או"ח ב' סימן ל"ג
בענין נשיאת כפים ומנהגי התפילה בבית האבל
א. בשו"ע (סי' קכח סעיף מג) פסק דאין האבלים נושאים כפים בימי השבעה, ולדעת הרמ"א אף במשך כל זמן האבילות אפילו עד יב"ח, ובטעם הדבר כתבו האחרונים שצריך הכהן להיות בשמחה ומשום כך כהן אבל אינו נושא כפיו (ראה מ"ב ס"ק קנז). והנה בחו"ל מנהג "ארצות אלו" (כלשון הרמ"א) שאין נושאים כפים במשך כל השנה – רק בתפילת מוסף של ימים טובים, ובשאר ימות השנה – רק אומרים או"א, ומעתה הדין שכהן אבל אינו נושא כפיו הינו נ"מ רק אם האבלות הינה ביו"ט, אבל בימות החול אין בכלל נשיאת כפים, וכל הדיון בנשיאת כפים בבית אבלים בחו"ל הינו לגבי אמירת או"א. וכתב הבה"ט (סי' קכא ס"ק ב) וכן הכריע המ"ב להלכה (שם ס"ק ו) דאין אומרים או"א, ומכאן אנו למדים שבית האבל אינו מקום ראוי לאמירת ברכת כהנים שהרי אם הי' ראוי היה צריך לומר או"א (עיין ס"ס קכז). אולם בשע"ת (שם) הביא מספר שלמי ציבור דהמנהג בירושלים תוב"ב שמברכים ברכת כהנים בבית האבל. ומשום כך כתב שכאשר אין כהנים, אומרים או"א "והוא פשוט". ובגשר החיים (ח"א פ"כ) הוסיף וכתב שלא רק שעולים הכהנים לדוכן בבית האבל, אלא דיש בירושלים משפחות אחדות של כהנים שנוהגות לעלות לדוכן גם בימי אבלם בתוך השבעה.
וממרן שליט"א שמעתי שכהנים אבלים לא ישאו כפיהם, אולם כהנים אחרים ישאו כפים בבית האבל וכמנהג ירושלים. גם בש"ק באבילות שבעה אין הכהן עולה לדוכן (אפילו מתפלל בביהכנ"ס), ועליו לצאת קודם רצה וכמ"ש המ"ב (קכח ס"ק קנז) בשם המג"א (בס"ק ס"ה בשם כנה"ג) ודלא כפר"ח.
והנה בשם מרנא החזו"א זיע"א מוסרים שהיה מורה אף לכהן אבל לשאת כפים, ואכן מרן שליט"א שאל למורנו הגרח"ק שליט"א אם נכונה השמועה שכן הורה מרן החזו"א והשיב לו שכן שמע מהרב דפוניבז' זצ"ל שהורה לו החזו"א שיעלה לדוכן בשבעת ימי אבילותו, וטעמו הואיל ובא"י עולים לדוכן בכל יום (אמנם בארחות רבינו (ח"ג עמ' ריב אות לג) הביא הוראת החזו"א רק לגבי נש"כ של כהנים בבית האבל ולא לגבי נשיאת כפים של האבלים).
וצ"ל דסבר מרן החזו"א, דרק במקום שאין נושאים כפים אלא ביו"ט, כששרויים בשמחה יתירה – כמנהג האשכנזים בחו"ל, הדין הוא דאבל לא ישא כפיו משום דאינו שרוי בשמחה, אבל באר"י שנושאים כפים בכל יום – הרי דאין נשיאת כפים תלויה בשמחה ולכן כהן אבל יכול לשאת כפיו אפילו בתוך שבעה. וראיתי שסברא זו הביא בארחות רבנו (ח"ג עמ' רי"ב אות לב) אמנם שם דן בכהן אבל לאחר שבעה.
ב. אודות בית אבלים שמתפללים שם, ואין שם אבל זכר – ועוררו שמכיון שהטעם שאין אומרים תחנון בבית האבל הוא משום שמידת הדין מתוחה על האבל (ראה פרמ"ג קלא א"א ססק"י בשם הלבוש) הרי דבכגון דא יהיה מותר לומר תחנון. והשיב רבינו דהמנהג הוא שבבית האבלים אין אומרים תחנון. והנני כיהודא ועוד לקרא רק להוסיף שבב"י (סי' קלא) הביא בשם השבלי הלקט טעם נוסף מפני מה א"א תחנון בבית האבל משום שהוקש לחג (ע"ש) ועפ"י טעם זה ודאי שאין אומרים תחנון.
ג. בענין הלל – בר"ח, הורה מרן שליט"א שלא יאמרו הלל בבית האבל וכמ"ש המ"ב (סי' קלא סק"כ) דאין אומרים הלל בבית האבל, אמנם בהמשך דברי המ"ב מובא שגם בחנוכה אין אומרים הלל בבית האבל, אלא שבחנוכה על המתפללים להשלים ולומר הלל בביתם.
והנה ידוע שברוקח (סי' שיז) מובאים כמה טעמים שלא לומר הלל בר"ח בבית האבל, א. אין אומרים דבר שמחה בבית האבל והלל הוי דבר שמחה. ב. לועג לרש איך יאמרו לא המתים יהללו וגו'. ועוד הוסיף טעם שלישי – שהלל בר"ח נאמר רק בציבור, ועשרה שפירשו מן הציבור כיחידים דמו כלומר, אותם שאינם מתפללים בבית הכנסת הרגיל והקבוע ובאו להתפלל עם האבל כיחידים דמו, ודבריו אלו הינם כשיטה שהלל בראש חודש נוהג רק בציבור (עתה ראיתי מאמר הגרד"צ הילמן זצ"ל בענין זה בישורון כרך כ"ה עמ' תקצד ע"ש) והנה לפי שנים מאלו ג' הטעמים לכאורה – הוא הדין בחנוכה, ורק לטעם השלישי שאני חנוכה מר"ח דבחנוכה חייבים בהלל אולם ממרן רבינו שליט"א שמעתי שמכיון שהטעם שלא לומר הלל בבית האבל הוא מפני שאמירת "לא המתים" הינה כלעג לרש לנשמת הנפטר, לא אלים טעם זה לבטל אמירת הלל שלם, ולכן (מרן שליט"א לא דיבר מענין הטעם של אי אמירת הלל מחמת שלא לומר דבר שמחה), בחנוכה – לדעתו יש לומר הלל בבית האבל וכמ"ש בשו"ת ישא יוסף (ח"א סי' קמ"ח).