הבא: סימן קל"ב בדין בישול ביו"ט לצורך ישראל מומר <<

או"ח ג' סימן קל"א

עוד בלפני עור כאשר הנותן מחמיר בדבר והמקבל ס"ל להיתרא

יש לדון אם יש איסור משום דלפני עור במקום שהנותן נוהג איסור בדבר משום חומרא והמקבל נוהג בהיתר, וכעין זה נשאלנו באחד שמעיקר הדין סובר כדעת רבותיו הפוסקים כמנהג ירושלים דאין לנהוג קדו"ש בפירות נכרים, אלא דהוא מחמיר בענין לחשוש לדעת מרן החזו"א שיש בהם קדו"ש, האם רשאי להקל ולקנות פירות שביעית באופן הרגיל, וכל שאלתו הינה אליבא דהנודע ביהודה (מהדו"ק אהע"ז סי' עו) דס"ל דאיסור סחורה חל רק על המוכר, ומשום כך בקניתו אינו עובר על איסור סחורה אבל לדעת המקנה (קידושין נא ע"ב) דס"ל דגם הקונה עובר על איסור סחורה ודאי דאינו יכול לעשות כן, וראה בזה עוד בקובץ תשובות (ח"א סי' רלב), דהביא בזה הדעות ושאל השואל דמכיון שהוא אינו עובר איסור אליבא דהנוב"י והמוכר מיקל בדבר ויש לו על מי לסמוך שרי, או דאסור משום לפני עור. וכפי מה שמוסרים בשם מרן החזו"א שהיתה דעתו דגם הקונה עובר על איסור סחורה (עיין דרך אמונה, פ"ו צהה"ל ס"ק יא)  לקנות, אמנם השואל נקט לדבר פשוט דאיסור סחורה עובר רק המוכר כדעת הנוב"י ולפיכך שאל מדין לפנ"ע.

ושאלנו לרבינו מרן זצוק"ל – ובריש דבריו השיב, שמדברי המגן אברהם (סי' תרכד) ומקורו בדברי הטור (שם) שאוסר לאחרים לבשל בערש"ק (החל בי"א תשרי) ולהכין צרכי שבת עבור חבריהן שהם "חסידים רגילים לעשות ב' ימים יוה"כ", אע"פ שהנהגת האחרים היא כדעת רוב הפוסקים – משמע דאסור. ואמנם לענין תוספת שבת מבואר (בסי' רסג סעי' יז) שמותר למי שקיבל שבת לומר למי שלא קיבל לעשות עבורו מלאכה, וכמבואר בדרכי משה (שם אות ח ועי' במג"א סק"ל ואכמ"ל), החילוק הוא, דהנוהגים ב' ימים יוה"כ אף שהם יודעים שרוב כלל ישראל אינו נוהג כמותם, הרי לדעתם ההנהגה הראויה לכלל צריכה להיות לצום שני ימים יוה"כ, ולכן הם סבורים דגם לאינשי אחריני אסור לעשות מלאכה בי"א תשרי, משא"כ מי שקיבל עליו שבת גם הוא מודה דמותר לאחר שלא קיבל שבת לעשות מלאכה, וכעין מה שכתב המג"א (שם ס"ק לג) בענין הבדלה "דהתם לפי דעתם שמסתפקים שמא היום יוה"כ אם כן המלאכה הזאת נעשית באיסור", וע"ע בט"ז שם.

אלא דמכל מקום מרן רבינו זצוק"ל לא הי' ברירא ליה שבחומרא יש סרך של לפני עור, אלא הטעם לאיסור הוא משום שיש כאן גדר מדרבנן שמי שנוהג לאיסור (ומשמע דאפילו מחומרא), אסור לו אף לגרום שישראל יעשה הדבר עבורו, ואפילו שאינו בגדרי לפנ"ע, כי זה גופא כלול בקבלת הנהגה זו – לחומרא.

והנה לכאורה היה אפשר ללמוד אם יש גדר של לפנ"ע כאשר האוסר "מכשיל" את המתיר מדברי המבי"ט (ח"א סי' כא) שדן אודות קד"ש בפירות נכרים, אם מותר לנוהגים קדושה למכור (כמות שאין בה סחורה) לאותם שאין נוהגים קדושה, "כשהדבר להם היתר שסומכים על המורים להם היתר בדין תורה", וכתב המבי"ט "לא נדון אותם לדעתינו כעורים שלא לתת לפניהם מכשול בדבר הנראה לנו איסור", אמנם במק"א הארכנו דיש חולקים בזה, וגם י"ל דתלוי אם לדעת האוסר – המתיר טועה מעיקר הדין, (עיין לעיל סימן קל), ואכמ"ל.