הבא: סימן ק"ב בענין תענית בכורות ליוצא דופן <<

או"ח ג' סימן ק"א

בענין סיום מסכת בערב פסח

בדבר השאלה, אם אריך לכוין סיום מסכת לזמן של ערב פסח כדי ליפטר מתענית בכורות, דלכאו' הוה כעושה טצדקי ליפטר מהתענית.

א. הנה מעלת סיום מסכת למדנו מדברי אביי (שבת דף קיח ע"ב) תיתי לי דכי חזינא צורבא מדרבנן דשלים מסכתיה עבדינא יומא טבא לרבנן, וידועים דברי הרש"ל בים של שלמה (בב"ק סוף פרק ז) שנהגו ליתן שבח והודיה ולפרסם אותה שמחה של הסיום ובפרט היכא שדעתו להתחיל במסכת אחרת. ואציין רק דברי הרמב"ן בפירושו לחומש עה"פ (שמות פרק כד פסוק יא), "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו" – "וישתו שעשו שמחה ויום טוב, כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה, כאשר צוה בכתבם כל דברי התורה על האבנים וכו', וכתיב בשלמה החכמה והמדע נתון לך וגו', ואמר רבי אלעזר (שהש"ר א, ט) מכאן שעושין משתה לגמרה של תורה". אמנם יתכן דהוא דווקא לגמרה של תורה, (ועיין טור תרסט) ולא לסיום מסכת. מכל מקום מנהג ישראל לעשות שמחה בגמר מסכת, וכמובא בגמרא במסכת שבת, ועיין רמ"א יור"ד (סי' רמו סכ"ו ובנו"כ).

והנה כיום נהגו בקהילות ישראל לסיים מסכת בער"פ ולפטור בגין סעודת מצוה זו את הבכורות מלצום, ואע"פ שבמג"א כתב דבמדינתו נהגו להחמיר שאין לבכור לאכול אפילו בסעודת מצוה, הרי כבר הובא באחרונים (ראה מ"ב סי' תע סק"י) "ובענין אי מותרים הבכורות לאכול בסעודת מצוה תלוי במנהג המקומות, ויש מקומות שנהגו להחמיר, ולפ"ז אם רוצה לאכול על סעודת פדה"ב או ברית מילה צריך התרה וכו', ויש מקומות שנהגו הבכורות להקל ולאכול בסעודת מצוה, וכן נוהגים כיום בכמה מקומות להקל ולאכול אף בסעודת סיום מסכת, ואף שהבכורות בעצמם לא למדו את המסכת, מ"מ כיון שאצל המסיים הוא סעודת מצוה מצטרפים לסעודתו, והמנהג שמתקבצים סביב המסיים קודם שסיים, ומסיים לפניהם המסכת ושומעים ומצטרפים עמו בסיומו, ואח"כ עושים סעודה". הרי מלשונו של המ"ב שכתב בתחילה שיש מקומות שהבכורות משתתפים בסעודת מצוה כפדיון הבן וברית מילה, ואח"כ כתב שנהגו הבכורות להקל ולאכול אף בסעודת סיום מסכת, נראה דסבר דהפטור מחמת השתתפות בסעודת סיום הינו קולא מיוחדת, שכדברי המ"ב "בכמה מקומות במדינתנו נהגו כן".

אמנם היו גדולי עולם שהתנגדו למנהג זה להיפטר מתענית ע"י השתתפות בסיום מסכת, וכמו שכתב בשו"ת תשובה מאהבה (ח"ב סוף סי' רסא) דרק בסעודת מצוה שזמנה קבוע כגון ברית מילה אפשר לאכול, אבל בסעודת סיום מסכת שכתב מהר"ם מינץ שיכול לשייר מעט בסוף עד שעת הכושר, "יומא דראוי לתקן בו סעודה, כמבואר בש"ך יור"ד (סי' רמו סקכ"ז) ודאי אינו ראוי לעשות בערב פסח בשביל הבכור (בפרט שלא היו בתחילת המסכתא עיין שם בש"ך) או בכורים בעצמם" עכ"ל. הנה ב' סיבות כתב בעל התשובה מאהבה שלא לפטור הבכורות שסיימו מסכת ובפרט אותם שלא סיימו מסכת – האחת העיקרית, מכיון שמותר לקבוע את הסיום ליום שראוי לעשות סעודה הרי אין זה בכלל סעודת מצוה, ותמך יתידותיו בדברי המג"א  (סי' תקסח סק"י, הובאו דבריו גם במ"ב שם סק"כ) שכתב על הא דכתב הרמ"א דכשאירע ברית מילה בתענית בה"ב דמצוה לאכול, דאפשר דסעודת מצוה שיכולה לפטור היינו דוקא סעודת מצוה שזמנה קבוע, דבכה"ג לא תיקנו תענית אבל בסעודת מצוה שאין זמנה קבוע וניתן לדחותה למה תידחה התענית, והסתפק המג"א דאולי אפי' סעודת פדה"ב שחל בשבת ונדחה הפדיון ליום א' איננה סעודת מצוה שדוחה תענית (של עשרת ימי תשובה וכדומה) ואם כן קו"ח שסעודה של סיום מסכת שהמנהג הוא כמו שהביא המהר"ם מינץ שניתן לשייר מעט בסוף המסכת ולדחות הסעודה. לא תיחשב כסעודה שיכולה לדחות תענית בכורות. ועוד טענה העלה בעל התשובה מאהבה כנגד פטור בכורות מתעניתם ע"י סעודת סיום מסכת משום שהבכורות לא היו בתחילת לימוד המסכת, ובזה הסתמך על דברי הש"ך שסעודת מצוה של סיום מסכת בזמנם היתה באותה מסכת שבעלי הבתים באו לישיבה בתחילת הזמן  כשהתחילו המסכת ואז היו מודיעים להם המועד שהרב עומד לסיים והיו באים לסיום – ובכה"ג חשיב סעודת מצוה, משא"כ כשהם נוכחים רק בסיום. וכמדומני שהטעם העיקרי של התשובה מאהבה שאין לפטור בכורות מתעניתם שאין זה נחשב כסעודת מצוה שזמנה קבוע. ומוסיף התשובה מאהבה ששאל לרבותיו "רבינו הגדול מוהר"י סג"ל לנדא" הלא הוא הנודע ביהודה, ו"הגאון המופרסם מוהר"ם פישלס" הלא הוא רבו בעמ"ס שו"ת וחידושי רבינו מאיר פישלס, "אם שאוכל לעשות סיום מסכתא בערב פסח כי בכור אני, ובכור אחר נפל ומיחו בידי", הרי שלא התירו לו לעשות סיום לפטור עצמו (אף על פי שהוא נולד אחרי נפל ראה מ"ש בסימן דלהלן בענין זה). והביא כרוז שפירסמו הבית דין (ומשמע בית דינו של הנוב"י) כי "מי שעושה סעודת סיום בערב פסח בשביל הבכורות, הוא שלא עפ"י הוראת חכמים". [ונסתפקתי אם כוונתם למחות רק במי שעושה לפטור אחרים שלא סיימו או אף לפטור עצמו בסיום מסכת שלמד ואכמ"ל בזה]. אמנם המנהג הנפוץ כהיום לאכול על סעודת סיום מסכת. וכבר תמה הערוך השולחן "מאין להם להקל כל כך", שהבכורות מתקבצים סביב המסיים ומסיימים עמו ואוכלים, ואינו ידוע מנין להם להקל כ"כ אם לא שנאמר דמפאת חלישות הדור והטורח הרב בערב פסח, ואכילת המרור גם כן אינו יפה לבריאות, ולכן יחשבו את עצמם כאינם יכולים להתענות.

ב. ומעתה נעבור לנידון דידן, שהנה הובא בשם מהר"ם מינץ שסעודת סיום נהגו לשייר קצת ולעשות הסיום ביום ראוי, אמנם יעויין בהלכות תשעה באב (סי' תקנא סעי' י) דכתב הרמ"א דמותר לאכול בשר ויין בסעודת סיום מסכת בתשעת הימים, ובנו"כ שם ( עי' מ"ב ס"ק עג ובבה"ל ובכף החיים אות קסא) כתבו דאין לאחר או למהר לימודו כדי לכוין הסיום לימים אלו. והנה לנוהגים לסמוך על סיום בער"פ – לכאורה מדברי התשובה מאהבה משמע שכך הוא הדרך בסעודות סיום שמותירים קמעא או ממתינים וכמ"ש המהר"ם מינץ, אולם בהל' ת"ב מתבאר דדוקא אם הגיעו לסיום מסכת בזמן תשעת הימים.  ועיין במ"ש הגר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' שפו) שדן בשאלה של עשיית סיום על נביא וכתב "ועל סיום איזה נביא החילוק כך, אם למד לפי תומו וסיים בערב פסח יכול להיות אפילו על סיום נביא אחד אפילו הוא קטן בקפיטלין [כלומר, אין בו הרבה פרקים], אבל אם למד כדי להיות לו סיום אז על מסכת גדולה כיון דהוי מעלה הלימוד, לו יהא דהוי שלא לשמה נמי נחשב סיום, אבל אם לומד איזה נביא כדי לעשות סיום אין זה סעודת מצוה".

הרי דחילק דבמסכת גדולה – חשיב סיום אפילו מיהר לימודו ובנביא דווקא בסיים לפי תומו. ובעצם הכוונה למסכת גדולה לא זכיתי להבין אם כוונתו לכל מסכת ממסכתות הש"ס ולאפוקי מסכתות כמו מסכת סופרים מסכת דרך ארץ וכדומה, או שכוונתו שגם בש"ס דידן אם מכוון לגמור המסכת לער"פ בעי מסכת שיש בה דפים הרבה (כמו שציין בנביא "אפילו הוא קטן בקאפיטלין").

ועוד בעוניי לא זכיתי להבין חילוקו, שהרי אם סיום נביא שיש בו פרקים מועטים חשיב סיום אם הגיע וסיימו "לפי תומו", א"כ כמו שבגמר "מסכת גדולה" אין צורך לצום בערב פסח גם אם כיון לסיים את המסכת ש"לא לפי תומו", א"כ גם סיום של נביא היה צריך לפטור. ואולי כוונתו שבסיום דבר שאינו לוקח זמן בגלל מיעוט הפרקים, ליכא שמחה כל כך על גמרה של מצוה ולכן אינו חשיב לפטור מתענית בכורות.

ומרבינו זצוק"ל שמעתי שיכולים לכתחילה לכוין לסיים מסכת בערב פסח, וציין שכך הוא המנהג שלומדים מסכת לשם כך, ואין נפק"מ בין מסכת קטנה או גדולה, וגם אם כיון הלימוד למסכת שאין בה הרבה דפי גמרא. ולמעשה רבינו מרן זצוק"ל כשהי' עומד בשיעורו סמוך לסיום מסכת הי' לומד בעצמו הדפים שנותרו וסיים מסכת זו בערב פסח. ולחילופין אם היה גומר בשיעור מסכת לפני חג הפסח הי' מותיר מעט (כמ"ש המהר"ם  מינץ הנז"ל) ומסיים בער"פ.  [והנה על פי רשימותי אחר שהשיב רבינו שמותר לעשות סיום גם אם השאיר בכוונה קצת כדי לסיים בער"פ ציין שהגרש"ק ס"ל שלא מועיל סיום בכה"ג, והמעיין בדברי הגרש"ק המובאים לעיל יראה דבמסכת גדולה ס"ל דמותר לסיים].

ג. ובענין סיום מסכת משניות היו שבקשו להביא ראי' מהא (שבת קיח ע"ב) דאמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתא עבדינא יומא טבא לרבנן דהוא אפי' במסכת משניות, שהרי בימי אביי עוד לא סידרו הגמרא, וכן כתב בבנין שלמה (או"ח סי' נט), ועי' בדעת תורה (סי' תקנא סעיף י). אולם ממרן הגר"ח קניבסקי שליט"א שמעתי דסיום מסכת הינו דווקא סיום מסכת של גמרא ואף אם יסיים סדר משניות לא חשיב סיום, והוסיף ואמר דאף בימי אביי שטרם סודר תלמוד בבלי, היה נחשב "מסכת גמרא" מה שלמדו עם התלמידים (על המשניות).

ודעת מרן רבינו זצוק"ל היתה שאכן נהגו לעשות שמחה בסיום מסכת דוקא שלמדוה בגמרא ולא על לימוד מסכת משניות, אמנם מי שסיים סדר משניות אמר רבינו שחשיב סיום לפוטרו מתענית, דבזה הוי שמחה גדולה לגמרה של מצוה.