שביעית סימן מ'

הבא: סימן מ"א עוד בענין הנ"ל מכי"ק של רבינו זצוק"ל <<
(דעת מרן רבינו עט"ר זצוק"ל בענין קצירה לעבודת הארץ)

שביעית סימן מ'

בענין בצירה וקצירה לעבודת הארץ

קמן גנן יר"ש מרבים ושאלתו בפיו, האם מותר בתחילת השנה השביעית לקטוף את כל הזיתים מהעצים כאשר מטרת המסיק איננה לצורך מאכל אלא כדי שהזיתים לא יכבידו על האילנות ויחלישו אותם, או דלמא יש לחוש בזה משום קצירה ובצירה לעבודת האילן.

בתחילת הדברים יש לבאר מהו גדר המלאכה של קצירה לעבודת הארץ. ועוד יש לדון האם גם בפירות שישית שאין בהן קדו"ש יש משום קצירה לעבודת הארץ. ועוד יש לדון, האם קציר לעבודת הארץ – הוא דווקא כשקוטף את כל הפירות, או אפילו כשהוא מוריד חלקם בשביל לדלל ולהועיל לשאר הפירות (באופן שאין חשש הפסד פר"ש) גם כן יהיה בזה משום קציר לעבודת הארץ. ובנוסף יש לדון האם ניתן לומר שכשם שמותר לקצור כדרך הקוצרים במסגרת אוצר בי"ד, יהי' מותר לשלוחי בי"ד גם לקצור לעבודת קרקע.

הנה מקור הדברים של קצירה ובצירה לעבודת הארץ הוא ברמב"ם (ריש פ"ד) שכתב "וזה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור, שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה, ואם קצר כדרך הקוצרים לוקה, כיצד, כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר, או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו, אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל". ובהמשך (הכ"ד) כתב "הפירות שיוציא האילן בשביעית, לא יאסוף אותן כדרך שאוסף בכל שנה, שנא' את ענבי נזירך לא תבצור, ואם בצר לעבודת האילן או שבצר כדרך הבוצרים לוקה".

וביאר החזו"א (סי' יב סק"ז ד"ה אמנם) ד"קצירה ובצירה לתיקון השדה משום עבודת הארץ", הרי דלדעתו קצירה ובצירה זו – דינם ככל מלאכת שדה וכרם שאסור בשנה השביעית ואין זה דין בפר"ש. לעומת זאת, איסור קצירה כדרך הקוצרים שאסור להעמיד כרי וכדו', זהו דין בפירות הקדושים בקדו"ש ואסור גם בשנה השמינית בפירות שביעית. וא"כ יש לעיין איך נלמד מאיסור אחד  בתורה של "לא תקצור ולא תבצור" שני איסורים נפרדים, האחד על הקרקע והאחד על הפירות, הראשון אסור בשנה השביעית והשני אסור בפירות שביעית, ובפרט לדעת הרמב"ם דבקציר של אסיף הפירות אין צריך שינוי באופן הקצירה [כדסברי הר"ש והגר"א] אלא השינוי צריך להיות בכמות הנקצרת, ומשום דיסוד האיסור הוא דכשקוצר באופן הרגיל נראה כבעלים של השדה ולא כשדה של הפקר, א"כ קשה איך נלמד מקרא זה גם איסור קצירה לעבודת הארץ שדבר זה אינו שייך לדין הפקר בשביעית.

וכידוע הרבה מהאחרונים נתקשו בדבר זה, ובמעדני ארץ למרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל הוסיף להקשות (מעדני ארץ סי' ג פ"ב) דלאותם האחרונים הלא המה הפאת השולחן (סי' כב) והמנ"ח (מצוה שכט) דסברי דהאיסור של קצירה כדרך הקוצרים הוא דוקא בפירות שמורים, אבל בשדה הפקר אין איסור, הרי יצא דבר חדש דמכיון דעל כרחך צריך לומר דהאיסור כדרך הקוצרים ולעבודת הארץ הוא איסור אחד, א"כ יהיה מותר לקצור לעבודת הארץ בשדה הפקר. וביאר מרן הגרש"ז דאכן קצירה כדרך הקוצרים וקצירה לעבודת הארץ מקורם מאיסור אחד, [אף שיש הבדלים מעשיים בין שני הדברים], דיסוד האיסור הוא דהתורה נתנה את פירות שביעית רק לאכילה, ואסרה כל קציר שאינו למטרת אכילה, ולכן אסור לקצור כדרך הקוצרים שאין זה קציר לאכילה גרידא אלא קציר באופן של בעלות, וכן אסור לקצור לעבודת הארץ, ואפילו בשדה הפקר, דהרי אין זה קציר לצורך אכילה.

ובאופן אחר כתב (שם ס"ק יא) דיסוד האיסור קצירה הוא שיש בזה הוראת בעלות וסתירה למצוות הפקר, וקציר כזה יכול להיעשות בשני אופנים, או שקוצר את כל השדה כדרך הקוצרים דזה דרך בעלים, או שקוצר את כל התבואה לעבודת קרקע דהיינו לייפות את השדה וגם זה חשיב דרך בעלים.

ותהא נפקא מינה בין שני הביאורים בנידון השאלה של דילול פירות. דלביאור הראשון פשוט דהוה בצירה לעבודת הארץ דהרי אין זה בציר לצורך אכילה, אבל לפי הביאור השני יתכן דשרי מכיון שלא אוסף את כל הפירות.

והנה מרן רבינו זצוק"ל ג"כ נתקשה בענין זה (ראה קובץ תשו' ח"ג סי' רמ), ועוד הוסיף והקשה דלכאורה בכל "מנכש" יש מקום לחייבו מדין קוצר לעבודת הארץ שהיא מלאכה דאורייתא (ולא רק משום מנכש שהוא מלאכה דרבנן). ועוד דקדק בלשון הר"מ שכתב אחר שאסר לקצור כדרך הקוצרים ולקצור לעבודת הארץ "אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל", ומשמע שקצירה מועטת פוטרת גם מאיסור מלאכת שדה וכרם, ולכאורה מהו הפטור כשקוצר ובוצר בכמות קטנה לעבודת הארץ, הרי קצירה לעבודת הארץ, איננה תלויה בכמות קטנה.

וכשזכינו בשנת תשמ"ז לשאול קמיה דרבינו הלכה למעשה בענין קצירה לעבודת הארץ, בענין שלוחי בי"ד שמטפלים בשדה ובמטע המופקרים כדין, אם מותרים לדלל ולהוריד פירות מהעצים כדי למנוע נזק מפירות המיועדים לחלוקה. השיב רבינו, דלדעתו אי אפשר לומר שאיסור בצירה הוא דין מדיני המלאכות שהרי לא מצאנו תולדה האסורה מדאורייתא המשביחה את השדה – אלא זמירה, ולכן צריך לומר דאף איסור קצירה לעבודת הארץ עניינו שלא יהיה קוצר ובוצר ועושה מלאכתו כדרך שהבעלים עושים, ולכן בכל דרך בה נגדיר את מהות האיסור, נצטרך לומר, שמכיון שבאיסור קצירה ובצירה שלוחי בי"ד ודאי מותרים לקצור משום שקצירתם ובצירתם אינה בתורת בעלות, ה"ה נמי בקצירה ובצירה לצורך האילן והקרקע. ולכן מותר לשלוחי בי"ד שקצירתם איננה בתורת בעלות לקצור ולבצור גם בקציר ובציר לעבודת הארץ או לעבודת האילן, [וכל זה כמובן באופן שיש כאן הפסד בפירות בשיעור המתיר מלאכה דרבנן].

 אמנם לאחר כמה שנים (סמוך לשמיטה תשנ"ד) שב רבינו לעסוק בהאי דינא בשיעור בבית מדרשו ושוב התקשה בהבנת המקור לדברי הרמב"ם שיש איסור קצירה לעבודת הארץ, וביאר דהנה בגמ' מו"ק (ג ע"א) איתא "מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא, למימרא דאהני תולדות מיחייב אאחרנייתא לא מיחייב". ומבואר דזמירה ובצירה הם תולדות. ולכאו' יש להבין במה בצירה נחשבת לתולדה של קצירה והרי שניהם אותה מלאכה אלא שזה בתבואה וזה באילן. ואמר בזה רבינו דבר חדש דע"כ צ"ל דהבצירה המדוברת כאן בגמ' היא בצירה לעבודת האילן ואין זה תולדה של קוצר אלא תולדה של זורע וזומר. וכבר נדפס השיעור בחוברת הליכות שדה (גליון 91), וכעין זה בקובץ תשובות (ח"ג סי' רמא). ולפי זה עולה דבתירוץ הגמ' הדרא בה ממה שנראה בפשטות דבצירה הויא תולדה של קצירה, ולכאורה יש להתבונן בזה, דאם כן היתה הגמרא צריכה לציין שחזרה מההו"א דבצירה הוה בכלל קצירה ומעתה בצירה וזמירה הוו שתי תולדות דזורע.

מכל מקום לפי מהלך זה של מרן רבינו זצוק"ל קצירה לעבודת הארץ אין זה מענין המלאכה של קצירה כדרך הקוצרים שעניינה מדין שהפירות הם הפקר ואסור לנהוג בהם מנהג בעלות, אלא אסורה ככל מלאכת שדה וכרם, ובאמת אינה נלמדת מקצירה של בעלות, אלא היא תולדה של זריעה וזמירה, וכמ"ש לעיל בשם מרן החזו"א, דקצירה זו היא מלאכת שדה וכרם.

וכבר כתבנו בגליון הליכות שדה (הנ"ל) כי לפי מה שביאר רבינו בדברי הרמב"ם שקצירה לעבודת הארץ הינה תולדה של זורע וזומר, נראה דהכרעתו דאי אפשר להקל בקצירה לעבודת הארץ לעשותה ע"י שלוחי בי"ד, הואיל ויתכן והמקור של  קציר לעבודת הארץ אינו ממלאכת קוצר ובוצר של אסיף השדה אלא ממלאכת זורע.

וזאת למודעי כי בכל שנת שמיטה בה זכינו בחיי חיותו של רבינו זצוק"ל להוראותיו התעוררה השאלה אודות דילול פירות לצורך מניעת הפסד של פירות אחרים (מלבד השאלה של הפסד פירות שביעית), ונשאלה השאלה שוב גם אחרי מה שביאר רבינו זצוק"ל אודות קצירה לעבודת הארץ שהיא מתולדת זורע, אם אין בעצם הדילול משום קצירה לעבודת הארץ.

והשיב מרן רבינו זצוק"ל דמכיון שכל המקור לאסור מדאורייתא קצירה לעבודת הארץ הינו מדברי הרמב"ם ומבואר ברמב"ם דמותר לקצור מעט פירות, כלשונו "אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל", לכן גם בקצירה ובצירה לעבודת הארץ יש לאסור רק אם הוא קוטף את כל הפירות אבל דילול לא יאסר מחמת קצירה לעבודת הארץ. ונראה להסביר, דכוונת מרן רבינו שהרי מלאכה זו נקראת קצירה או בצירה לעבודת האילן או הארץ, ואף אם מקורה מתולדה של זורע הרי מכיון ששמה קוצר ובוצר אין לנו בו אלא חידושו, והיינו שיש על זה שם מלאכה זו רק כשהוא אוסף את כל הפירות שבשדה או במטע לתועלת הארץ, אבל דילול שמורידים רק חלק מן הפירות, לא חשיב קוצר.

בזאת תבנא לדינא לדעת מרן רבינו זצוק"ל.

 א. אם מבקשים להוריד כל הזיתים אפילו של השנה השישית בשנה השביעית וכנידון שאלתינו, יש כאן שאלה של קצירה לעבודת הארץ ואסור. ואם די לו להוריד רק חלק מן הזיתים, הרי מצד קצירה לעבודת הארץ אפשר להקל כיון שאינה מלאכה דאורייתא. ובמקום שיש הפסד ניכר לאילן שמתיר מלאכה דרבנן בשביעית מותר להוריד חלק מן הפירות.

ב.  ולפי זה גם דילול פירות שביעית אין בו משום קצירה לעבודת הארץ, אלא שאיסורו הוא מדרבנן ככל מלאכת שדה וכרם ובנוסף יש בדילול שאלה של הפסד פירות שביעית, אבל כאמור, לדעת מרן רבינו זצוק"ל אין בזה קצירה לעבודת הארץ.