הבא: סימן פ"ב כמה הוראות בעניני יחוד <<
אבן העזר סימן פ"א
בענין חבו"נ בבת אשתו
בדבר השאלה במי שנשא אשה ויש לה בת כיצד ינהג עמה לענין חיבוק ונישוק.
כתב השו"ע (כא סעי' ז) דהמחבק או המנשק אחת מהעריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהם "הרי זה מגונה ביותר ודבר איסור הוא ומעשה טפשים, שאין קריבים לערוה כלל בין גדולה בין קטנה", ובקובץ תשובות (ח"ב סי' כ) כתב מרן רבינו זצוק"ל לחלק בין חבו"נ לבין נתינת יד לאחותו לשלום (ד"כשלא ראה הרבה שנים רשאי"). וצ"ע ממש"כ לעיל (סי' סג).
וכתב הב"ח "כגון אחותו הגדולה וכו' וא"כ אין לו שום הנאה כלל ואפ"ה הרי זה מגונה, ומשמע ודאי אם היה לבו נוקפו עליהם והיה לו בחיבוקים הנאה פשיטא דאיסורא דאורייתא איכא בקריבה זו לערוה, ואפי' היתה קטנה, דלא חילקה תורה בערוה בין גדולה לקטנה".
ובחלקת מחוקק (סק"ט) כתב דנהגו להקל באחותו קטנה בת שלוש שנים ד"אין זה לחיבת אישות רק לחיבת קורבה והכל לש"ש". ובנידו"ד דהיא ערוה משום בת אשתו יש לדון אם יש מקום להתיר חבו"נ עפ"י מה שכ' הח"מ, ואע"ג דבת אשתו הוה ככל עריות שלבו נוקפו, אפשר דבקטנה מאד ניתן לומר שהחבו"נ נעשה לשם חיבה.
וכנשאל מרן רבינו זצוק"ל בכה"ג כשהבת היתה כבת ארבע לא התיר. וגילה טעמו בזה דאף שהיה מקום לדון להתיר (וכדלעיל), הרי מכיון שדרה עמו בבית יש לחוש שינהגו כן אף בגיל שיש בזה גם משום חיבת אישות.
והיה מעשה בבחורה חוזרת בתשובה שהיה חשש גדול שאם לא תסכים לחיבוק ונישוק עם אביה החורג (בעל אמה) יפגע בו הדבר מאד עד כדי שיפסיק לסייע בידה. ולא התיר רבינו בשום פנים ואופן, שהרי נישוק הוא דבר שיש בו דרך חיבה.