הבא: סימן ס"ה גזילת ממון לשם הצלת נפשו <<
חושן משפט סימן ס"ד
חיוב תשלומין בהצלת ספר קודש מגריסה
נשאל מרן רבינו זצוק"ל באדם שהיה במגרסה שגורסים בה ספרים וראה ספר קודש שעומד להכנס לגריסה, ונטלו משם בכדי להצילו מאיבוד דרך בזיון, ושאל את רבינו זצוק"ל האם חייב לשלם לבעל הבית את ערך הספר (כמובן לפי ערכו כנייר לגריסה), והשיב לו רבינו דאע"פ שעשה מצוה בהצלת הספר עליו לשלם ערכו לבעליו, דהרי הוא ממונו של בעל המגרסה והזיקו בממונו.
ולכאורה יש לדון בענין זה, דהלא אמרינן בגמ' (ברכות כ ע"א) דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא, סבר דבת ישראל היא קם קרעיה מינה. הרי שהזיק ממון חבירו בכדי להצילו מאיסור, ואילו לא היתה כותית כפי שהוברר לבסוף, היה פטור לכאורה מלשלם. ואדרבה אם היינו אומרים שחייב לשלם לא היה חייב לקרוע את הבגד שלבשה, דהרי פסק הרמ"א (יו"ד סי' שלד סעי' מח) דאין אדם חייב להוציא ממונו למחות בעוברי עבירה.
וכן מצינו לענין כלאים דפסקו הרמב"ם (כלאים פ"י הל' כט) והטוש"ע יו"ד (סי' שג ס"א) דהרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו מעליו מיד. וא"כ הכא נמי הוה לן למימר דשפיר פטור מלשלם.
אלא דיש לדון ולדקדק בדבר מכמה צדדים, דהנה בטור שם כתב שנחלקו הרמב"ם והרא"ש בדין לבוש כלאים של תורה בשוק בשגגה, דלדעת הרמב"ם אפילו אם הלובש שוגג צריך לקורעו מעליו בשוק ולא חיישינן לכבוד הבריות. אבל לדעת הרא"ש (וראה שם בב"ח דס"ל דאף הרמב"ם מודה לרא"ש) אם היה הלובש שוגג אין צריך לומר לו כלום בשוק, אלא שותק עד שיבוא לביתו וכשיגיע לביתו יאמר לו שהוא לבוש כלאים. ולכאורה יש לדייק מה נשתנה בשוגג לדעת הרא"ש דכשבא לביתו אמרינן דיאמר לו שהוא לבוש בכלאים וממילא ברור שיפשטנו, משא"כ לדעת הרמב"ם דמיירי אף בשוגג דינא הוא דקורעו מעליו בשוק, ולמה לא נימא ליה שיאמר לו שהוא לבוש כלאים ויפשטנו הוא עצמו, ולמה צריך לקורעו מעליו ולהזיקו. ובשלמא בלבוש במזיד הרי לא יפשטנו מעליו מדעתו ולהכי בעינן לדין קריעה, אבל בשוגג דבפשטות כשידע יפרוש מעצמו למה בעינן לקריעת הבגד ולא די בהודעה בעלמא. ויתכן להביא מכאן ראיה לשיטת הב"ח דהרמב"ם דנקט קורעו בשוק מיירי במזיד ולא בשוגג. וברדב"ז על הרמב"ם שם כתב דמסתברא שאינו רשאי לקורעו אם רוצה לפושטו. ומשמע דלדעתו צריך קודם להודיעו שהוא לבוש כלאים וצריך לפושטו, ורק אם אינו רוצה לפושטו צריך לקורעו מעליו, אבל אסור לקרוע מעל השוגג אלא צריך להודיעו שיפרוש. ונמצא דגם לדעת הרדב"ז וגם לדעת הב"ח (וכן נראה מהתפארת שמואל על הרא"ש הל' כלאי בגדים סי' ו) לא נאמר האי דינא דקורעו מעליו אלא בהזיד ולא רצה לפושטו, וא"כ אדם העובר עבירה בשוגג אסור להזיקו כדי למונעו מאיסור ואם הזיקו חייב לשלם, דלא מצינו מי שפוטרו בכה"ג.
ועוד יש לדון באם אותו הספר היה ספר שלא למדו ממנו וכעלי הגהה שהתירו רבים מגדולי התורה בדור הקודם לאבדם בכמה וכמה אופנים או ע"י נכרי או בגרמא, עי' אחיעזר ח"ב סי' מח בתשובת הגאון ר' אליהו אליעזר חמיו של הגרח"ע, ובחזו"א יו"ד סי' קסד ס"ג, וכן בחוות יאיר סי' קט לגבי כל ספר של תורה שבע"פ שלא למדו ממנו, וראה עוד באגרות משה או"ח ח"ד סי' לט, ועוד הרבה ולא אוכל לפרטם כי רבים הם. וכן תלוי אם היה בספר אזכרות או רק דברי תורה שבעל פה שלא ניתנו ליכתב מעיקרא דדינא, ואכמ"ל.
אמנם בר מן דין, יש לחלק לכאורה דכל מה דמצינו פטור בחובל בחבירו להפרישו מאיסורא, היינו במזיקו או מזיק את ממונו דחשיב מזיק ברשות ופטור על הזיקו, אבל כאן עסקינן במי שנטל את הספר מהמגרסה, והוי גזלן דהספר גופו הוא ממון בעל המגרסה, ומה שייך לפוטרו מגזלתו, הלא יטען הבעלים ממוני גבך, ורק דכיון דמסתמא לא איכפת ליה דוקא מספר זה ויסתפק הבעלים גם אם יתן לו נייר אחר תחתיו או ממון דמי הספר כערכו לגריסה, להכי שפיר יוכל לצאת ידי תשלומין בממון, אבל לומר שיכול להפטר מחיוב גזלתו בלא תשלומין, מהכי תיתי לומר כן, וי"ל דלהכי חייבו רבינו זצוק"ל לשלם.
