או"ח ב' סימן ס"ז
מילת תינוק בתוספת שבת
אודות השאלה, בדבר תינוק שהיה צריך למולו ביום ו' והיה ספק רפואי אם ניתן לקיים הברית (בדיקת צהבת) וכשהוחלט שניתן לבצע את הברית התברר כי המוהל כבר קיבל על עצמו שבת, ונשאלה השאלה אם בכה"ג מותר לעשות את הברית.
א. לכאורה שאלה זו כרוכה בכמה נידונים. הראשון, גדר תוספת שבת – אם פירושו שהוקדם זמן כניסת השבת, או שבתוספת שבת חלים על המקבל איסורי שבת מזמן מוקדם אבל אין זו שבת. ובנידון זה דנו ראשונים וגם אחרונים, וראה מש"כ תוספות (כתובות מז ע"א) שאפשר לשאת אשה בתוספת יו"ט כי אין מצות שמחה בתוספת יו"ט, וראה מחלוקת הרש"ל והט"ז (סי' תרסח) דפליגי במי שקיבל עליו יו"ט דשמיני עצרת מבעו"י, אי שרי בזמן זה לאכול בסוכה בלא לברך לישב בסוכה עי"ש. וכן הוא בעוד מקומות. עוד יש לדון, דאפילו אם נאמר דלמוהל חשיב שבת, הרי לגבי התינוק עדיין חשיב יום ו' וממילא הוי עדיין יום שמיני ללידתו והוי מילה בזמנה, ומילה בזמנה דוחה שבת. ועוד יש לעיין אם אין זו תוספת שבת בטעות כי לו הי' המוהל יודע כי תזדמן לו ברית מילה, לא היה מקבל שבת.
והנה ראיתי לכמה מחכמי זמנינו שעסקו בשאלה זו, ובריש דבריהם הביאו את דברי הט"ז (או"ח סי' תר סק"ב) אודות קהל שבאו שודדים וגזלו מהם שופר לפני ראש השנה, ושלחו שליח להביא שופר מקהל אחר, וראש השנה הי' ביום ה' ולמחרתו ביום ו' ושב השליח ביום ו' אחרי שהקהל קבלו על עצמם תוספת שבת בטרם שקיעת החמה, אי רשאים לתקוע בשופר. בריש דבריו כתב הט"ז שני טעמים להיתר, הטעם הראשון שזו קבלת שבת בטעות כמו קהל שקבלו שבת מוקדם ביום המעונן (עיין סי' רסג סעיף יד), והטעם השני שתוספת זו אינה חלה כי היא בבחינת נשבע לבטל את המצוה. אולם הוסיף הט"ז וכתב "כל זה אני כותב לרווחא דמלתא אבל נראה ראי' מפורשת לנידו"ד מדין מילה ביו"ד סי' רס"ב שהביא ב"י שם בשם הסמ"ג וז"ל אין תלוי בתפילה כלל אם קבלו שבת מבעו"י לא להקל ולא להחמיר", ומזה למד הט"ז שתוספת שבת לא מעכבת חיוב קיום מצוה ומשום כך רשאים וחייבים לתקוע בשופר. ובאר הט"ז דהלשון "לא להקל ולא להחמיר" היינו הן במקרה שנולד הוולד אחר קבלת שבת ביום ו', דיש למולו ביום ו' הבא ולא בש"ק, והן כשנולד אחרי תפילת ערבית של מוצש"ק כשהתפללו ערבית מבעו"י, שהי' מקום לומר שיחכו למולו ביום א', וקמ"ל שמלים בשבת. ועוד הוסיף הט"ז דה"ה בתינוק שצריך למולו ביום ו' ולא היה אפשר למולו עד סוף יום ו', וכבר התפללו של שבת מבעוד יום, דיש למול אחר קבלת שבת, "דמה לי שבת הבא לענין למול בשבת, ומה לי באינו יכול למול עד סוף היום, והטעם דהמצוה לא תלויה בתפילתו לדחות המצוה בשעתה".
ב. אולם מדברי התרוה"ד למדנו לכאורה שלא כדברי הט"ז, דכתב דאחר תפילת ערבית גם אם התפללו בעוד היום גדול או בתוספת שבת – אי אפשר לקיים מצוה ששייכת ליום הקודם, ומשום כך כתב (בסי' רמח) שלאחר שהתפללו הקהל ערבית א"א לעשות הפסק טהרה הואיל והוי תרי קולי דסתרי אהדדי, וראייתו מהא דהשומע שמועה קרובה אחרי תפילת ערבית קודם חשיכה מונה אבילות מיום המחרת. ובפסקים (סי' קכא) דן אודות "מי שהזיד או שגג ולא בירך טלית או תפילין ביום עד אחר תפילת ערבית אם יניחם בלא ברכה או בברכה או לגמרי לא", והכריע שלא יניח, וטעמו כי "תפילין שאסרו חכמים להניחם בלילה אסור גם כן להניחם אחר תפילת ערבית הואיל ועשה לאותה שעה לילה בתפילתו תרי קולי לא עבדינן".
הרי לנו דלדעת התרוה"ד חשיב כלילה אפי' כשיבטל משו"כ מצוה דאורייתא כמו הנחת תפילין – ואם כן לכאורה הוא הדין דיהא אסור למול אחרי שקיבל שב"ק דהוי כתרתי דסתרי ותרי קולי.
אולם מהמשך דבריו (בסי' רמח) משמע שיש מקום לחלק בין הדבקים, שהביא שם בשם אחד הגדולים (ראה מהרי"ל החדשות סי' צה) שביקש להוכיח ממש"כ הה"ג מיימוני לענין ברית מילה דאין לילך אחר תפילת ערבית, בין להקל בין להחמיר אלא הכל תלוי בצאה"כ. והביא התרוה"ד לחלק שאין הוכחה מדין ברית מילה, הואיל ושם אנו דנים באיזה יום נולד הוולד הרי ד"הספק נולד ובא מן השמים ואין בידי אדם לשנותו [וכו'] דאין אנו עושין אותו יום אלא מן השמים נולד". וא"כ לפי דבריו אלו הרי דאין להוכיח ממש"כ בענין הנחת תפילין לענין ברית מילה, דשם הנידון הוא באיזה יום נולד הילד, ואז באמת אין תפילת ערבית קובעת, וכדסבר הט"ז. אלא דבנידון דידן שפיר חלוק בעל התרוה"ד עם הט"ז דכאן אין אנו דנים על זמן לידתו של התינוק אלא אנו דנים כלפי הגברא המוהל שקיבל תוספת שבת או התפלל ערבית, והוא צריך לעשות דין ומצוה השייכת ליום שלפניו – הוי תרי קולי ותרתי דסתרי, דלא עבדינן. ואם כן נראה דאליבא דהתרוה"ד אין למול בתוספת שבת.
והנה להלכה בדין הפסק טהרה פסקינן דלא כתרוה"ד ומותר לעשות הפס"ט אחר שהתפללו ערבית מבעוד יום (ראה יור"ד סי' קצו ברמ"א ובש"ך ואכמ"ל). אלא דיש לדון דאין להוכיח מהפס"ט לברית מילה, דיתכן דמכיון דברית מילה אין זמנה בשבת, (דהרי זמנה ביום ו') הוה חילול שבת, ע"כ אם יעשנה אחר שהתפללו ערבית של שבת הוה באמת תרי קולי דסתרי אהדדי, משא"כ הפס"ט דאין בזה איסור לא חשיב כתרי קולי.
ג. עוד הובא לעיל טעם נוסף, להקל בברית בזמן שהמוהל קיבל תוספת שבת, משום שיש כאן קבלה בטעות – וכמ"ש הט"ז. אמנם יש לדון אם דבר זה נקרא קבלה בטעות, דבקבלת שבת ביום המעונן הקבלה היתה בטעות שחשבו כי הזמן הוא סמוך לשקיעה והתברר שאינו כן אלא העננים הטעו את הרואים, משא"כ בנידון דידן הקבלה לא היתה בטעות, אלא שמתחרט הוא על הקבלה מחמת טעם צדדי שהזמינו אותו למול, וכבר האריכו האחרונים בזה (ראה דברי מרן הגרש"ז אויערבך בשש"כ פמ"ו הערה עב).
והנה ראיתי לח"א (ה"ה הרה"ג רש"מ אנגלרד) שכתב בשם כמה גדולי תורה בקובץ מורי' (רמא – רמב, אדר תשנ"ו) שאין למול בתוספת שבת ושוא"ת עדיף, והביא כן אף בשם מרן הגרש"ז זצ"ל – שרק אם המוהל ישאל על התוספת שבת יוכל למול, ובלא זה אין למול. ועל מסקנת דבריו, יש להעיר בשתיים, הראשונה שאם אכן תליא הברית בכך שהמוהל ישאל הרי הדבר כרוך במחלוקת אם ניתן להישאל על תוספת שבת (ראה מש"כ הנו"כ בסימן רסג, הלבוש, הט"ז סק"ב, הא"ר סקל"ח, ובפרמ"ג וראה עוד אמרי בינה או"ח דיני שבת סי' י). אולם עיקר ההערה שדבריו אינם עולים בקנה אחד עם מה שכתב ב"שמירת שבת כהלכתה" (פרק מו סעיף טו) "מי שלא מל את בנו ביום שישי עד אחרי שהיחיד וגם הציבור כבר קיבלו את השבת אם עדיין לא שקעה החמה חייב הוא למולו", ומן המפורסמות כי הספר שש"כ סמוך הוא על הגרשז"א וכמ"ש מרן רבינו שליט"א (בהסכמה למהדורה החדשה) "בספרו שמירת שבת כהלכתה אשר חיברו מתוך התיעצות מתמדת עם להבחל"ח מחותני הגאון זצלה"ה" ולא הביא השש"כ הוראה בשם הגרשז"א כנגד זה.
ד. והנה מזה רבות בשנים, שמעתי ממרן עט"ר שליט"א שיש לעשות ברית בתוספת שבת וכהוראת הט"ז, והנני מעתיק מה שהשבותי בשם מרן שליט"א לפני שנים רבות, וז"ל המכתב: במענה לשאלתו אודות עשיית ברית מילה בזמן תוספת שבת, ציווה רבינו מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א להשיבו כי בקונטרס "דבי שמשי" להפר"ח כתב "אם נאנסו בע"ש ולא מלו את התינוק קודם שקיעת החמה אע"פ שנהגו לקבל שבת מן השקיעה ואילך, מנהג הוא מתורת נדר ואדעתא דהכי לא קבילו ואף התרה אין צריך – ולא שאני לן בין מילה בזמנה לשלא בזמנה ואין להניחה למחר, וזה פשוט" עכ"ל, וכן יש לנהוג למעשה למול בזמן תוספת שבת. ע"כ תורף המכתב (אמנם מה שכתב הפר"ח להקל אף אחרי שקיעת החמה ודאי אנן לא נהגינן הכי – וכל דבריו הוא לשיטת ר"ת ודו"ק).
ולכן הלכה למעשה לדעת מרן רבינו שליט"א, מוהל שקיבל על עצמו שב"ק ובאה לפניו מצות מילה – הן בברית בזמנו והן בברית שאינו בזמנו, עליו למול בזמן תוספת שבת כל שהוא לפני שקיעת החמה.
נמצינו למדים דלדעת מרן עט"ר שליט"א תוספת שבת היא תוספת במעלת השבת אבל לדיני היום אין יום השישי הופך לש"ק. וכעת זכיתי לראות תשובת מרן שליט"א (קובץ תשובות ח"ג סי' לה) אודות מי שהגיע לגיל מצוות ביום א' אם מותר ליתן לו לזמן בברהמ"ז כגדול, בסעודה שלישית שהתחילו בש"ק ומסיימים במוצש"ק, דיש לדון האם מכיון שכשהחשיך הוה גדול ויכול לזמן, או שהוא כתרתי דסתרי שהרי אומרים רצה בברכת המזון וממשיכים תוספת שבת ואי אפשר לתת לזמן בש"ק למי שיגיע למצוות לאחר שבת. ומרן שליט"א כתב שאכן הנער יכול לזמן ואין בזה משום תרתי דסתרי. ובהקשר לנידון דידן הביא שם מכמה מקורות שמוסיפין מחול על הקודש הכוונה שבגלל המעלה של קדושת היום אפשר להוסיף, אבל אי אפשר לשנות את מספר ימי הנער, ומשום כך כתב בתשובות הב"ח (סי' קמה) שנער שנעשה בר מצוה בש"ק, אסור לו להיות חזן בליל ש"ק הואיל ומתפללין מבעוד יום, וכן הביא מהגר"א ביור"ד (סי' קצו סק"ו) שמותר לאשה להפסיק בטהרה אפילו עשו הקהל שבת "דלשאר דברים דלא שייך לשבת ודאי לאו לילה הוא".
נמצאו הדברים עולים לזה ולזה, שאף מוהל שקיבל עליו תוספת שבת לפני השקיעה עליו למול וא"צ להישאל על כך.
