שביעית סימן צ"א

הבא: סימן צ"ב אוצר בית דין סיכום הוראות למעשה ממרן רבינו זצוק"ל <<

שביעית סימן צ"א

קונטרס הנהגת אוצר בית דין כפי הדרך שקיבלנו מרבינו מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל

א. מי הם בית הדין ושלוחיו

בנוסח אוצר בי"ד שנערך במחיצת מרן החזו"א, נתמנו ג' ת"ח להיות בי"ד, והם מינו חקלאי מ"כפר הרואה" להיות שליח בי"ד באדמות "אשר נמצאות תחת רשותו" – ומכאן אנו למדים שני דברים, האחד, שבית הדין שהוקם לצורך "אוצר בי"ד" אינו צריך להיות בית דין שיש בידו יכולת להפקיע ולהפקיר ממון ואף לא בית דין של העיר. ובהוראות שניתנו לרבני הישובים (ראה נתיב השמיטה עמ' עג) נאמר "הבית דין הם שלשה, וגם חברי המשק יכולים להיות חברי הבית דין", הרי דחברי המשק יכולים להיות בית דין ולמנות שלוחים לאיסוף וחלוקת הפירות ככל אוצר בי"ד.

ועוד חידוש יש בנוסח מרן החזו"א של אוצר בי"ד כי מותר לבית הדין לשכור את בעלי השדות עצמם לטיפול בשדותיהם כשלוחי בית הדין. ואולי ניתן להוסיף בזה טעם, הנה כתב שם ששליחי הבי"ד צריכים לפעול "שלא ילך שום דבר לאיבוד" ואם כן אפשר דיש אף עדיפות למנות שליח שמכיר ויודע לטפל בשדותיהם על הצד היותר טוב (ויש בכך תועלת לציבור מכיון שהדבר יגרום להפחתה בהוצאות). וכך נהגנו בהקמת אוצרות בית דין בחיי חיותו של מרן רבינו הגרי"ש זצוק"ל.

ב. חקלאים שאינם שומרי שמיטה

בנידון חקלאים או מושבים אשר בחלק משדותיהם עובדים שלא כדין (ע"פ "היתר המכירה"), ומבקשים להצטרף ולפעול כשלוחי בית דין במטע ובכרם. הורה מרן רבינו זצוק"ל מעיקר הדין אין מניעה לצרפם, שהרי אותם שדות שמטופלות במסגרת אוצר בי"ד הם שדות בפיקוח בית הדין, ואם אכן המלאכות וההוצאות נעשות על פי בי"ד ובפיקוחו הרי זה אוצר בי"ד כהלכה, ויתכן דאדרבא יש בזה משום מניעת איסורי שביעית, אולם יש לדון אם ראוי לעשות כן שהרי מבחינת הציבור, בית הדין פועל גם לרווחת החקלאי בדרך המותרת והציבור אינו רואה בעין יפה שבית דין מצרף שטחים של חקלאים שאינם שומרי שביעית ובשמיטה אחת (תשמ"ז) אמר מרן רבינו שאם אכן אותם חקלאים מבקשים להצטרף לאוצר בי"ד משום שרוצים לשמור שביעית כהלכתה – לפחות במטעים ועדיין הם נמנעים לשמור שביעית בגידולי השדה, אפשר להקים בית דין ולסייע בחלוקת התוצרת.

אבל הוסיף רבינו זצוק"ל שגם אם מבחינת ההלכה אין מניעה לבית דין לטפל כהלכה במטעים של חקלאים שאינם שומרי שמיטה (בכל שדותיהם) אין כדאי לעשות כן, מאחר שעלול להגרם מזה זילותא של אוצר בי"ד בקרב הציבור, וודאי שיש להעדיף להקים אוצר בי"ד וליטול תוצרת מחקלאים שומרי שמיטה ובפרט בזמנינו שמקימים אוצר בית דין גם במטרה לסייע לחקלאים שומרי שביעית וכפי שהנהיג וכיון מרן החזו"א כשיסד אוצרות בי"ד.

ובחוט שני (קונטרס אוצר בית דין עמ' תב) כתב "כמובן שאין למנות לשליח בית דין (באוצר בית דין) חקלאי שבמטע אחד שומר מצות שמיטה ובמטע אינו שומר שמיטה דאין לו נאמנות". ומלשונו נראה שאין מניעה בעצם הקמת הבי"ד אלא דהנידון כיצד יפקחו על כך, ואכמ"ל.

מכל מקום הנוהג הוא לקיים אוצר בי"ד רק לחקלאים שומרי שביעית כדת וכדין.

ובמקרה מסויים נתבקשנו ע"י רב ת"ח לסייע בידו להקים אוצרות בי"ד כדי למעט איסורים מהחקלאים, ובהוראת מרן רבינו סייענו בידו שיהא האוצר בי"ד מנוהל כהלכה.

ג. שכירות בשנה השישית

לקראת שמיטה תש"מ ובעיקר לקראת שמיטה תשמ"ז הועלתה הצעה שבית הדין ישכור השדות של החקלאים שרוצים לשמור שביעית. להצעה זו היו שני טעמים, הראשון – שאכן כך יהיו השדות תחת ידי הבית דין מתחילת הגידול, וכך נכון לעשות, שהרי אין החקלאי מחוייב להעמיד שדותיו כדי שיזרעו בשישית. והטעם השני – כי בהרבה מקרים אין די בשכר העבודה הניתן לשלוחי בית הדין, ואם ישכרו הרי יש בזה דרך נוספת לתשלום בדרך היתר לחקלאים שומרי שביעית.

מאידך גיסא, היו שטענו כי בשכירות זו מפסיד החקלאי את זכות המצוה של שביעית דבזמן שהקרקעות מושכורת לביה"ד ואינן ברשותו אין הוא מקיים מצות השבתה.

ומכיון שההצעה היתה לעשות כן באוצר בית דין של ישובי פא"י, נתיעצו בכמה מגדולי ישראל, ונשלח שליח (הרה"ג ר"ש וייזר שליט"א) להגר"ח גריינמן, והשיב מרן הגר"ח גריינמן שליט"א שאינו רואה חסרון בשכירות מצד הפסד קיום המצוה של שמיטה, אבל מאידך גיסא חשש הגר"ח גריינמן דאם יקרה מקרה, ושליח בית הדין החקלאי, לא ישמור על כל הוראות הבי"ד, הרי נמצא שבית הדין ששוכר את הקרקע, עובר על איסור מלאכה בשביעית. [משא"כ אם בית הדין אינו שוכר, אף אם החקלאי שליח בית הדין, עבר על ההוראות הרי לא התמנה כשליח בית דין לענין זה, ולא בקרקע של בי"ד נעשה האיסור].

וכשהובאו הדברים קמי רבינו מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, סבר שאכן ראוי שלא לעשות כן, היות שבכך יפסידו החקלאים את מצות השמיטה, דכשהקרקע  שלהם מושכרת לביה"ד נמצא שלא הם מפקירים אותה ולא מקיימים בה מצות שמיטה.

אולם מאידך אין מניעה שביה"ד ישכור את השדות לתקופת השנה השישית כדי לזרוע בהם ירקות לצורך הציבור עד לראש השנה של שביעית, ובזה נמנעים גם מהחשש של אחריות בית הדין על עבודה שלא כדין של שלוחיו, וגם מהענין של הפסד קיום המצוה על ידי החקלאים.

נוסח שטר שכירות מושב

אני החתום מטה__________ משכיר בזאת את השדה הנמצאת ב _______וכן את השדה החכורה לי הנמצאת ב____________לרשות בית דין של ישובי פועלי אגודת ישראל מהיום עד ר"ה תשנ"ד, לצורך זריעה או שתילה ושאר טיפולים לצרכי שומרי שביעית.

השכרת הקרקע תחול ע"י שטר זה.

דמי שכירות נקבעו לסך_____/או________לדונם.

בזאת משלמים דמי קדימה בסך ________ובעוד כחודש ישולם סכום נוסף של ____________על חשבון השכירות. יתרת החשבון תשולם כשיחולקו הפירות.

ועל זה באתי על החתום כאן__________יום______התשנ"ג

מקום החתימה

נציגי בית דין_____ _______

הנני מאשר כי בפני חתם הנ"ל, וכי בי"ד מוכן לשכור את השטחים בתנאים דלהלן.

חתימת נציג ביה"ד______

ד. אוצר בי"ד לעצי כלאים

אילנות המורכבים באיסור (כגון אגס שבדרך כלל מורכב על שקד וכדו') שעפ"י דין אסור להרכיב ולקיים אך הפרי מותר באכילה. הורה מרן רבינו זצוק"ל שאין לצרפם לאוצר בית דין, מאחר והמלאכות (כגון השקיה) הנעשות באילנות אלו הם בשליחות בי"ד, נמצא ששליח בי"ד מקיים ועובד בעצי כלאים האסורים.

ה. מה ניתן להחשיב בהוצאות בית הדין

כבר הובא לעיל בפתיחה, דלמעשה מחשבים בכלל הוצאות בית הדין את כל הפעולות שנעשו לתועלת הפירות וחלוקתם אפילו אם נעשו לפני שנת השמיטה. אולם ביה"ד יכול ליטול רק את ההוצאות בעבור פעולות לצורך הפרי ולתועלת הציבור, לדוגמא, אי אפשר לכלול בחשבון ההוצאות את דמי החכירה המשולמים למינהל המקרקעין. אמנם הי' נידון של חקלאי שלא היה באפשרותו לשלם דמי חכירה והשלטונות עמדו לסלקו מהשטח, ואמר מרן רבינו זצוק"ל שאם עלול להיות מצב שלא יהיו פירות לציבור מותר לבית הדין לישא בהוצאות אלו ולגבותם מהנהנים.

כמו"כ הוזכר לעיל שאי אפשר לגבות ולשלם בגין הוצאות ומלאכות שנעשו קודם שביה"ד מינהו לשלוחו, אמנם אם ברי שבזמן עשיית המלאכות היה בדעתו להצטרף לאוצר בי"ד ויש אומדנא שנעשו הדברים עבור בית הדין, הורה מרן רבינו זצוק"ל שמותר לבית הדין לשלם את הוצאותיו של חקלאי זה.

ו. מלאכות אסורות

פעמים רבות עלו לדיון שאלות לגבי תוצרת שנעשתה בה בשוגג או במזיד מלאכה אסורה, ונשאלה השאלה האם ניתן ליטול ממנו את התוצרת ולחלקה בתחנות החלוקה לתועלת הציבור.

ומה שהורה מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל היה כי חקלאי שעשה מלאכה האסורה מדאורייתא במזיד – אין נוטלים ממנו תוצרת, שהובהר הדבר שאינו שליח בית דין, כאשר הוא פועל שלא כהלכה. עבר החקלאי ועשה במזיד מלאכה דרבנן, והועילה מלאכתו בצורה משמעותית לפרי, אין ליקח ממנו פירות לאוצר בי"ד, ואף אם עשה תשובה אינו מועיל, שאין לבית דין או לועדת שמיטה המהדרת בענייניה לחלק תוצרת זו שגודלה באיסור. עשה מלאכה האסורה מדאורייתא בשוגג, אם הועילה מלאכתו לפרי אסור ליקח ממנו. והוא הדין אם עשה את המלאכה על ידי גוי. עשה מלאכה האסורה מדרבנן בשוגג אף שהועילה לפרי מותר ליטול ממנו. אולם אין לבי"ד לשלם לו עבור הוצאה זו, כי בית הדין יכול לשלם רק עבור פעולות שנעשו בשליחותו ובהסכמתו, ולא על מלאכה אסורה אפילו שהיא איסור דרבנן ובשוגג.

ז. זמירה בשנוי

ישוב שומר שביעית שביצעו זמירה בגפן בצורה של שינוי מזמירה רגילה, וכך הם נהגו כמה וכמה שמיטות ואומרים שמרן החזו"א התיר להם לעשות כן (אמנם גם לדבריהם הוסיף ואמר להם שיחפשו דרך אחרת). התעוררה שאלה אם מותר ליטול מהם פירות ולחלקם בתחנות החלוקה. והתיר מרן רבינו זצוק"ל ליטול מהם פירות, היות שאף אם נאמר שזה נעבד באיסור, הלא דבר זה – אכילת פירות שנעבדו באיסור, שנוי במחלוקת ראשונים (הרמב"ן יבמות קכב, א אסר, והרמב"ם בתשובות פאה"ד סי' טו התיר), ובעיקר שמוסרים שהדבר נעשה בהסכמת מרן החזו"א זצוק"ל, ולכן הסכים מרן רבינו הגרי"ש זצוק"ל שבית הדין יחלק את פירותיהם.

ח. ספק נעבד באוצר בית דין

למרות האמור לעיל, היה נדון בתחנות חלוקה שבפקוחנו אודות חלוקת פירות מטע שנעשתה בהם מלאכה דרבנן, ונחלקו אודות היתר המלאכה ההיא אם היה ראוי להתירה. ואף שהיה נראה מדברי מרן רבינו זצוק"ל שהוא מצדד בדעת המתירים (והתבטא 'אולי נהגו כדין'), אעפ"כ לא הסכים מרן רבינו לחלק תוצרת זו בתחנות החלוקה שנוהלו על ידי בית המדרש, וטעמו, מכיון שהנוטלים תוצרת בתחנות החלוקה הללו הם בני תורה שמקפידים יותר על הלכות שביעית, אין לתת להם פירות שהיו נמנעים מלקחתם אילו היו יודעים על המלאכה שנעשתה בהם.

ט. נטילת פירות ללא תשלום

בשו"ת הרשב"ש (סי' רנח) כתב דכשם ששלוחי בי"ד יכולים ללקוט בשביל עניים, כמו כן הם יכולים לשמור את הפרדס, מכיון שבית הדין הם יד עניים. דברי הרשב"ש הינם לגבי שמירה מגויים שלא יטלו מהפירות. מכל מקום זיל בתר טעמא דאפשרות השמירה היא משום יד עניים (דבשמירה מגויים שלא יבוזו הפירות כבר התירה הרמב"ם בפ"ד הל' ל בעיירות ארץ ישראל הסמוכות לספר מושיבין עליהם שומר כדי שלא יפוצו גויים ויבוזו פירות שביעית) ואם כן לדעתו מותר לשמור את הפרדס שלא יטלו ממנו אף ישראל בלא לשלם על הוצאות בית הדין, כדי שיוכלו לחלק את הפירות לכל, לעניים ועשירים.

למעשה הוראת רבותינו זצוק"ל היתה שלא למנוע כניסה לפרדס וכמו שהעיד הגר"ש ברזם זצ"ל (דרך אמונה פ"ו ה"ג ס"ק יט וצהה"ל מט) דמרן החזו"א אמר שאין רשות לבי"ד לשמור את הפרדס שלא יטלו משם פירות, ואם מנעו אנשים מליטול פירות. הרי הם בכלל "שמור". וכך הורה מרן רבינו הגריש"א זצוק"ל שבית הדין אינו יכול למנוע מאנשים לקטוף פירות מהפרדס, דהם הפקר לכל ישראל, ואם הוא מונע הרי הפירות נעשים בחשש 'משומר'.

 בתחנות חלוקה יכול בית הדין למנוע מליטול ללא תשלום, מכיון שהפירות הם ברשותו. ואם נטל אדם פירות מתחנת חלוקה ללא תשלום, דעת מרן רבינו הגרי"ש זצוק"ל שהפירות שלו מעיקר הדין (ויכול לצאת ידי חובת מצוות אתרוג בכה"ג דהוי "לכם") אלא שמוטל עליו חוב ממון לשלם על הנאתו, שהרי הפירות ניטלו מהפרדס לצורך הציבור, ואין בית הדין או שלוחיו "בעלים", ולכן אין הנוטל מהתחנת חלוקה נחשב כגזלן. ומרן הגר"נ קרליץ (חוט שני עמ' שפד) ס"ל דאסור ליטול פירות שנאספו כבר ע"י הבית הדין ד"אע"פ שאין כאן בעלות פרטית אין רשות לאף אדם ליקח מן הפירות כשהם ברשות הבית דין  ללא רשות הבית דין, כמו כל דבר המשותף העומד לחלוקה שהחלוקה צריכה להיעשות או בהסכמת כל השותפים או על פי בית דין". אך גם הוא ס"ל דאין הפרי נחשב כגזול שהתשלום הוא עבור חיוב ההוצאות, ועוד הוסיף שמי שאינו משלם "יש כאן כעין גזילה כלפי שליחי ושכירי הבית דין שבית דין שוכרם וכו' והלוקח מפירות אלו ללא רשות מהבית דין וכו', יש בזה איסור חמור". אמנם מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל השיב לשואל שהנוטל מתחנת חלוקה ללא תשלום הוי "גזל".

ואף במחובר לקרקע בפרדס, אם לא היו פירות ללא טירחת הבי"ד, לדעת מרן רבינו יכול בית הדין מדינא לתבוע תשלום עליהם, אמנם אם היו פירות בכל מקרה אלא שנשתבחו מחמת עבודת הבי"ד, א"א לתבוע תשלום אלא רק לבקש כהנהגה מוסרית השתתפות בהוצאות שהיו.

י. מיון פירות

לגבי מיון פירות הורה מרן רבינו זצוק"ל שניתן למיין פירות למיון הכרחי בלבד, כגון באפרסקים שישנם ששה סוגים, אסור למיינם לשש, דבכה"ג הרי גובה תשלום שונה על פרי טוב יותר, וזה נחשב כסחורה בפירות שקובעים את מחירם לפי הטיב. אולם נטענה הטענה שרוב הציבור לא נוטל פירות שהם סוג ב' ואם כן נפל בבירא כל תקנת הבית הדין, ואז התיר מרן רבינו זצוק"ל למיינם לשני סוגים, טובים לאכילה וסוג ב' (וראה להלן מ"ש בחלוקת אתרוגים).

יא. כללי התשלום

מרן החזו"א (כפי שנכתב בנתיב השמיטה עמ' עד), לא הסכים שהרבנים חברי הבי"ד יטלו שכר על פעולתם (וכתב שם הרה"ג ר"מ פלס זצ"ל דלא שאל אודות שכר בטלה, ומכיון שלא היתה בזה הוראת היתר ממרן החזו"א, בכל אוצרות בית דין שבפקוחנו לא נטלו חברי בית הדין אף לא שכר בטלה). וסברת החזו"א היתה דאם יטלו שכר יש בזה משום סחורה או חשש מסחר, אולם הסכים מרן החזו"א זצוק"ל שמזכיר הבי"ד והמפקחים יטלו משכורתם ככל שליחי בית הדין, ועוד הביא (שם) שמרן החזו"א הורה שיש להתחשב בשלוחים וליתן משכורתם בעין יפה "משום דרכי שלום". אלא שיש לעיין מהו גדר "דרכי שלום" בעבודות של שלוחי בית הדין. ומרן רבינו הגרי"ש זצוק"ל היה מדגיש שכשבית דין קובע תשלום לפועלים על עבודתם, חובתו לקבוע תשלום כפי המקובל, ואסור לו לקבוע מחיר גבוה מהרגיל בכדי לסייע ביד החקלאים וכדו'. ואמר כי בית דין שקובע לפועלים שכר גבוה מהמקובל באופן חריג אינו נחשב כבית דין, היות ואין היתר לבית דין הפועל לתועלת הציבור להביא להם את הפירות, להרבות הוצאות ולשלם משכורת חריגה. ואף התבטא שבית דין שנוהג כן אינו בית דין ואין ליטול ממנו פירות לחלוקה בתחנות חלוקה.

היה מקרה נוסף כאשר בית דין שהקפיד בכל הענינים על פי הדין, אלא שהיה ויכוח בין רבני הבית דין שסברו שקבעו שכר הוגן כמקובל, לבין הרבנים בעיר שהובאו לשם פירות לחלוקה, שסברו שהשכר מופקע, והתיר רבינו ליטול פירות מאותו בית דין – דס"ל דמכיון שהיה להם טעם בדבר אין נחשב שחרגו מגדרי ניהול בית דין כהלכה. והיה נראה שאותם רבנים מועדת השמיטה (דלא ניח"ל בהוראות הבי"ד) סברו שאם הם יחלקו את הפירות – הרי הם מקבלים אחריות על פעולות הבית דין, ויעץ להם מרן רבינו זצוק"ל – שיהיה מצוין ע"ג הפירות כי הפירות הינם מבי"ד פלוני והם מחולקים ע"י ועדת השמיטה, כלומר, שרק דרכי החלוקה הם באחריותם אלא שהסכימו לחלק משום שבית הדין נהג כהלכה.

ומקרה זה לא הי' יחידי, כי היו עוד מקרים של ועדות שמיטה ששאלו למרן רבינו זצוק"ל אם ליטול מאותו אוצר בית דין, אף שלא בכל הוראה של בית הדין היתה דעת רבני ועדות השמיטה הנוטלות מסכימה איתם. והיתה דעתו של מרן רבינו זצוק"ל שאם אכן אותו בית הדין נהג כהלכה אלא ששיקול הדעת של ועדת השמיטה שונה, שאין הדבר מונע נטילת התוצרת ועצתו היתה שאותה ועדת שמיטה תציין כי היא רק מחלקת את התוצרת.

יב. קדימה בתשלום הוצאות ביה"ד

אילו זכינו, היה בית הדין משלם לפועלים שכר על עבודתם ללא כל קשר ליבול שיצמח ויגיע לבסוף לידי הציבור. אך הנהגה זו אינה מעשית בשעה שבית הדין משלם לשלוחיו את שכרם מהתשלום שנוטל מציבור הנהנים מהפירות, ואם לא יצמח לבסוף יבול מספיק וטוב, ולא יגיעו התשלומים שיבואו לידי קופת אוצר בית הדין לכדי תשלום שכר הפועלים, לא יהיה בידי בית הדין מהיכן לשלם את התחיבויותיו לשליחיו.

משום כך נכתב בשטר ההצטרפות של החקלאי לאוצר בית דין – שכפי הנוהג שוכרים את החקלאי בעל המטע לשליח בית הדין – ששליח בית הדין מודע לכך שבית הדין ישלם את שכרו בהתאם לתוצרת שיגבו עליה תשלום בעת חלוקתה לציבור. ואם חלילה לא יגבה סכום מספיק לכסוי ההוצאות, לא ישולם לו יותר ממה שיגבה על ידי בית הדין.

וכך נכתב בשטרות אוצר בי"ד של מרן הגר"נ קרליץ שליט"א (תשמ"ז) "בית הדין יעביר את התשלום בהתאם לגביית הוצאות מציבור לוקחי היין". ובמכתב שנשלח מבית הדין שבפקוחנו נכתב "בית הדין לא התחייב מעולם לשלם בכל מקרה עבור כל ההוצאות, ונכתב ונאמר חזור ואמור, שאפשרות התשלום לשלוחי בית הדין היא לפי סכומי הכסף שיוכל לגבות מהציבור בעת חלוקת הפרי".

אמנם נעשו כל השנים מאמצים לתת מקדמות לשלוחי בית הדין, אך לא היתה התחייבות להחזר הוצאות בכל מצב, משום כך היו הרבה נידונים כיצד יחלק בית הדין את התשלום שנתקבל בקופתו, בין כלל השליחים.

באחת השמיטות שעברו, טיפל בית דין אחד בכמה מטעי פירות שבבעלות כמה חקלאים, ואף בבית דין זה סוכם עם החקלאים שהתשלום ינתן אחרי חלוקת התוצרת וגביית כספים מהציבור, אולם חלק מהמטעים לא הניבו פירות, והתעורר ויכוח בין חברי בית הדין, חלקם סבר כי חייבים לחלק את התשלום הנגבה בין כל השליחים, שהרי בית הדין משלם עבור כלל עובדיו, ואם בית הדין ישלם דווקא לאותם שליחים שבמטעיהם גדלו פירות, הרי יהיה זה כעין סחורה, ואולי חמור מזה. מאידך היו מחברי בית הדין שסברו שאכן החקלאים שבמטעיהם היו פירות קודמים (כמדומני שהיה הדבר מחמת שאותם חקלאים שהמטעים שלהם לא הניבו פירות הזניחו ולא עשו מה שמוטל עליהם, וכמו שכתוב בנוסח שטר מרן החזו"א "שלא ילך שום דבר לאיבוד").

ובבוא הדבר קדם מרן רבינו הגריש"א זצוק"ל, אמר דאם אכן ההחלטה לשלם לפועלים שבמטעיהם היו פירות היא מחמת עבודתם והוצאותיהם של השליחים, מותר לבית הדין לחלק רק לאותם פועלים שלדעתם ביצעו את עבודתם, ולא לחוש שיראה הדבר כאילו יש בזה סימן לסחורה, אולם צריך להדגיש שאכן על בית הדין להקפיד לשלם לפי חשבון ההוצאות, וראה להלן.

יג. תשלומי הפועלים

מכיון שבית הדין משלם לפועלים על עבודתם ולא לפי יבול המטעים. יתכן מצב, שהתשלום על העבודה יהיה גבוה אפילו משאר שנים, אמנם אם התוצאה תהא שהתוצרת לחלוקה תהא יקרה מתוצרת הנמכרת בחנויות, הרי לדעת מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל אין לעשות אוצר בית דין בכה"ג, כפי שיבואר להלן, אולם אם למרות הוצאות השליחים תהיה חלוקת התוצרת זולה יותר אף אם לבסוף יקבלו הפועלים תשלום גבוה משאר השנים, ניתן לעשות כך, וכדלהלן.

אציין מקרה אחד שהיה בבית דין של מרן הגר"נ קרליץ שליט"א בכרמי יין.

בית הדין טיפל בכרמים של כמה ישובים, בישוב אחד היו כרמי איכות שהיו מטופלים היטב במשך כל השנים, ותמורתם היו היקבים משלמים בשאר השנים מחיר גבוה מאד, לעומת זאת היו כרמים בישוב אחר שמצב הכרם הי' פחות טוב באיכות ובכמות, כך שבשאר השנים ההכנסות תמורת הענבים היו נמוכות יותר. בשנת השמיטה הכרמים המשובחים הניבו כמות סבירה מכיון שהם טופלו היטב בכל השנים הקודמות לשמיטה, ואילו בישוב השני היתה כמות מועטה של ענבים, למרות שבשנת השמיטה נעשו אותם מלאכות בהוראות הבית דין בשני המקומות. אולם מכיון שבית הדין משלם רק את עבודת השכירים ולא תמורת יבול, והטירחה היתה שוה בכל הכרמים, נמצא שחלק מהכורמים קיבלו תשלום גבוה יותר, ואם אינני טועה במקרה אחד הם קיבלו תשלום גבוה ממה שהם היו מקבלים מהיקב בשנים אחרות, שהרי בכל השנים הם מקבלים לפי היבול שהוא מועט, ועתה משלמים להם לפי הטירחה, כן הורה מרן הגר"נ קרליץ (בשמיטה תשמ"ז) באוצר בית דין של כרמי היין. לאחר מכן היה שוב נידון באוצר בי"ד נוסף ושאלנו למרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, והשיב, שאכן צריך לשלם להם כפי טירחתם אף שבפועל יקבלו יותר משאר השנים. אמנם הודגש לדעת מרן רבינו זצוק"ל דהיות והנוהג הוא שבית הדין ממנה ברוב המקרים את הבעלים כשליחיו יש להיזהר ולהקפיד בענין. ובעוניי הבנתי אזהרה זו שלא יווצר מצב שיצטרפו כורמים לאוצר בי"ד ע"מ להרוויח ולא מחמת שמירת שביעית.

יד. רישום הוצאות הבי"ד במסמכים רשמיים

באחד מאוצרות בי"ד נתעורר ויכוח אודות דרישת מזכירות הבי"ד שבתכתובת וברישומים בין המגדלים לתחנות החלוקה ובין מזכירות האוצר בי"ד לרשויות, יצויין כי כל התשלומים הינם עבור הפירות וזאת בכדי שלא יחוייבו בתשלום "מע"מ" על עבודות וההוצאות. [בתשלום עבור פירות אין חיוב מע"מ].

חלק מחברי ביה"ד סרבו לכך בכל תוקף שלא יתכן שבית דין יעיד בחתימתו שהתשלומים הם עבור הפירות. וכשהביאו תעצומותיהם קמיה דמרן רבינו זצוק"ל אמר שאם הבי"ד ינהג כדין וגביית התשלום תהי' אך ורק עבור ההוצאות המותרות, ואין מניעה לציין ברשומים שהתשלום הינו עבור הפירות. והוסיף דמסתבר שאין כוונת הרשויות לגבות מע"מ על עבודת השדה וחלוקת הפירות.

טו. ה"תשלום" שניתן לגבות מהציבור

כיון שעיקר מטרת הבי"ד לפעול לתועלת הציבור שיהיו להם פירות לאכילה בשנת השמיטה, הרי היה מרן רבינו זצוק"ל מעורר בכל פעם להקפיד שהתשלום שמתבקש ציבור הנהנים לשלם עבור ההוצאות יהיה פחות ממחיר הפירות בשוק באותו זמן. והוסיף ואמר שגם אם מתברר שהמחיר תואם את ההוצאות שהיו לבית הדין באופן ממשי, אסור לבית דין לחלק תוצרת במחיר כזה.

ובטעם הוראה זו, היה מרן רבינו זצוק"ל אומר כמה טעמים, האחד, משום שאם ההוצאות של הבי"ד הם יותר מהמחיר שגובים הסוחרים בפירות שביעית, נראה הדבר שאף בית הדין סוחר בפירות שביעית חלילה, ועוד הוסיף מרן רבינו ואמר, דהלא כח בית הדין הוא מהיותם שלוחי הציבור והציבור יכול לטעון לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי, וגם הזכיר והוסיף רבינו את דברי מרן החזו"א באגרת (קו"א ח"ב סי' עג) שכאשר חושב את מחיר האתרוג כבכל שנה משכח את עניין מצוות שביעית.

טז. הגדרת "פחות ממחיר השוק"

היו מקרים שחילקו פירות של אוצר בי"ד וגבו הוצאות במחיר פחות מהמחיר המקובל בחנויות, אולם הסתפקו האם צריך להשוות ולהוריד את המחיר גם ביחס לשווקים שבהם הפירות נמכרים במחירים נמוכים יותר (ויש כמה וכמה אופנים בדרכי המסחר שפירות רגילים נמכרים במחירים כל כך נמוכים), והשיב מרן רבינו זצוק"ל שאין צריך לחלק במחיר נמוך מהמחיר הזול בשווקים – ששם המחיר זול באופן מיוחד – אלא פחות ממחיר בחנות רגילה שסוחרת בפירות "היתר מכירה".

עוד השיב מרן רבינו שצריך שהפרש במחיר ניכר (והתבטא שחצי אגורה אין זה ניכר) אמנם אין צורך שיהא נמוך באחוזים גדולים מהמחיר בחנות.

יז. הפרשים בגבית הוצאות לפי העונות

הרגילות בדרכי המסחר של חלק מהפירות היא שבתקופת שיא היבול, היות וישנה כמות גדולה של פירות והשווקים מוצפים יתר מהביקוש, הרי שמחיר הפרי באותה התקופה אינו מכסה כלל וכלל את עלויות והוצאות החקלאי, ולמעשה פעמים רבות פרנסתו של החקלאי מבוססת על כך שהוא מוכר פירות במחיר גבוה בתחילת העונה ובסופה, מכיון שבתקופות הללו ישנה כמות מועטה של פירות בשוק והביקוש רב על ההיצע, ניתן לבקש תשלום גבוה על הפירות מהחפצים בהם. כך שבסופו של דבר תחילת העונה וסופה מקזזים את ההפסדים של אמצע העונה.

ומעתה בהגיע שנת השמיטה, ואוצר בי"ד שנוהג כהלכה קבע את עלות הוצאותיו, ואכן עלות זו היא נמוכה באופן משמעותי מרווחי החקלאי בכל שנה, אך אם יבוא בית הדין לחלק את פירות האוצר במחיר קבוע בכל העונה, הרי באמצע העונה יהא מחיר בית הדין גבוה מהמחירים שבשוק הרגיל, והבאנו לעיל הוראת מרן רבינו זצ"ל שאין בית דין רשאי לגבות מהנהנים ממנו תשלום שוה למחיר שמבקשים הסוחרים בפירות שביעית, ומוכרח הוא לגבות באמצע העונה תשלום נמוך מהם אף שבודאות אינו מספיק לתשלום הוצאות בית הדין. ונשאלת השאלה האם מותר לבית הדין לגבות בתחילה העונה ובסופה תשלום גבוה יותר לכסוי ההוצאות (ובלבד שיהא נמוך מהמחיר שמשלמים לסוחרים בפירות שביעית, וכנ"ל) על מנת לקזז את ההפסדים שיווצרו באמצע העונה, או דילמא מכיון שבית הדין מחלק את הוצאותיו בין כלל הנהנים, מהיכי תיתי לגבות מהנהנה ביום זה יותר מהנהנה ביום אחר.

והנה אחד מגאוני ופוסקי הדור שליט"א סבר, שבית הדין העוסק בכמה וכמה סוגי פירות בשביעית, נחשב כבית דין אחד לגבי כלל הפירות, ויש בכוחו ליטול אף מהנהנים ממין פרי אחד יותר מההוצאות שהיו בטיפול בו, על מנת לשלם את ההוצאות שהיו במין אחר של פרי, שאינם ניתנות לגביה כדי ההוצאות. כלומר שלדעתו ניתן לגבות על סוג פרי מסויים תשלום גבוה יותר מהנצרך בכדי לקזז את ההפסדים שהיו לבית הדין בסוג פרי אחר.

אמנם מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל לא ס"ל הכי, ומסתמא היתה הסברא כי הנהגה זו אפשר היה לה להיעשות כאשר בית הדין היה בית דין של העיר ובכוחו היה לגבות את הוצאותיו מהציבור, ואולי כך היה נעשה בזמן התוספתא, אולם כיום כאשר אין לבית הדין אפשרות גביית הוצאות בדרך של גבייה מהציבור הכללי אלא מן הנהנים מן החלוקה כמו שכתב מרן החזו"א לכל מידה ומנין, ואם כן מהיכי תיתי לגבות מהנהנה מסוג פרי א' הוצאות של סוג פרי ב' שאינו נהנה ממנו כלל. אמנם לגבי גביית הוצאות של אותו סוג פרי, התיר לגבות בתחילת העונה או בסופה תשלום גבוה מההוצאות כדי לכסות את החלוקה בהפסד שבאמצע העונה. והיה נראה טעמו שמסתבר שציבור הנהנים הנוטל מאותו סוג ניחא ליה שיפעל הבי"ד בצורה זו שעל ידי כן יוכל בית הדין להביא תוצרת לציבור במחירי עלות בלבד (לעומת זאת מי שאינו חפץ בסוג פרי מסויים אינו מוכן ל"סבסד" את הנהנים מסוג הפרי השני), כי בדרך אחרת לא יוכל בית הדין לפעול. וגם מסתבר שהנהנים מאותו הפרי הם נהנים בתחילת העונה אמצעיתה וסופה, ונמצא שניחא להו לשלם בחלק מהעונה תשלום גבוה יותר בכדי שיוכל בית הדין לחלק פירות לתועלת הציבור.

יח. שינוי במחיר בין תחנות בית הדין

שמענו ממרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל שאין ראוי שבית דין יקבע מחירים שונים בין תחנות החלוקה גם אם אותה תחנה הוצאותיה גבוהות יותר – בפרט אם הוצאה חריגה זו אינה בגלל חלוקת הפירות, וקו"ח אם אין הבדל בהוצאות הבי"ד, הרי קביעת מחיר שונה יש בה משום סרך סחורה בפירות שביעית.

יט. הוזלה במחיר

התעוררה שאלה, אודות תחנות חלוקה (או ירקנים המשמשים כתחנות חלוקה) שבית הדין קבע שכר טירחתם, וקבע את המחיר באותה תחנה "לכל מידה ומשקל", כאשר המחיר כולל גם את הוצאות תיפעול התחנה והשכר לעובדיה, והיה מי מהמחלקים שביקש להפחית בשכרו, כי אמר שבמקרה כזה יטלו בני העיר כמות גדולה יותר ואז יהיה לו שכר עבודתו, והיו שטענו שאם כן נראה הדבר כמסחר, שתחנת חלוקה אחת גובה מחיר מסוים ובתחנה אחרת גובים מחיר נמוך ממנה.

 והנה הגם שמרן רבינו זצוק"ל היה חושש לכך שיגבו בתחנה מסוימת מחיר גבוה יותר, הרי בכה"ג שמבקשים להיטיב עם הציבור (אף שיש למחלק חשבון בזה) אמר מרן רבינו זצוק"ל שמעיקר הדין אין למנוע ממנו הדבר, שהרי הוא מוותר בזה על שכירותו שלו שנקבעה על ידי בית הדין. [אמנם לענ"ד ראוי במקרה זה שיצויין הדבר כי המוכר ויתר על שכרו, הואיל וראיתי כי דבר זה מביא אנשים לחשוד שיש כאן סחורה לפחות כלפי התחנות האחרות].

כ. עיכוב בחלוקה

באה שאלת בית דין לפני מרן רבינו הגרי"ש זצוק"ל אם מותר להכניס למחסן בית הדין פירות (שקדים ואגוזים) שהציבור נזקק להם בעיקר חג הפסח, ורוצה בית הדין לאחסנם במחסניו עד תקופת הפסח ולא לחלקם לציבור לפני כן. והשיב מרן רבינו שאין בית הדין יכול לעשות כן משום שאין בי"ד יכול לשמור את הפירות ברשותו ע"מ לחלקם בתקופה מאוחרת יותר כאשר יש מהציבור שמעונין בפירות בתקופה הנוכחית, ולכן הבית דין חייב להעמיד את הפירות לחלוקה מיידית.

כא. חלוקת תוצרת שלא כראוי

כרם ענבים שהיה בפיקוח אוצר בי"ד ושליחי בית הדין לא רצו ליטול הוצאות, וגם לא רצו לעסוק בהובלה ובמשלוח וחלוקה בערים, ורצה בית הדין לתת את כל התוצרת (מיץ ענבים) לאדם אחד שהיה ת"ח ועני ללא קבלת שום תמורה, ונשאלה השאלה קמיה מרן רבינו הגרי"ש זצוק"ל, האם מותר לו לתת את הכל לאדם אחד (בשליחות בית הדין), או דילמא שמחובתו לפרסם כי ניתן ליטול אצלו מיץ ענבים.

והשיב מרן רבינו זצוק"ל דבית הדין הוקם לתועלת הציבור לספק להם פירות שביעית ולא יתכן שתינתן כל התוצרת לאדם אחד, אמנם מאידך גם לא מוטל על בית הדין לפרסם את הדבר "בכל העולם", ולכן היתה ההוראה לפרסם בב' וג' בתי כנסיות שניתן ליטול ממנו מיץ ענבים, ומה שלא ילקח על ידי שאר הציבור הוא יכול למסור מידי שבוע כמות מועטה (כפי רגילות החלוקה של הב"ד שברוב המקרים היתה חלוקה שבועית שאין תחנת חלוקה של בית דין נותנת מזון רק לג' סעודות, אלא מחלקת כפי הרגילות שאנשים נוטלים לכמה ימים) לאיש שברצונו לתת לו את המיץ ענבים, עד שתאזל כל התוצרת.

כב. חלוקת פירות אוצר בי"ד ברשתות השיווק

מרן רבינו זצוק"ל היה מורה וחוזר ומורה, כי אין שום איסור לחלק פירות ברשתות שיווק שבהן סוחרים בדברים נוספים, ובתנאי שיחלקו שם במחיר חלוקת הבי"ד, ושיהיה ניכר שזה פירות אוצר בי"ד.

לדעת מרן רבינו זצוק"ל אין כל חסרון במקום המכירה, בפרט אם באותו מקום שאר הפירות והירקות הם מגידולי נכרים שהרי גם הם אסורים בסחורה, ולדעת מרן רבינו יש לחלקם ע"י אוצר בי"ד וכפי שהובא בקונטרס השליחות לעיל. [ויש להוסיף בזה, לפני כמה שמיטות (אינני זוכר אם בתשמ"ז או בתשנ"ד) היה אוצר בי"ד שנהג כהלכה ונותרו לו פירות רבים שלא חולקו, ובאותו מקום – כמדומני – היו רגילים שתוצרת שנותרה מוסרים לתנובה, ומכיון שהוראת מרן רבינו זצוק"ל ועמו שאר גדולי ישראל היתה שלא לעשות כן (כמו שהובא לעיל) לא היה להם היכן לחלק תוצרתם, ובשעת הדחק הסכים מרן שיחלקו בצורה אמיתית אפילו ברשת שיווק רגילה שאיננה שומרת שביעית, ובתנאי שזה יהיה מקום נפרד בחנות ובאחריות הבי"ד].

כג. חלוקה למי שאינו שומר תורה ומצוות

הועלתה טענה שבתחנות חלוקה ובפרט בתחנות חלוקה הנמצאים בתוך חנויות יבואו גם אותם שאינם שומרי תורה ומצוות ויטלו פירות, והרי אסור למסור פירות שביעית לחשוד על השביעית. והנה בחזו"א (יב סקי"ז) כתב לבאר התוספתא דמותר למסור דבר שאינו מתקיים אפילו מאה סעודות, "דלא חיישינן שמא לא יזהר בהפסד או לשנות בדרך אכילתן וכיו"ב שזה מן הדברים דלא שכיחי ותלינן בהיתר" ומה שהתירו דבר המתקיים ג' סעודות, ה"ז כדי חייו, והנה בחלוקה ע"י בית דין, הוסיף מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל ואמר, הרי הפירות בחלוקה אינם בבעלות בית הדין אלא מוחזקים לתועלת הציבור בחזקת הפקר (והראיה שאינם חייבים בביעור) ומחולקים בחנות ע"פ הוראות הבי"ד ולפי התקנות שלו, והרי זה נחשב שאותם שאינם שומרי מצוות נוטלים פירות מהתחנה, ואין בית הדין נותן להם, ולכן יתכן שגם אם היה מקום לאסור לתת להם פירות שביעית אין זה נכלל באיסור מסירת פר"ש שביעית לע"ה כאשר באים ליטול משם כל אחד ואחד.

שו"ר שבחוט – שני כתב גם כדברים הללו, שאין בי"ד רשאי למנוע – ממי שאינו שומר תורה ומצוות ליטול מתחנת חלוקה ובעצם ההוראה שמותר ליתן למי שאינו שומר תורה ומצוות מפירות שביעית כ"כ בספר נתיב השמיטה להרה"ג ר"מ פלס זצ"ל בשם מרן החזו"א.  אמנם בשנת שמיטה אחרת הבאנו קמיה מרן רבינו שאלה אודות מסירה למחלל שבת יין מאוצר בי"ד והשיב מרן רבינו זצוק"ל שלא ליתן הואיל ולהלכה הוא פוסלו במגעו ומפסידו בכך ויש כאן הפסד לפירות שביעית.

כה. תשלום מראש בתחנת חלוקה

בית דין שחשש שמי שטיפל בתחנת החלוקה יתקשה להעביר את הכסף שיגבה מהציבור, הסכים מרן רבינו שניתן לבקש ממנו שיק על הסכום העתיד להגבות, ואין בזה הנהגה של מסחר.

כו. מסירה לתנובה

בשנת תשי"ב, במקומות מסויימים שנשארה תוצרת חקלאית שבית הדין לא הצליח לחלקה לציבור, התיר מרן החזו"א למסור את התוצרת לתנובה ולומר להם שזה פירות שביעית, אף שיודעים שתנובה תעשה בזה כרצונה. (כולל מסחר שלא כדין) וכך כתוב ברשימות של הרה"ג ר"מ פלס זצ"ל "היה מצב שמרן נתן למכור לתנובה". בספרו נתיב השמיטה (עמ' פז-פח) מוסבר הדבר, ומוזכר גם הדחק שמחמתו נזקק מרן החזו"א זצוק"ל לשאלה, וגם טעמי הוראת שעה זו שהחזו"א סבר "שיש בזה כעין מטרת הבית דין שמחלקים בקיצוב ובזול". גם הרב דגמזו הרה"ג רא"ב רוזנברג זצ"ל (ברכת אברהם ח"ב סי' לח) הביא עדות זו וכך כתב "כשדנתי לפניו בשמיטה שעברה עלינו לטובה אודות הזיתים שישנם כאן תל"י (תהלות לה' יתברך) הרבה טונות בשנה ואי אפשר לחלקם באוצר בית דין בין החברים, שהכמות גדולה וההפסד הוא מרובה וכו'. והסכים [מרן החזו"א] שנמסור אותם לתנובה, שהם אינם רק כסוכנים בקומיסיון מקבלים משכורת בעד עבודתם איזה אחוז מסויים כפועלים, ואינם משלמים רק אחר שעברו כמה חדשים, הוי בהקפה". – הרי דלעצם המסירה לתנובה וטעם הדבר – דבריו מכוונים עם מ"ש לעיל בשם הרה"ג הרב פלס. (אמנם מה שהוסיף הרה"ג רא"ב רוזנברג זצ"ל בטעם ההיתר במסירה לתנובה – כי תנובה משלמת בהקפה, לכאורה אינו מובן. שהרי אם היה חושש מרן החזו"א זצוק"ל שבמסירת התוצרת לתנובה יש איסור סחורה, מה תועיל הקפה להצלה מאיסור זה, הרי הקפה מועילה רק למנוע איסור מסירת דמי שביעית לעם הארץ. ואם מרן החזו"א הורה למסור לתנובה, בודאי שהוא סבר שמסירה לתנובה היא מסירה של בית דין, ובמסירה זו אין הדמים נתפסים בקדושת שביעית, שהרי אין כאן כל תשלום על הפירות. ולמה הזכיר הרה"ג רא"ב רוזנברג ענין זה של הקפה. ואכן בנתיב השמיטה לא הוזכרה כלל סברה זו של תשלום בהקפה).

ומבואר בדבריהם שעיקר ההיתר בשעה"ד הי' כי תנובה באותה תקופה לא נהגה כמנהג הסוחרים, אלא כארגון שדאג גם לפרנסתם של החקלאים, וגם לתועלת הציבור (דבר זה גם נזכר בחוברת שהוציא מרכז תנובה בשנת תשי"ט אודות התמורות שהתחוללו בתנובה בעשר השנים האחרונות – ושם נאמר כי פעולות הצנע של הממשלה יכלו להתבצע רק בגין מערכת השיווק של תנובה שריכזה את התוצרת ומכרה במחירים קבועים, ראה שם. אם כן תנובה מכרה תוצרת במחיר שודאי היה ניתן לקבל סכומים יותר טובים בשיווק חילופי, ומזה אתה למד כי היו עקרונות ניהול בתנובה שלא היו מסחריים). אלא שהרה"ג ר"מ פלס זצ"ל מציין שם שמרן החזו"א הדגיש כי בניגוד להוראות אחרות שלו – שמותר לחקלאים לנהוג בהם מבלי לשאול שוב, הרי הוראה זו של מסירה לתנובה אינה בכללם (נתיב השמיטה עמ' פז) ואכן בשמיטות מאוחרות יותר כשבאנו לפני מרן רבינו זצוק"ל ושאר גדולי הפוסקים ביחד עם רבני ישובים שומרי השביעית – הורו שלא לעשות כן, ובפרט (כפי שכתבנו לעיל) שבזמנם תנובה היתה גוף שדאג לחקלאי ולצרכן ולכן יתכן ופעולותיו אינם סחורה, אבל כיום שהכל מנוהל בדרכי סחורה ודאי שאסור. ולכן באותה תקופה שהתחלנו לעבוד בשביעית עם ישובי פא"י הורונו רבותינו לפעול להפסקת דבר זה, וכן נעשה. וברור שאסור לבי"ד למסור פירותיו לסוחרים בלא חלוקה ע"י ביה"ד, וחקלאי שרוצה לעשות כן אין לצרף את פרדסו לאוצר בי"ד, וכנ"ל.

ואף שמדי פעם היה עולה הענין של מסירה לתנובה, הנני להעתיק סיכום פגישה אצל מרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) [זצוק"ל] מוצש"ק יב אדר פ' תרומה תשנ"ג  ושם כתוב בסעיף 6 "מסירה לתנובה אסורה, ויתכן שהחזו"א התיר בתשי"ב בגלל שתנובה דאז, לא היתה גוף מסחרי בלבד".

כז. ביעור בפירות שביד בית הדין 

כפי העולה מהתוספתא שהובאה לעיל, פירות שנמצאים ביד בית הדין פטורים מחובת ביעור, וכך כתב הרמב"ן בפי' לתורה (ויקרא כה,ז) "ואלו הפירות המכונסים לאוצר בית דין אינן צריכין ביעור אחר שכבר מבוערין הם מן הבית". ופסק כן החזו"א (יא,ז).

אמנם דין זה הוא לשיטתו שביעור הוא הוצאת הפירות מהבית והפקרן לכל, ומשום כך פירות שביד אוצר בית דין שבלאו הכי הם מופקרים לכל אינם צריכים ביעור אחר, אולם לשיטת הרמב"ם (פ"ז ה"ג) שביעור פירות שביעית הוא איבודם מן העולם, לכאורה אין חילוק בין פירות שביד אדם פרטי לפירות שביד אוצר בי"ד שכולם צריכים להתבער מן העולם.

והכרעת החזו"א (יא,ז) לפסוק כדעת הרמב"ן דביעור הוא הפקר וכשהפירות ביד בי"ד פטורין מביעור, ועוד הוסיף וכתב (כג,ה) דאין לומר שבני ארץ ישראל (או בני עדות המזרח) נמשכים אחר הרמב"ם וצריכים לנהוג כדעתו בענין הביעור, דכ"ז נהג קודם מרן הב"י, אבל אחר שנקבע השו"ע אזלינן בתריה בכל מקום אף כשפסק נגד דעת הרמב"ם, וליתא לכללא דאזלינן בתר הרמב"ם, אלא לפי כללי הפסיקה בכל דין ודין, ולכך בשל סופרים הולכים להקל, ועבדינן ביעור כדעת הרמב"ן.

ובשו"ת אור לציון (יסודות בדרכי ההוראה ענף ד סעיף ב) חלק וכתב דלדעת בני ספרד הנוהגים לילך אחר פסקי הרמב"ם, אף שמרן המחבר פסק בכמה מקומות שלא כדעת הרמב"ם, אין זה משום שפסקה קבלת הרמב"ם, אלא דהכריע באותן המקומות שלא כדעתו, אבל במקומות שמרן המחבר לא גילה דעתו, יש לילך אחר דעת הרמב"ם. ולכך פסק מרן הגאון רב"צ אבא שאול זצוק"ל (שביעית פ"ג סי' ד) דחובת ביעור היא ביעור מן העולם, ואף פירות שביד בית דין חייבים בביעור מן העולם, ואין להקל אלא במקום הפסד מרובה (שהוא ספק שמא באו ממקום שלא כבשום עולי בבל, ואכ"מ).

והכרעת מרן רבינו הגרי"ש זצוק"ל היתה גם לבני עדות המזרח – להקל כדעת הרמב"ן. אולם היה מרן רבינו זצוק"ל דן שיתכן דלדעת הרמב"ם שחיוב הביעור הוא לבערם מן העולם, אין הדברים אמורים אלא במי שזכה בפירות ונתחייב בביעור שצריך לבערו מן העולם, אבל פירות הפקר פשיטא שאין צריך לילך ולשורפם בשעת הביעור, והכא נמי י"ל דפירות שביד בי"ד כיון שהם נשארו מופקרים, לא נתחייבו כלל בביעור, ושוב אין צריך לבערם מן העולם, אף לדעת הרמב"ם.

אולם כאמור למעשה, היתה דעת מרן רבינו זצוק"ל שאף בני עדות המזרח יכולים לנהוג כדעת הרמב"ן ולבער את הפירות על ידי הפקרתם.

כח. הוצאת פירות שביעית לחו"ל לאחר הביעור

באוצר בי"ד של ישובי פא"י היתה כמות גדולה מאד של פרי הדר, ולא היו יכולים לחלק את כל התוצרת, ואחרי שהפסיקו את המסירה לתנובה (בהוראת גדולי הפוסקים כפי שהובא לעיל), נהגו בישובים הנ"ל במקרה שנשארה תוצרת לאחסן מיצים וכדו' במחסנים עד לאחר הביעור, ולהתיר הוצאת התוצרת לחו"ל אחרי הביעור.

ומקור הדברים במה שכתב הר"ש (שביעית פ"ט מ"ז) – הובא בפאת השלחן (סי' כה סעי' יט) – שפירות שביעית לאחר הביעור פקעה קדושתם ומותר לאבדם בידים. וכתב ע"כ החזו"א (יג,ה) לדבריו אף אין בהם איסור סחורה ושאר דיני קדושת הפירות, וא"כ מותר להוציאם לחו"ל לאחר הביעור. (וראה מה שביאר בדעתו במעדני ארץ י,יב).

ומרן החזו"א זצוק"ל הכריע למעשה שלא כדעת הר"ש, וכך הודפס בשמו בקונטרס סדר השביעית (סעיף י) דנוהג בפירות גם לאחר ביעורם קדושת שביעית, ועפ"י זה פעלו להפסיק ענין זה של יצוא לחו"ל אחרי הביעור.

אמנם אירע והיתה כמות גדולה של פירות שנעשו מהם "רכז" למיצים ולא הצליחו לחלקם לציבור, ונשארו ביד בית הדין לאחר הביעור, ובאנו במשלחת קמיה מרנן רבותינו הגרי"ש אלישיב והגרש"ז אויערבאך זצוק"ל.

מרן הגרש"ז זצוק"ל השיב דהואיל וכך נהגו בעבר בישובי פא"י לסמוך על שיטת הר"ש ולמכור לחו"ל אחר הביעור, מותר להשיב להם שיכולים לנהוג כן, דלא איכשר דרא להחמיר עליהם בדבר זה.

אולם מרן רבינו זצוק"ל השיב שאין להתיר דבר כזה, אלא בשעת הדחק שנותרה כמות עצומה של פירות ועלול חלילה לבוא מזה קלקול לשמיטות הבאות שיהא רפיון ברצון לשמור שמיטה כהלכתה. ואף דאין להתיר את הדבר, אפשר להסכים בשתיקה ולא להורות להם איסור. וכאמור כל זה רק בכמות כזו שלא ניתן בשום פנים ואופן לחלקה בארץ.

ועוד היה מעשה בבית דין שהיה ברשותו כמות גדולה של פירות, והציעו לפניו שתי אפשרויות, האחת לתתה מחוסר ברירה לגופי מסחר שימכרו אותם ויש בזה משום איסור סחורה, והשניה להשאירם ברשות בית הדין עד לאחר הביעור, דלדעת הר"ש פקעה קדושת שביעית לאחר הביעור, ואח"כ ימכרו את התוצרת.

והכריע רבינו זצוק"ל דעדיף להמתין עד לאחר הביעור ולמוכרה לאחר מכן, מאשר לתתה לסוחרי שביעית. אמנם אף דרך זו אינה ראויה דהרי להלכה אנו פוסקים דלא פקעה הקדושה גם לאחר הביעור, ובפרט דאין הדבר ראוי שבית דין הנועד לטובת הציבור יתנהל בצורה זו של איחסון הפירות ברשותו עד הביעור במקום לחלקם לציבור אף אם הדבר קשה. יצויין כי בשמיטות שלאחר מכן, מכיון שצמצמו את שטחי פרדסי פרי הדר בישובים אלו, לא נזקקו לדון בדבר זה.