור גם בשאר אילנות, דהא מרבינן "אחד הכרם ואחד שאר האילנות" אך מכיון שפעולת הזימור בשאר אילנות אינה אותה פעולת זימור שבגפן, אזי מה שאמרה תורה "וכרמך לא תזמור" הכוונה דוקא לאותה פעולת זימור המיוחדת לגפן, וממילא זימור דשאר אילנות אין הם בכלל ה"לא תזמור" ואסורים רק מדרבנן, עי"ש.
ה. הצורך בשינוי בבתולת השיקמה
ודאתינא להכא, אפשר ליישב מה שהתקשינו מדוע בבתולת השיקמה בעינן שינוי אף במקום דבעי לעצים, ואילו בגפן אי בעי לעצים אינו צריך שינוי, משום דיש מקום לומר שזמירת בתולת שקמה אסורה מדאורייתא משום דקציצתה נותנת בה את הכוח להוסיף קורות, ויתכן שמשום כך מצאנו דיון רק בענין אילן זה לגבי זמירתו – דאפשר שהוא אסור מן התורה, ובזה יתירה בתולת שקמה על הגפן, דבעינן שינוי, דבלא כן הוי זמירת השיקמה מדאורייתא דמעצם מהותה של המלאכה אף שאינו עושה המלאכה בדקדוק כשקוצצה באיזו צורה שהיא, כבר היא מתעבה ומרבה קורות, וזה מה שהאדם צריך לה, והוי זמירה, ולפיכך אין קוצצין בתולת שקמה אלא בשינוי, דבבתולת שקמה כל כריתה של האילן הינה בכלל זמירה. ונמצאו דברי הרמב"ם בפיהמ"ש מדוייקים, דדוקא בבתולת השיקמה כתב הרמב"ם שכורתין האילן במקום ידוע ממנו כדי שיתחזק כוחו ויתן פריו בעתו לרוב כמו הזימור לכרמים, ולפיכך אמר רבי יהודה שאסור לכורתה במקום הידוע אלא צריך לחותכה בשינוי, עי"ש.
ובזה א"ש טפי מש"כ הרמב"ם בהלכות סנהדרין שהזומר את האילן בשביעית לוקה, דודאי זמירה נוהגת מן התורה בכל אילנות, אכן לוקה רק באם עשאה בכל דקדוקיה, ובאמת הדבר מצוי רק בגפנים, אבל מ"מ אם יהא אילן שפעולת הזמירה בו היא כפעולתה בגפן והוא יזמור האילן ככל פרטי הזמירה ודאי לוקה, דזמירה אסורה מן התורה אף בשאר אילנות, ובלבד שיהא צורך בזמירה כבגפן.
ואתינא לדינא. באילנות שבהם ההכרח לזמירה הוא כבגפן אסור הדבר מדאורייתא, וכבר הובא לעיל בשם מרן עמוד ההוראה הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל, שלענין זמירת עץ קיוי, שפעולת הזמירה שלו מבחינה חקלאית דומה לעץ גפן, יש לחוש שהזמירה בו אסורה מדאורייתא.
