הבא: סימן מ"ג שינוי צדקה מכוונת התורם <<

יו"ד סימן מ"ב

שימוש במעות צדקה לצרכו

אודות שאלתו קדם מרן רבינו הגרי"ש אלישיב שליט"א, בדבר מעות של בית כנסת הנמצאים אצלו בתורת גבאי, אם רשאי להשקיע הכסף וליטול הרווח לעצמו, ואם יכול ללוות מהם.

א. עשיית סחורה במעות צדקה

איתא בגמ' ב"מ (דף ע ע"א) לגבי מעות של יתומים, אמר ליה מר היכי עביד, אמר ליה בדקינן גברא דאית ליה דהבא פריכא ונקטינן דהבא מיניה ויהבינן להו ניהליה קרוב לשכר ורחוק להפסד, ע"כ. (ופירש"י: דהבא פריכא – גרוטאות של זהב דודאי שלו הן ואינן פקדון, וכיון דעשיר הוא ויש לו לגבות ממנו אם יאבדו מעותיו יהבינן להו ניהליה). וניפסק להלכה ברמב"ם הל' נחלות (פי"א ה"א) ובשו"ע חו"מ (סי' רצ ס"ח). והא דיהבינן ליה קרוב לשכר ורחוק להפסד פירש הסמ"ע (ס"ק יז) שאם יהיה הפסד היתומים לא יפסידו, ואם ירויחו יחלקו עם היתומים. ושמעתי ממרן הגרי"ש אלישיב שכן יש לנהוג גם במעות של צדקה, שמחוייב גבאי צדקה לנהוג בכספי הצדקה שבידו – לטובת עניים, ולהשקיעם במקום בטוח כגון מאן דאית ליה דהבא פריכא.

אמנם הוראה זו יש לבארה – דהרי במשנה מסכת שקלים (פרק ד מ"ג) תנן לגבי מעות צדקה, ר"ע אומר אין משתכרין בשל עניים, ושני טעמים בדבר או משום דילמא מיתרמי עניים ולא יהא באפשרותו לתת להם צדקה כמבואר בכתובות (דף קו ע"ב), או כטעם המבואר בירושלמי שקלים (שם) שמא יבוא לידי הפסד [ועיין שו"ת כתב סופר יור"ד (סי' קי) שדן בנפק"מ בין שני הטעמים]. וכתב הרמ"א ביו"ד (סי' רנט ס"א) ואין נושאין ונותנין בצדקה העומדת לחלק לעניים וכו' שמא יבואו עניים ולא יהיה להם מעות לחלק, עכ"ל, הרי שתפס לטעם הגמ' בבלי עיקר. וכ"כ בשל"ה (במגילה, ענין צדקה ומעשר אות כד), וז"ל, רע"א אין משתכרין משל הקדש ולא משל עניים והלכה כרבי עקיבא, וטעמי' דלמא מתרמי עניא וליכא למיתב ליה, על כן נראה דיותר טוב שיונחו מעות מעשרותיו בטלים ולא ילוום בריווח אם לא שהוא איש אמיד דאף אם ילוום על רווח יוכל ליתן לעני משלו עכ"ל. הרי מבואר דעדיף שהמעות ישארו בטלים, ורק לאיש עשיר שיש לו מעות מזומנות לתת לעניים מותר להלוותם.

ויתירה מזו כתב בשו"ת בית דינו של שלמה (יור"ד סי' א' שאלה יט), כשדן אם מותר לעשות במעות צדקה פרקמטיא והרווח למי, והאחריות על מי, והעלה בסוף התשובה דאין משתכרין לעשות פרקמטיא אף אם יתן הרווח לעניים, שמא יבוא עני ולא יהיה לו מה ליתן, ואם נתעסק בו הרווח למעשר וההפסד לעצמו, עכ"ל. הרי דלכתחילה עדיף שלא להשתכר, כיון שאנו צריכים שהמעות יהיו מזומנות בכל עת לצורך העניים.

אמנם מה שהעלו, שראוי שלא ליתנם בפרקמטיא, ושישארו בטלים שמא יבא איש עני, בזה שמעתי ממרן רבינו שליט"א, דבתקופה שבה נפסד הכסף כגון שיש ירידה גבוהה בערך הכסף הרי בהעדר הצמדה נפסדים מעות של עניים, ודאי ראוי ורצוי שאם יש ביד גבאי מעות שאין הכרח שהוא צריך להם לתקופת זמן, יתנם בעיסקא מותרת ובטוחה שלא יפסד כיס של צדקה, ויש בזה משום השבת אבידה למעות של עניים. דחלוק בזה התקופה שלנו משלהם, שבזמנם כשהמעות היו עומדים לא היו נפסדים, והיו שומרים על הערך הכספי שלהם, משא"כ בזמנינו שנפסד ערך המעות כשעומדים בלא עסק. וברור הדבר שאם השתכר במעות של צדקה, דהרווח של מעות עניים הולך לכיס של צדקה, ולא עלתה מחשבה בליבם להתיר להשקיע מעות צדקה וליטול הריוח לעצמו.

ב. ללוות ממעות צדקה בזה"ז

ובענין מה ששאל אם מותר לגבאי ללוות מקופה של צדקה – הלכה פסוקה היא דאף אם אין בזה הפסד לעניים אסור ללוות, כמבואר בשו"ע יו"ד (סי' רנט ס"א) דמעות של צדקה משבאו לידי גבאי אסור ללוותו בין לו בין לאחר. אמנם כשיש הנאה לעניים מעיכוב המעות ביד הגבאי הרי מותר ללוותם ולפורעם, וכגון שהגבאי רוצה ללוות מכיס של צדקה כדי שיוכל לומר לאחרים שאין בקופה מעות ולכופם שיתנו כסף לקופה של צדקה. כהא דרבי ינאי בגמ' ערכין (דף ו ע"ב) שלווה מקופת צדקה על מנת כן, אבל במקרה שאין תועלת לקופת הצדקה בכך, ודאי שאסור ללוות מהקופה.

ובפתחי תשובה (סק"ד) הביא בשם חמודי דניאל דנהגו בזמנינו להקל בזה ללוות מקופת צדקה, ואפשר שכיון שנהגו כן נחשב כלב בית דין מתנה עליהן. וכן הביא מורנו הגר"ח קניבסקי בדרך אמונה (הל' מתנות עניים פ"ח בציון ההלכה ס"ק קכג) בשם מרן החזו"א, ובלבד שיהיו בטוחים שכשיצטרכו לעניים יהי' המעות בידם. אבל רבינו שליט"א מורה בזה דהמנהג להקל דווקא בדבר מועט שאין בזה הפסד או מניעת ריווח גדול לקופת עניים דעל כך התנו שמותר ליקח, אבל בכה"ג שיש בידו ממון הרבה של עניים, ובפרט בתקופה שערך הכסף יורד ודאי שאסור להשתמש בכספים בתורת הלוואה – אלא יש לו להשקיעם בעיסקה בטוחה ומותרת, לטובת הצדקה.