הבא: סימן ק"ב בענין קצירה לעבודת הארץ באתרוגים <<
שביעית סימן ק"א
אוצר בית דין לאתרוגים כהלכה
לקראת חג הסוכות של השנה השמינית הדרך להביא לציבור הרחב אתרוגים בארה"ק הראויים למצוה היא בחלוקתם באמצעות בית דין.
ועל בית הדין לידע את אשר לפניו, אלו מלאכות מותר לשליחיו לבצע בפרדס האתרוגים ואלו מלאכות אסורות.
כמבואר בריש דברינו קיי"ל שמעיקר הדין אתרוג שוה לאילן לענין שביעית, וממילא האתרוגים המשווקים לקראת חג הסוכות של שמינית הינם קדושים בקדו"ש ואסורים בהפסד וסחורה.
ואמנם המהרשד"ם (סימן קצב), כתב דבזמנינו האתרוגים פטורים מתרו"מ (בשאר שנים) הואיל ואין מגדלים אותם לאכילה, וגמר מלאכתם לא נעשה לצורך אכילה אלא לצורך מצוה. ובאור שמח (פ"ה מהלכות לולב), ובאמרי בינה (ח"א סימן יא), דנו לפי דבריו אם יש באתרוגים כיום קדושת שביעית. אך למעשה להלכה יש קדושת שביעית באתרוגים.
הנה כידוע הותרו מלאכות דרבנן בשביעית או משום פסידא, וכמבואר בסוגי' דריש (מו"ק ג ע"א), או באופן של "לאוקמי אילנא", ובפירוש המיוחס לרש"י משמע דהוא ענין אחד, דלאוקמי אילנא שרי משום דבכה"ג חשיב פסידא.
אמנם החזו"א (סי' יז ס"ק יט) פירש דההיתר במלאכות הנעשות "לאוקמי אילנא" אינו משום פסידא, אלא משום שאינו בגדר מלאכה כלל, דהוא רק העמדת הדבר על מתכונתו, ובנוסף לכך התירו חכמים לעשות מלאכות דרבנן במקום הפסד, ולפיכך התירו להשקות בית השלחין בשביעית, וכדמשמע מלשון הרמב"ם (פ"א ה"י), דהטעם שהתירו חכמים כל אלו משום שאם לא יעשה כן תעשה הארץ מליחה וימות כל עץ בה.
ובנמו"י (ריש מו"ק ועוד ראשונים שם) כתב דבהשקאה התירו משום שהיא צריכה תדיר ולא מיקרי עבודה חשובה ולפיכך שריא. ולפ"ז יתכן דרק השקאה, שהיא מלאכה גרועה מחמת שהיא נצרכת תדיר, הוא דשריא בבית השלחין, אבל אין ללמוד מכך היתר למקום פסידא במלאכות אחרות הנעשות מספר פעמים בעונה.
והנה מלשון הרמב"ם הנ"ל משמע דכל מה שהתירו חכמים במלאכות דרבנן הוא רק במקום שתיעשה הארץ מליחה, או במקום שימותו העצים, שהוא הפסד ניכר לאדמה והפסד גמור לעצים. ובאמת לפי"ז נקטו כמה אחרונים שאין שום היתר לעשות מלאכות דרבנן במקום שאין חשש הפסד לקרקע או לאילנות, אלא רק בכדי שלא יפסדו הפירות (עיין משפט כהן סי' עט), והוא משום דפירות שביעית הפקירתן תורה ואינם שלו כלל, ולא הותרה מלאכה בהפסדן, ורק לצורך פירות שישית שהם שלו, הותרו מלאכות דרבנן במקום הפסד.
אך דעת החזו"א (שביעית סימן טז סק"ד וסימן כא סקי"ד) דשרי אף לצורך הצלה מהפסד פירות שביעית, דאין ההיתר מחמת הפסד ממוני של הבעלים אלא מחמת שיפסד דבר המותר באכילה, אולם מתוך דבריו שם משמע דשרי רק לצורך הצלה מהפסד גמור של כל הפירות, דכלל דין זה במה שכתב הר"מ שהתירו מלאכות אלו כדי שלא תיעשה הארץ מליחה וימות כל עץ בה. ובסדר השביעית שהדפיס הרה"ח ר"ז שפירא בשנת תשי"ב בחיי מרן החזו"א ועל פיו, כתב (בסי"ג) דהכלל הוא שעבודות שהן נחוצות לקיום העץ ושמבלעדם ימות העץ או יפסדו רוב הפירות הרי הן מותרות, ומשמע שהתיר אף כשיפסדו רוב הפירות ולא כולן, ובספר נתיב השמיטה להרה"ג ר"מ פלס זצ"ל שהיה רב בנתיבה, ובספר מצוות הארץ להגר"ק כהנא זצ"ל מבואר דהתיר מרן החזו"א כשעלול להיות היזק ניכר בכמות ואיכות הפירות.
ואכן למעשה הנהוג באוצרות בית דין הוא, להורות להקל ולהתיר עשיית מלאכות דרבנן במקום שיש נזק ניכר בכמות ובאיכות הפרי, אלא דיש לעיין מה חשיב נזק ניכר בפירות שמחמתן ניתן להתיר מלאכות דרבנן.
וכפי המקובל בישובים שומרי שביעית מקילים במקום הפסד ניכר מכמות הפרי הממוצעת כל שנה, וכבר נסתפק מרן בעל קהלות יעקב זצ"ל במכתבו לענין הכותנה הדו שנתית, שמשאירים את גזע הצמח אחר לקיטת הכותנה של השנה השישית, והוא מניב כותנה בשנית בשנה השביעית, אי שרי לעשות מלאכות דרבנן לצורך מניעת הפסד בגידול השני של הכותנה, אחרי שבדרך כלל אין הכותנה עומדת לגידול דו מחזורי, וא"כ אינו נחשב הצלה מהפסד לפי שכבר הניב את יבולו הרגיל בכל שנה. אך עכ"פ חזינן דגם הוא נקט דבכל דבר דנים לפי רגילותו שאם יופסד יבולו מהממוצע שלו, חשוב כמקום פסידא ומותר לעשות מלאכות דרבנן להצלתו.
והנה כידוע עצי אתרוגים שאינם מורכבים עציהם חלשים ופגיעים ביותר, ובאם לא יבצעו בהם כל מיני מלאכות כגון דישון וכדו' במשך שנת השמיטה, קיימת סבירות גבוהה ביותר שלא יגדלו כלל אתרוגים לקראת חג הסוכות, וכאמור, להלכה לדעת החזו"א, מותר לעשות מלאכות דרבנן בכדי למנוע את הפסד הפירות.
אמנם באתרוגים יש מקום לעיין – דהרי אין צריך את האתרוגים להנאה או לאכילה, ואינם עומדים אלא לצורך מצוה, ולא מצינו שהותרו מלאכות לצורך מצוה, דהא מצוות לאו ליהנות ניתנו.
וכתב מרן בעל שבט הלוי שליט"א בתשובתו (להלן) דבאמת אף שאין צריך לאתרוגים למאכל כלל, אלא רק לצורך מצוה, מ"מ מותר לעשות מלאכות דרבנן למנוע את הפסד הפירות, וכעין מה שהתיר המבי"ט (סימן סד) להשקות עשבי בושם (והובא בחזו"א סי' יד סק"ט), והוא משום דשרי לעשות מלאכות דרבנן לצורך הצלת כל דבר עבור המטרה לה הוא מיועד, וממילא כמו שמותר להשקות עשבי בושם וגינות נוי, כך מותר לטפל גם באתרוגים המיועדים למצוה למנוע את הפסדם.
אכן בספר חוט שני (ח"א עמ' קד), כתב מרן הגר"נ קרליץ שליט"א דיש להסתפק האם מותר להשקות עצי אתרוגים בשביעית כדי שיהי' להם את שיעורן למצוה, הואיל ואין נוטעין אותם אלא למצוה, או שאסור הואיל ועצם הפרי הינו מיועד לאכילה אלא שמקיימים בו גם מצוה, ומשום כך צריך ההפסד להיות נמדד אם ראוי הפרי לאכילה וכל שראוי לאכילה לולי המלאכה אף שפסול למצוה אסור לעשות בעבורו מלאכות דרבנן בכדי להכשירם למצוה. ולכאורה אף אי נימא דמותר לעשות מלאכות דרבנן לצורך עיקר המצוה, וכדעת הגאון בעל שבט הלוי, אכן עיקר המלאכות הנעשות במטעי האתרוגים הינם לצורך הידור במצוה בלבד, ובזה לא מצינו מקור להתיר מלאכות לצורך הידור מצוה גרידא. וכך גם הורה מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל שמותר לעשות מלאכות דרבנן כדי שיהיה אתרוג כשר למצוה, אבל אסור לעשותם בכדי שיהיה אתרוג מהודר.
ובענין עשיית מלאכה באתרוגים למצוה הסתפק בזה מרן רבינו זצוק"ל (קובץ תשובות ח"א סי' רלא) "אולם, בעיקר הדבר נראה דגם לדעת החזו"א הסובר דההיתר של פסידא חל אף במקום של הפסד פירות בלבד, זה דוקא במקום הפסד ניכר לפירות, אך באופן שאין הפסד מהותי לפירות אלא שרוצים להשקיע כל מיני עבודות על מנת שיהיה האתרוג ראוי למצוותו בלא פגם, בזה י"ל דאין זה בכלל לאוקמי", עי"ש.
ובשמיטה תשס"ח זכיתי לשמוע ממרן רבינו זצוק"ל בנוסח זה, דאכן לדעתו אסור לעשות כל מלאכה שהיא, בכדי שיהיו אתרוגים כשרים למצוה.
ונראים הדברים, דגם מרן הגר"נ קרליץ ס"ל כדעת מרן רבינו זצוק"ל דאף הוא הסתפק בדבר (עיין שם עמ' קכה), וכתב (בעמ' קד הנז"ל) "עיין שם שנסתפקנו אם יש להתיר בכה"ג באתרוגים כשהם לצורך מצוה בזמן שעיקר הפרי הראוי לאכילה אין לו הפסד ומסקנת הדברים שם שאין להתיר כל זמן שאין ראיה לכך" אמנם בהוראות למעשה באוצר בי"ד לאתרוגים בראשות מרן הגר"נ קרליץ שליט"א, הורה שמותר לעשות מלאכות דרבנן להציל האתרוג מהפסד, וכן כתב הרב ר' שמואל קרליץ שליט"א בהוראות מרן הגאב"ד שליט"א בטיפול בפרדסי אתרוגים (חודש סיון תשס"א) "כל פעולה שנחוץ כדי שהאתרוג יהא כשר אפשר לעשות אבל לא פעולה להידור האתרוג".
והגאון בעל שבט הלוי בתשובתו הנ"ל צידד להקל אפילו במניעת הפסד הידור מצוה – אם יעשו את המלאכות הללו בשינוי, וסמך על כך ששביעית בזה"ז דרבנן, והמלאכה אינה אסורה אלא מדרבנן ונעשית בשינוי.
ובדבר מה שצירף ענין ה"שינוי" להקל, הרי מפורסם הדבר דלדעת מרן הגריש"א זצוק"ל, שינוי בצורת העבודה שאינו גורם לשינוי בתוצאה המתקבלת בפועל, אינו נחשב כשינוי, דבשביעית לא אסרה תורה מלאכת מחשבת, אלא את כל מלאכות הקרקע. ולדעתו גם באתרוגים כל מלאכה שתהיה לצורך מניעת הפסד ניכר של הפרי (כגון שמבלעדי המלאכה הפרי ירקב) יהא מותר לעשותה אבל לא לצורך מצוה. [ובהדסים ולולבים לצורך מצוה (כגון כדי שיהיו ההדסים משולשים) אסור ולצורך מטרת הגידול (לא מצוה) שמבלעדי המלאכה יפסד ההדס בנזק ניכר יהא מותר].
עוד יל"ע דיתכן דאפילו לדעת החזו"א שהתיר מלאכות דרבנן למניעת הפסד הפירות, מ"מ זה רק כשכבר יש פירות ורוצה לעשות מלאכות דרבנן למנוע את הפסידן, אבל עשיית מלאכות דרבנן בכדי לגרום שיצמחו פירות אסור, ואף שאם לא יעשה את המלאכות הללו (כגון דישון וכדו') לא יצמחו באילן פירות כלל, מ"מ אינו נחשב הצלה מהפסד, הואיל ועדיין אין באילן פירות כלל. ואכן במושכל ראשון, היתה דעת רבינו מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל. שהיתר מלאכות דרבנן היינו דווקא כאשר הפירות קיימים כבר בעולם. אמנם מוסרים בשם מרן החזו"א דגם בכה"ג התיר, וכמו שהשקאה מותרת אף קודם שיש פירות. ולמעשה היה מורה מרן הגרי"ש זצוק"ל לנהוג כהכרעת החזו"א.
והדבר ברור, דענין ההפסד אינו לפי חשיבות ההפסד מבחינה ממונית, אלא כמ"ש המבי"ט בענין עשבי בושם, שההפסד נמדד עד כמה נפסד הפרי מיעודו וכמותו, ורק שיש הפסד ניכר של הפרי כלפי הכמות הרגילה ויעודה, חשיב הפסד המתיר עשיית מלאכות דרבנן.
ענין נוסף הנוגע לאוצר בי"ד שהעיר עליו מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, הוא דהרי הנוהג כיום כמו שהובא לעיל שבי"ד המחלק פירות גובה מהציבור אף הוצאות שהיו לפני הקטיף, כל שההוצאות נעשו לצורך פירות שביעית שיהיו ראוים לאכילה, אמנם לדעתו פעולות שנעשו שלא למטרת אכילה אלא למצוה, אפילו שאינם אסורות, כגון שנעשו בשישית, והם לתועלת המצוה, אין לבית הדין אפשרות לגבות את ההוצאות הללו מהציבור, שאין בית דין גובה הוצאות אלא אם היו הפעולות לצורך אכילה.
