הבא: סימן קמ"ז בענין אמירת תפילה זכה <<
או"ח ב' סימן קמ"ו
בירור בענין חיוב תשובה בגרם מיתה
לעיל הובאה תשובת מרן שליט"א אודות חיוב תשובה בהריגה בשוגג, והנה התעוררה שאלה אודות אדם שביקש עבודה, ונתקבל לעבודה, ונשלח לבצע עבודתו ונהרג בתאונת דרכים ה"י, אם המשלח שהעסיקו חייב תשובה. ועוד הוסיפו לשאול אם יש נפקא מינה בחיוב התשובה בין אם מת השליח או שרק נגרם לו היזק.
לפני שנים רבות עסקתי בסוגיא חמורה זו מפני מעשה שארע, וסדרתי שיטות הראשונים והפוסקים בזה, וכעת שבתי ושניתי פרק זה בתוספת מה שזכיתי לשמוע ממרן רבינו שליט"א. והואיל והשאלה היתה בענין מיתת השליח אפתח בזה.
א. כאמור דעת מרן שליט"א שיש חובת תשובה גם בהורג בשוגג, ודבר פשוט הוא, שהרי התוה"ק חייבה בגלות אדם שהרג את חבירו בשגגה, (ועל אף שהנרצח מת כיון שכך גזר "אל דיעות היודע היאך עורכין הזכויות כנגד העוונות" כלשון הרמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ב), היה מחובתו של הרוצח להשגיח על מעשיו שלא תצא מכשלה תח"י.
אולם בגורם למיתת חבירו – באופן שמחמת מעשה שעשה נוצרו התנאים שגרמו להריגת חבירו, ולא עשה "מעשה" הריגה בידים, בודאי אינו נחשב כרוצח בשוגג, אלא שיש לדון האם יש עליו חיוב וסדר תשובה כגורם מיתת חבירו או לא, משום דלא עשה מעשה בידים, והתוצאה גזירת השי"ת.
ומצינו בחז"ל בענין מצות מעקה (דברים כב ח) "ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו", תנא דבי ר' ישמעאל, כי יפול הנופל ממנו ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית שהרי לא נפל והכתוב קראו "נופל", אלא שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב (שבת לב).
הנה כי כן אדם עבר עבירה בכך שלא נשמע לצווי התורה לעשות מעקה, וכפי שבאר החינוך בטעם המצוה (תקמו), "מתוך כך שהקב"ה שעבד גוף האדם לטבע וכו' צוהו לשמור מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעולתו עליו אם לא ישמור ממנו", שלפיכך מחייבין אותו על מצות מעקה ומוזהר הוא על ה"לא תשים דמים בביתך", ונקרא בפי חז"ל "חייב" דמגלגלין חובה ע"י חייב. [עוד דוגמא לזה מצינו בפרשת עגלה ערופה, שאומרים הזקנים "ידינו לא שפכו את הדם הזה", שלא ראו את הנרצח ופטרוהו בלא לוויה ומזונות, משמע דבלא"ה היו נקראים שופכי דמים (עי' סוטה דף דמ"ו, ובירושלמי סוטה פ"ט ה"ו)].
והנה לענין מעקה היה מקום לדון דמחד יש כאן התחלת פשיעה בזה שלא בנה מעקה ומחמת פשיעתו נפל הנופל, אולם מאידך הבעה"ב לא הביא את ההרוג לביתו וגגו. ומכאן ברור מה שחייבו הפוסקים עשיית תשובה במקרה כדמות זה (עי' שו"ת מהרי"ל סי' מה ושו"ת שו"מ ח"א סי' קעב) באשה שהשכיבה תינוקה אצלה ובבוקר מצאתו שמת, שהרי שם אין זה רק תחילתו בפשיעה, אלא חמור מכל גרם מיתה שיתכן ויש כאן ממש המתה בשוגג.
ומעתה בנידון דידן המשלח לא התחיל בפשיעה, אלא ש"בסיבתו" נהרג אדם, ובזה יש לברר עד היכן חייב האדם באחריות לגרם מיתת חבירו. וכאמור הנידון הוא לא בענין חיובי מיתה וגלות, דפשיטא דבגרם מיתה אין גלות, אלא לגבי חיוב תשובה, האם זה שבשליחותו נהרג האדם מלמד על חיובו שלו בתשובה, שהרי מגלגלין חוב ע"י חייב, וכלשון רבינו בחיי (דברים כב ח) ד"יש עונש גדול למי שמסבב".
ב. הנה מצאנו בדברי חז"ל כמה וכמה סוגיות ומקורות בענין זה, ויש לעיין מפני מה לא הובאו כל הסוגיות בדברי רבותינו הפוסקים, ואבוא בקצרה.
בגמ' סנהדרין (קג ע"ב) איתא, "גדולה לגימה וכו' ושגגתה עולה זדון וכו', דאמר רב יהודה אמר רב אלמלי הלווהו יהונתן לדוד שתי ככרות לחם לא נהרגה נוב עיר הכהנים ולא נטרד דואג האדומי, ולא נהרג שאול ושלשת בניו". ופרש"י (ד"ה ושגגתה) שהרי מצינו ביהונתן ששגג ולא הלווהו לדוד שתי ככרות לחם נענש. הרי דנענש יהונתן בכך שנהרג מחמת זה (עי' בגמ' שם דף קד ע"א).
ובשו"ת שואל ומשיב (ח"א סי' קעב) בתוך הדברים כתב כי אין ראי' מגמ' זו כיון שמדובר בשגגת ת"ח שעולה זדון (ב"מ דף לג ע"א), אלא שלהלן יבואר דהפוסקים לומדים חובת תשובה בגרם מיתה מהא דהחשיבו מיתת אחימלך לחטאו של דוד, ואם שגגת ת"ח עולה זדון, אזלא הראיה.
עוד מצינו בגמ' יבמות (דף עח ע"ב) על הא דבין הסיבות לרעב הנמשך בימי דוד נחשבת גם הריגת הגבעונים על ידי שאול. ומקשה הגמ' היכן מצינו ששאול הרג את הגבעונים, ומשני "מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספקים לחם ומים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן". מבואר כי בכך שהפסיד את פרנסת הגבעונים נגרם רעב לכל בנ"י וכמה מצאצאי שאול נתחייבו מיתה, והרי ק"ו שאם אדם גורם למיתה ממש שצריך תשובה, והפוסקים לא הזכירו ראיה זו.
ואפשר ליישב על פי דברי רש"י (שמואל ב פרק כא א) שהביא הירושלמי בסנהדרין דס"ל דשאול הרג ממש בגבעונים שהיו בנוב.
מקור נוסף העוסק להדיא בגרם מיתה בשליחות, מצינו לכאורה בשליחותו של יוסף ע"י יעקב אבינו אל אחיו. דמובא בזוהר (פר' ויגש) דכשהודיעו ליעקב אבינו שנהרג יוסף אמר "דאנא גרמינא ליה דהוינא ידע דאחוי סנין ליה", והרי בשליחות עסקינן ויעקב הוכיח את עצמו, והפוסקים לא הזכירו ענין זה. ועי' בשו"ת שו"מ (ח"א סי' קעב) שמנה עוד מקורות, לגרם מיתה, ואכמ"ל.
והנה במעשה דואג שהרג נוב עיר הכהנים, אמר דוד המלך לאביתר "אנכי סבתי בכל נפש בית אביך" (שמואל א כב ד), ובגמ' סנהדרין (צה ע"א) "אמר לו הקב"ה לדוד עד מתי יהיה עון זה טמון בידך, על ידך נהרגה נוב עיר הכהנים ועל ידך נטרד דואג האדומי ועל ידך נהרגו שאול ושלשת בניו (וברש"י ד"ה נטרד דואג האדומי "שספר לשון הרע על דוד שנתקנא בו שאול, ולפי שקבל אחימלך את דוד בנוב אמר ליה שאול סוב ופגע בכהני ה', נמצא שעל ידך נהרגו ואתה נכשל, ובחטא זה נהרג שאול ושלשת בניו במלחמת פלשתים") רצונך יכלו זרעך או תמסר ביד אויב", ע"כ. הרי דדוד נתבע כאן אפי' על הריגת דואג שגרם לעצמו שדיבר לשה"ר והוא עצמו הרג בני נוב עיר הכהנים.
וניתן לומר דהתביעה על דוד היתה במה שהטעה את אחימלך באומרו "המלך צווני דבר… איש אל ידע מאומה", אף שלמעשה ברח מאימת המלכות, ויתכן שלדוד היה ראוי שיחשוש שמא יפורסם הדבר שהרי דואג היה שם, ואחימלך יתפס כמורד במלכות. וביותר שדברי דוד המלך עצמו במה שאמר לאביתר בן אחימלך מוכיחים כי דוד היה מודע לכך שדואג עלול להודיע הדבר לשאול וכדכתיב (שמ"א כב) "ידעתי ביום ההוא כי שם דואג האדומי כי הגד יגיד לשאול, אנכי סבתי בכל נפש בית אביך".
המהר"י ווייל (סימן קכה) למד ממעשה דנוב עיר הכהנים שאם אדם שולח שליח ונהרג השליח, המשלח נחשב כגורם מיתת חבירו, "אע"ג דדוד המלך ע"ה לא פשע במזיד, רק שעל ידו באו לתקלה, אפילו הכי נענש, כל שכן הכא שבשליחותו באה אליו הרעה הזאת, דאיכא למיחש לעונש יסורין וטוב שתקבל עליך יסורין".
אך מאידך הצמח צדק (ניקלשבורג סי' ו וסי' צג) סובר כי מעשה דנוב לא דמיא לשליחת שליח "שדוד הוא הגורם שהוא נתן המכשול לפני אחימלך ששאל ממנו לחם וחנית והוא נתן לו ע"פ מה שהגיד לו שדבר המלך נחוץ", ואמנם גם הצמח צדק למעשה החמיר להצריך תשובה, משום דהמהרי"ו החמיר ואחריו גם נמשכו המהרש"ל (סי' צו) ומהר"ם (סי' מד) שהביאו דבריו, ועוד ציין לבאר שבע על סנהדרין שכיוון כמהרי"ו.
[ודאתינא להכא יצויין כי במהרי"ו גורס בגמרא, דוד נענש אף על אחיתופל, ואחיתופל הרי חנק א"ע כי חשש מדוד בשובו לירושלים שידונו כמורד במלכות, ומזה הוכיח דאם ע"ז נענש, ק"ו בשולח חבירו ונגרמה רעה על ידו שנחשב גורם מיתה וחייב תשובה. אולם הצמח צדק נקט כהגירסא דלפנינו שלא מוזכר אחיתופל, ואדרבה מכך שדרך הש"ס להזכיר דואג ואחיתופל בהדדי וכאן הושמט אחיתופל "מהא גופא אית ליה למידק דלא היה ראוי לעונש על שנכשלו אחרים על ידו, אלא דוקא במעשה דנוב מפני שהוא היה הגורם". וכתב הצ"צ כי "לפום חורפיה ובקיאותיה" (דהמהרי"ו) חשב שגם כאן מזכיר הש"ס אחיתופל, וליתא.
ולכאורה מה שכתב המהר"י וויל, דנתבע דוד על אחיתופל קשה, שהרי אם נקטינן דאחיתופל מורד במלכות רשאי הי' דוד להורגו בידים (ובמנ"ח תצז, וכן בתורת הנביאים למהר"צ חיות דנו שאפשר שאין היתר למלך למחול יעו"ש). אולם מצאנו דהיו מגדולי האחרונים, המהרש"ל ומהר"ם שהביאו את המהרי"ו ומזכירים את גירסתו לגבי אחיתופל ואינם מעירים דבר, ובבאר שבע כתב דיש חיוב תשובה למשלח על שלוחו שנהרג, על סמך הגמ' הנ"ל, אף שאינו גורס אחיתופל, ואף הצמח צדק בעצמו כתב כי דברי מהרי"ו נתקבלו להלכה.
ויש לעיין בזה דתולים החיוב דדוד מהא שאמר לאחימלך כי דבר המלך הוא, והרי דוד היה בסכנת נפשות וידוע דברי הפוסקים (ראה יד אברהם יו"ד סי' קנ ואמרי בינה או"ח יג, ה) דבסכנת נפשות יכול אדם להציל עצמו גם אם תגרם סכנה לאחר משום כך ואכמ"ל. אלא דאדרבה ניתן להוכיח מכאן, דמה אם דוד המלך נתבע לתשובה אף שהיה במצב של סכנת נפשות קו"ח שמשלח חבירו ונהרג השליח ודאי שחייב תשובה, אם לא שנאמר שדוד המלך לפי דרגתו נחשב חוטא בכה"ג, עי' גמ' נדה (דף סא) גבי גדליה בין אחיקם (וע"ע שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' קמג)].
ג. הנה יש לדון באיזה אופן של מינוי שליחות ניתן לומר שיהיה חייב על מיתת השליח, ויש לכאו' מקום לחלק בין שלשה סוגי שליחות א. שליח הפועל ללא תמורה ב. שליח המקבל תשלום על עבודתו. ג. שהשליח ביקש מהמשלח להעסיקו בעבודת שליחות כל שהיא.
והנה במהרי"ו לא מצאנו "איך שבשליחותו נהרג ר' עזרא", אמנם הסברא נוטה לחלק, דשליח שמקבל תשלום הרי הוא פועל, ובאופן זה אפשר דאין המשלח נחשב גורם לתוצאה אלא השליח גופו. וכבר הוזכרה סברא זו בשו"ת צמח צדק (הנ"ל) מדין "לא תעשוק שכיר.. ביומו תתן שכרו… כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו" (דברים כד – יד טו) ומייתי חז"ל בבא מציעא (קיב ע"א) ברייתא "מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה, לא על שכרו", ופרש"י ד"ה ואליו "על עצמו הוא מוסר נפשו עליו לעלות בכבש גבוה וסיכן בעצמו ליפול ולתלות באילן", מוכח דהיכא שהשליח מקבל שכר, סבר וקיבל, ואין נחשב המשלח אחראי וגורם למיתתו.
אלא דגם בזה יש לחלק ולומר דעל כרחך אין כוונת הש"ס למקום סכנה גמורה או ספק קרוב (שהרי איסור גדול הוא שיכנס לסכנה עבור פרנסה ואטו ברשיעי עסקינן), אלא למקרה שיש חשש רחוק של סכנה, ולפ"ז יש לחלק בין שליחות בשעת ובמקום סכנה ממשית, לבין שליחות שאין בה סכנה ממשית, דבשליחות שאין בה סכנה אין חובת תשובה על המשלח, דאחריות השליח על עצמו (וע' משפ"כ סי' קמ"ג).
ומ"מ נקטו הפוסקים דאף דבמקום שהשליח מקבל שכר עבור פעולתו ונגרם לו נזק ממון כגון שתקפוהו ליסטים, דעת הרשב"א (עי' בגליוני הש"ס דציין למהרי"ק שורש קלא בשם הרשב"א, ועי' שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' ד) דאין המשלח מחוייב לשלם לשכירו, שהרי אף לספק נפשות הכניס א"ע, מ"מ לענין תשובה כיון שמחמתו באה חובה לעולם, חייב המשלח בתשובה, ואף על מעשה שעשה בהיתר גמור, אם נוצרה מחמתו רעה.
ד. והנה אף שחייבו הפוסקים המשלח אם נהרג שלוחו מצאנו להנוב"י (מהדו"ק או"ח סי' לד) שחילק להקל במקרה שהשליח ביקש את העבודה, ומביא שם מעשה בשליח זקן שהתחנן למשלח לקחתו לעבודה, "ואשתו (של המשלח) מחתה ביד הזקן, כי הוא תש כוחו וזקן, והדרך הוא משובש בגייסות, והוא הפציר מאוד, ועפ"י הפצרת הזקן נתן לו , ונהרג בדרך". וכתב שם דכיון דהשליח ביקש את השליחות והתחנן לקבלה על מנת להשתכר, פטור המשלח. והוכיח הנוב"י דבריו מהא שחז"ל לא מנו הריגתו של אבנר כגלגול חטא ע"י דוד (שמואל ב פ"ג יד ואילך, ונהרג אבנר ע"י יואב בצאתו מדוד לקבץ את בנ"י אל דוד), ומכאן דיש הבדל אם השליח הינו מתמנה על ידי המשלח או כשהמשלח הסכים לשליחות שיזם השליח, שאזי אין אחריות עליו כמשלח כלל, ולכן מסיק הנוב"י שכאשר השליח הזקן בקש והפציר להתמנות "כשליח", דמיא למעשה דאבנר ופטור על הריגתו.
אכן יש לעיין לכאורה בחידושו של הנוב"י ולחלק בין ענין אבנר לנידון הנוב"י שהמשלח ידע מזיקנת השליח ואף ידע שמדובר בשעת סכנה, והיה עליו להמנע מלשולחו כשליחו (ועי' בשו"מ (ח"א סי' קעב) מה שהשיב על הנו"ב מצד אחר).
וכאמור הנוב"י מסיק להקל, אלא דבסיום דבריו כתב "רק הואיל וכתב שהרב בקהילתו הורה שצריך כפרה ולכן לא אבטל דבריו לגמרי ויתענה שלשה ימים בה"ב, ואם ברצונו ליתן איזה מתנה ליתומי הנהרג דבר טוב יעשה". (וע"ע בדברי הגאונים כלל צה אות עה, וע"ע בשו"ת התשב"ץ ח"ג קפה, ובגליוני הש"ס סנהדרין דף צה, והדברים ארוכים).
וכך גם שמעתי ממרן שליט"א שאע"פ שהשליח ביקש העבודה, על המשלח לעשות תשובה כי זה נחשב שגם מחמתו נגרמה המיתה.
ה. אמנם גם אם בנידון הנוב"י אזלינן לחומרא, אף שהשליח ביקש את העבודה, יתכן דזה דווקא בכה"ג שהמשלח פשע שהרי ידע שהשליח הינו זקן ולא יסוכן למלאכה זו, ועוד שהדרכים הינם בחזקת סכנה, אולם אם יבוא "מבקש עבודה" למעביד ויבקש להתמנות כשליח להעברת מוצרים, ובהיותו שליח נהרג בתאונת דרכים יש לדון שאין בזה חיוב למשלח.
והנה במהרש"ל (סי' צו) נשאל אודות נער יהודי שהכה גוי והגויים רצו להורגו, ובעליו, טרח להצילו והבטיח לגויים להענישו, וכשרדף אחר הנער להענישו ברח ממנו, ושלח לרדוף אחר הנער שיתפסוהו ויוכל להענישו ולהצילו מיד הגויים שלא יהרגוהו, והנער ברח מהשליח ובמנוסתו נפל לתוך מים ומת "ובא הנעלב רבי משה בר יצחק ושאלני אם צריך לתשובה ולכפרה, וסיפר לי שמעצמו קיבל וכו' כמה תעניות וכו' והשבתי לו לפי עניות דעתי שאינו צריך לתשובה ולכפרה כלל לענין זה". ויסוד תשובת מהרש"ל בהחילוק בין המקרה בו דן מהרי"ו לשאלתו, הוא כמש"כ, וז"ל "גם תחילת הענין בא בסיבת עצמו שהכה הערל והגויים גזמו (זממו) אותו לטבעו במים… וא"כ ר' משה הנ"ל להצילו מן הגויים בא… ואפי' אם היה נטבע ע"י רדיפתו של ר' משה היה נקי מטעמא דכתי' לעיל כ"ש שהוא פסק מלרדוף… א"כ מאחר שדעתו היה לטובה ח"ו להצריכו תשובה להכלימו".
ועוד הוסיף המהרש"ל דבגמ' בסנהדרין הנהרגין לא נתחייבו מיתת עצמן, "משא"כ בנידון דידן זה שהנער הנטבע חייב בגלגול מיתת עצמו כי מי כפה אותו לקפוץ באותה גומא", וביותר כי מה שאמרו חז"ל (ב"ק כז ע"ב) דאין דרכן של בנ"א להתבונן בדרכים, אינם בנידון כזה כשבורח ועליו להזהר ולהתבונן (עי"ש).
הרי מבואר בדבריו ד' סיבות לפוטרו מתשובה. א. משום דהשואל לא היה הרודף. ב. עצם הרדיפה היתה מחמת מעשה הנהרג. ג. על הנהרג היה להתבונן להיכן בורח. ד. כוונת השואל היתה לטובה ו"חס ושלום להצריכו תשובה להכלימו", וכמו שהוסיף בהמשך תשובתו "הא איכא למיחש להכשילו לעתיד לבא שלא ימנעו ישראלים להציל אחיהם בחשש קטלא", וסמך לזה מצא בדברי האו"ז (עי' או"ח סי' שלד ובמ"ב סוף ס"ק עו ובשעה"צ) דכתב דבכיבוי דליקה בשבת לא הצריכו רבותינו תשובה כי מתוך שיצריכו תשובה יבואו להמנע מלכבות דליקה בפעמים אחרות "כל שכן בכה"ג דלא עביד מידי אלא בסיבת גלגול בעלמא".
ואמנם חילוק גדול יש בין עובדא דהמהרש"ל לנידון דידן שהרי שם כל כוונתו היתה להציל הנרדף ללא תועלת למבקש התשובה, אבל מאידך יש מקום ללמוד משם לענינינו דגם כאן הרי המשלח ביקש להיטיב עם חבירו, וגם שייך לומר דכמו דשם אמרינן שעל הנהרג היה להתבונן להיכן הוא בורח, אף הכא בתאונת דרכים אפשר שהשליח הי' לו להתבונן כיצד הוא נוהג, ועוד אפשר גם לדון אם יש בזה משום כעין נמצאת מכשילו לעתיד לבוא.
ועי' גם במהר"ם מלובלין (סימן מד) שדן בחובת תשובה של מי ש"בא לבקש על פתח הרב ז"ל בחצר כדי לבקש על נפש נער אחד מקרוביו ומיודעיו וכו' והנה הרב הנ"ל נבהל וחשב שאותו האיש בא לעשות עמו רעה וכו' נעל בעדו פתח החדר ונשא תיבה אחת משא כבד", וכמו שמתואר בהמשך מחמת המאמץ נחלש הרב וחלה, ואף שקם מחוליו ע"י רפואות סופו שנפטר.
והשיב המהר"ם דמעיקר הדין אפילו גרם מיתה ליכא, אלא שמ"מ החמיר על השואל שהיה דואג, וקבע לו תשובה. ועיקר דבריו, לחלק בין הסוגיא בסנהדרין ותשו' מהרי"ו לשאלת השואל, דהתם לא גרמו מיתת עצמן ולא פשעו מידי, אבל במקרה זה לא היה לו לנפטר לפחד, וגרם המיתה לעצמו.
ומעתה אפשר דהנסיעה למקום פלוני במצב שאין בו סכנה, אפשר שצורת הנהיגה גרמה לתאונה ואיננה מתייחסת כלל למשלח, וחשוב שגרם מיתה לעצמו.
וזה תורת העולה לדינא
א. שליח שנהרג תוך מילוי שליחותו – חייב המשלח בתשובה, ואף דהנוב"י פטר באופן שהשליח בא ובקש לעשות את השליחות לצורך פרנסתו, הרי למעשה חייב בתשובה (ע"ש שהקל בדרכי התשובה). וממרן שליט"א שמעתי שמחמת חומר הענין מחויב המשלח בעשיית תשובה אף אם לא נחשיבו כגורם למיתה מחמת שהשליח ביקש השליחות לצורך פרנסתו, ואפי' במקום שמקבל שכר ע"כ.
ב. דרכי התשובה וסעיפיה גם הם נתבארו "ועיקר הוא בוידוי ותחנונים וצדקה ובמנחת עני", כמובא בנו"ב (ח"א סי' לד).
ג. בכל מקרה בו יש ספק אם צריך כפרה, חייבים בתשובה (עי' צמח צדק סי' נג).
ד. אולם הבנתי ממרן רבינו שליט"א, דבמקום שהשליח מקבל שכר על שליחותו כפועל וכדו' וקרה לו נזק (ולא מיתה), פטור המשלח מתשובה משום דהשליח סבר וקיבל, דאליו הוא נושא את נפשו ושדהו נסתחפה ולא שדה המשלח, וכדהבאנו לעיל מדברי הצמח צדק עי"ש.