או"ח ב' סימן ס"ב
שותפות עם גוי לענין שבת קודש
אודות שאלתו, במפעל גדול שנמצא בעיר שאין בה יהודים – שהי' בבעלות יהודי ונמכרה החברה לגוים, והיהודי נותר שותף קטן, מה דין עבודת הנכרים השותפים והפועלים בש"ק.
מצאנו כמה מקרים בהם דנו הפוסקים אודות עבודת נכרי אדעתא דנפשי', והישראל נהנה, ובשו"ע (סי' רמג) כתב המחבר מותר להשכיר לגוי כדי שיעשה מלאכה כל שיודעים שרגיל אריסות בכך. וכמו שביאר המ"ב (בהקדמה לסימן רמג) דג' חילוקים יש, אחד אריסות ששוכר [שמשכיר] לאינו יהודי שיעשה המלאכה בשדה או במרחץ והרווחים או הפירות יחלוקו, השני הוא שכירות שאינו יהודי נוטל כל הרווחים או הפירות ונותן לישראל עבור שדהו ומרחצו דבר קצוב לכל שנה. שני חלוקים אלו מותרים בשדה לגמרי, ובמרחץ רק מדינא דאינו יהודי אדעתא דנפשיה עביד, אלא שחכמים אסרו אלו השני חלוקים במרחץ משום מראית עין מפני שנקראת על שמו ויבואו לחשדו שעושה בשליחותו.
למדנו מכאן שכל שהגוי עובד אדעתא דנפשי' כשהוא נוטל חלק מהתוצרת מותר, ובתנאי שאין שם העסק נקרא על שם היהודי. ולכאורה יש להקשות מגמרא מסכת ע"ז (כב ע"א) דישראל ועובד כוכבים שקיבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לעכו"ם טול חלקך בשבת ואני בחול, ואם התנו מתחלה מותר. הרי דבעינן שיהא מתחילת שיתופם חלוקה דאין הישראל עובד ואף לא נוטל חלקו ברווחי ש"ק, ולא סגי בכך שאינו עובד בש"ק, אע"פ שהגוי אדעתא דנפשי' קעביד שהרי מרווחי ש"ק הוא מקבל מחצית, ומאי שנא מאריס. ובביאור האיסור כתב רש"י שם (ד"ה לא יאמר) "טול אתה חלקך בשבת לפי שנעשה שלוחו על חצי היום המוטל עליו", ורק אם התנו מתחילה מותר כמו שפירש רש"י (ד"ה מותר) "דהא לא קיבל עליה ישראל עבודה דשבת ואין העכו"ם שלוחו". וראה מה שהרחיב דברים בזה בב"י (ריש סי' רמה) וז"ל, "דלא דמי למשכיר שדהו לגוי דשרי, דהתם כל עבודת השדה עליה דגוי רמיא אבל הכא אישראל נמי רמיא שהרי השדה של שניהם הוא והוי כאילו מעמיד פועל במקומו שיעשה מלאכתו בשבת והוא יעשה במקומו למחר הילכך אסור כשלא התנו, ואם התנו מותר משום דכיון דמעיקרא התנו ה"ל כאילו אין לישראל חלק בשדה כלל ביום השבת אלא כולו של גוי בשבת וכולו של ישראל ביום החול, ונמצא שלא הוטלה מלאכת שבת על ישראל כלל מאחר שאין השדה שלו ביום ההוא"
ובמקרה שנשתתפו ביניהם הישראל והגוי בסתמא ולא התנו בניהם כלום, נחלקו רבותינו הראשונים, דאיבעיא (שם) בגמרא "סתמא מאי" – ופירש רש"י (ד"ה סתמא מאי) "שקבלו סתם, ועשו סתם עובד כוכבים בשבת, וישראל בחד בשבת, ולא אמר ישראל מעולם טול אתה את השבת ואני בחול, מהו לחלוק סתם בשוה ולא יזכיר ישראל את השבת". ואיבעיא זו לא איפשטא וכתב הטור (סי' רמה) "וכתב א"א הרא"ש ז"ל כיון דספיקא דרבנן הוא אזלינן לקולא, וא"צ להניח לעכו"ם ליטול כל השבתות לבדו, אבל מדברי הרמב"ם ז"ל יראה לחומרא, שכתב ואם לא התנו ושכר שבת אינו ידוע יראה לי שהעכו"ם יטול שביעית השכר והשאר חולקים בשווה".
והנה כל דבריהם קאי בשותפות שכל מהותה שעל הגוי והיהודי מוטלת העבודה, וגם בכגון זה הביא ברמ"א דעת הר"ן (סוף פרק כל כתבי ד"ה וישראל וספ"ק דע"ז ד"ה ומהא) דיש הבדל בין אם הגוי והיהודי חולקים הימים בעבודתם דאז נחשבת עבודת האינו יהודי כשלוחו לגבי ש"ק, אבל אם הם עובדים ביחד בכל ימי החול, והשותף ממשיך בש"ק לעבוד יותר, מותר לחלוק את ההכנסות, הואיל והגוי אדעתא דנפשי' קעביד והוא איננו שלוחו של היהודי.
והנה באגרות משה (ח"א סי' צ) בבואו לדון בדרכי עשיית שותפות עם גוי, והמדובר הוא בשותפות שאין עמה הערמה שהרי בעל האגרות משה זצוק"ל מתנגד לכל הסכם שיש בו הערמה בנושא עבודת נכרי בש"ק כמו שמבואר שם בסוף התשובה שלדעתו "שטר מכירה לעכו"ם, כדרך שנוהגין במכירת חמץ אין לעשות במדינותינו בכאן ואין למילף ממה שעשו ביורא"פ (באירופה) בשדות וריחים בשטר מכירה לעכו"ם", ומשום כך הוא חותר למצוא תקנה שתהא תקפה בלא הערמה ולכן הציע בעל האגר"מ שתי דרכים – הראשונה להציע לעכו"ם להסכים שהשותפות אינה כוללת בתוכה את יום הש"ק אלא יום השבת שייך לעכו"ם ויום אחד קבוע שייך לישראל – ובכה"ג כל שיכולים לעשות חשבון אמיתי הרי מותר להם בשעת חלוקה אם "נתעצלו מלחשוב" לחלוק בשווה ע"ש, וה"ז דמיא למ"ש בגמ' בע"ז. אולם עוד הצעה באמתחתו לקיים את השותפות כאשר אין מחוייבות לשותפים בעסק לעבוד בש"ק – אלא שיש רשות לעכו"ם אם ירצה לעבוד בשבת אף שהוא רווח לשניהם, דעכו"ם אדעתא דנפשי' קא עביד ואז מותר לחלוק כל השכר בשווה.
והנה בנידון דידן, לא הי' מעולם חיוב על היהודי לעבוד בש"ק, והשותפים הגויים העובדים בש"ק אדעתא דנפשי' קעבדי ומעולם לא נתחייבו המה ע"י היהודי לעבוד בש"ק.
אלא דיש לדון אודות עבודת הפועלים במפעל, ואמנם מצאנו במנחת שלמה (ח"ב ס"ס יח) דדן בגוי וישראל השותפים בעסק, ויש לגוי חלק קטן מאד בעסק – וישנם פועלים גויים העובדים בעסק דביקש מרן הגרש"ז זצ"ל לדון שהפועלים הגויים יתכן ואדעתא דהבעלים היהודי הם עובדים, ובמסקנת דבריו משמע שהביא מגדולים אשר בארץ שאינו כן. אולם בנידון דידן אין אנו זקוקים למה שהביא מרן הגרש"ז מגדולי הדורות, שהרי הבעלות העיקרית בעסק הינה של גוי, ולכן גם אם נאמר שפועל עובד עבור בעלי המפעל הרי עיקר עבודתם היא למען הבעלים הגוי השולט על החברה.
ולענין חשש מראית עין, הרי המפעל נמצא בעיר שאין בה יהודים, ואין שם החברה על היהודי, ומשום כך נראה שאפשר להקל בזה.
הן אמת שעפ"י מה שכתב המהר"ם בנעט בתשובותיו פרשת מרדכי (סי' יב) ששכירות הפועלים אסור לה להשתלם על חשבון היהודי שאל"כ נחשב כשלוחו, ואם כן בנידון דידן אם התשלום של העובדים הינו מחשבון השותפות הא הוי כשלוחו של היהודי – כבר כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' כו) דכל דבריו דווקא כאשר מדובר בשכירי יום שנשכרים לצורך עבודת שבת ע"י הגוי בממון היהודי ולא בתשלום חודשי ע"ש. ואולי אפשר להביא טעם נוסף להקל בזה גם לדעת המהר"ם בנעט לפי מ"ש שם בטעם האיסור "כאן שעל בעליו הישראל מוטל לשכור פועלים כמו על הגוי ומשתלם משניהם הו"ל הגוי הפועל של שניהם השותפים" יתכן ומשמע כי כאשר הפועלים נשכרו לעבודה באופן כללי ואין מוטל על הבעלים הישראל לשכור פועלים, ובפרט כשהם נשכרים לאו דווקא לשבת, אין איסור לשלם מכספי השותפות, ואכמ"ל.
והעולה לדינא – דאם אין שם החברה על הישראל, והגוי הוא הבעלים העיקרי, הרי לדעת הרמ"א אפשר להקל בכה"ג, וכן הבנתי מדברי מרן שליט"א וראה בזה עוד בקובץ תשובות (ח"ג סי' לד).