הבא: סימן ס"ז בדין זכויות יוצרים והמסתעף <<
חושן משפט סימן ס"ו
נטילה מנכרי ע"מ שלא לשלם
באיזה מקומות בחו"ל ישנן כמה חברות תקשורת המספקות שרותי טלפון, ורצו איזה אנשים להזמין שרותים באחת החברות שבעליהם אינם בעלי ברית, ולא לשלם על השימוש בטלפון, ולאחר כמה חדשים כשיראו בחברה שאינם משלמים וינתקו אותם מהטלפון יעברו לחברה אחרת וכו'. וסברו שאין בדבר חילול השם חלילה, כיון שמצויה הנהגה זו גם בין הנכרים ושאר אנשים שפגיעתן רעה, ולא ניכר הדבר שנעשה על ידי בני ברית בדוקא בממון עכו"ם.
ושאלו לפני מרן רבינו זצוק"ל האם חשיב שיש בזה איסור גזל הנכרי, או דכיון שעצם השימוש ניתן להם כדין אחרי שהתקשרו עם החברה בחוזה ככל מנוייה, ומה שאינן משלמים דמי להפקעת הלוואתו דפסק הרמ"א (סי' שמח סעיף ב) דטעות הגוי כגון להטעותו בחשבון או להפקיע הלוואתו מותר ובלבד שלא יודע לו דליכא חילול השם.
ובביאור ענין זה יש להקדים ענין הפקעת הלואת הגוי וגזילתו, וזה החלי בעזה"י.
בגמ' (נדרים לג) אמרינן דמודר הנאה מחברו יכול לפרוע את חובו של חבירו, כדעת חנן דהפורע חובו של חבירו חשיב מבריח ארי בעלמא, ואין חברו חייב לשלם לו מה שפרע. ומבואר בתוס' (ב"ק נח ע"א ועוד מקומות) דמבריח ארי דפטור היינו כשאין הדבר ברור שיבוא לידי הפסד, אבל אם ברור שיבוא לידי הפסד כגון מציל מפי הארי עצמו ודאי נוטל שכרו, ומה שאמרו שפורע חוב חבירו אינו חייב לשלם לו, דלא מקרי מצילו מהפסד, כיון דמה שהלוה זקוק לפרוע אינו הפסד שהרי נתחייב לשלם לו, ואינו מצילו אלא מצער בעלמא, ולהכי הוי מבריח ארי. א"נ משום דיאמר הלוה מפייסנא ליה והיה מוחל לי חובי, או אוהבים יש לי שהיו פורעים בעבורי להצילני מן הצער וכדו', עי"ש בדבריהם.
ולפי"ז כתב בשו"ת מהרי"ל (סי' עח) במעשה שבא לפניו בשלשה שותפין בחוב אחד לגוי בלא משכון, והגוי תבען בערכאות שלהן וכיון דלא באו למשפט חויבו עפ"י הערכאות לשלם לגוי כל החוב, ואחד שילם בעד האחרים, ועתה תובע את האחרים לשלם חלקן. וכתב המהרי"ל דכל חילוקי התוס' דפורע חוב חבירו חשיב מבריח ארי, אינם אלא בחוב של ישראל דעצם תשלום החוב הוא בדין כדכתבו התוס', ואינו מצילו אלא מצער בעלמא, אבל בחוב לגוי מחמת הערכאות דהוי גזילה בעלמא, בכה"ג לא מקרי תשלום בדין אלא הפסד, וכשמצילו מהפסד חייב בדין לשלם לו. ואף לא שייך בגוי לטעון מפייסנא ליה דלא יתרצה אלא ברצי כסף, וכן אוהבים היו פורעים עבורי, אין אוהבים פורעים אלא חוב ולא גזילה. ולהכי כתב המהרי"ל דחייבים לשלם לו חלקו ולא חשיב מבריח ארי.
והרמ"א (סי' קכח סעיף א) פסק כדעת המהרי"ל דפורע חוב חבירו לנכרי חייב הלוה לשלם לו מה שפרע. אמנם הש"ך שם (ס"ק ו) קרא תגר על דבריו, וכתב דאין דברי המהרי"ל אמורים אלא בגוי שתובע גזילה, דהיינו על פי הערכאות שחייבום שלא כדין כמבואר לעיל דהוי גזילה בעלמא, אבל מי שלוה מנכרי בודאי שחייב בדין לשלם לו ולא מקרי גזילה אלא חוב בדין, וחוב בדין הלא נתבאר לעיל שהפורעו חשיב מבריח ארי בעלמא שאינו אלא הצלה מצער ולא הפסד ממון, ואין הלוה צריך לשלם לו מה שפרע בעבורו. והביא כן מתשובת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סי' לט) דהכל תלוי אם חייב בדין לשלם חובו אינו חייב לשלם למי שפרע בעבורו, ואם אינו חייב לשלם חובו הוי מצילו מהפסד וחייב לשלם לפורע בעבורו.
והתומים (ס"ק ב) כתב דהדין עם הש"ך, אמנם ליישב דעת הרמ"א שפסק דבכל חוב לגוי לא מקרי מבריח ארי, תירץ די"ל דכיון דכל חוב לגוי אם אינו משלם לו הויא הפקעת הלואתו ומותר לעשות כן, א"כ הגוי התובעו תובע שלא כדין דאיכא הפקעתא דמלכא והויא גזילה בעלמא, ולהכי מי שיפרע עבורו חייב הלוה לשלם לו.
אמנם הקצות החושן (ס"ק ג) שדי נרגא בתירוצו של התומים, דפשיטא ואין בזה חולק שהלוה מנכרי חייב לשלם לו חובו, דהלכה מפורשת היא (סי' שנט סעיף א) אסור לגזול או לעשוק אפילו כל שהוא בין מישראל בין מגוי. ושם איתא (סעיף ח) אי זהו עושק זה שבא ממון חבירו לתוך ידו ברצון הבעלים, וכיון שתבעוהו כבש הממון בחזקה ולא החזירו, כגון שהיה לו ביד חבירו הלואה או שכירות והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלם וקשה. עכ"ל. הרי מפורש הוא דאסור לעשוק את הגוי ועושק הוא שבא ממונו לידו בהלואה ואינו פורעו, הרי מוכח הדין שצריך לשלם לגוי כמו לישראל, ותו לא מידי. וסיים שם דהפקעת הלואתו היינו שאביו של הגוי הלוה לו ואומר שכבר פרע לאביו ומת דאין הגוי מכיר בחוב, אבל אם מכיר ויודע בחוב אסור לעשוק אפילו כל שהוא.
והנה בגמ' (ב"ק קיג ע"ב) בסוגיא דגזל הגוי אמרינן גבי עבד עברי הנמכר לגוי שפודין אותו מיד הגוי "יכול יגלום עליו תלמוד לומר וחשב עם קונהו ידקדק עם קונהו". והק' בשו"ת עין יצחק (ח"ב סי' מ) דלכאורה התם גוף העבד קנוי לגוי וכשגואלו ממנו הרי קונה את גוף העבד מהגוי בעד הממון שנותן לו, א"כ גם אם יטעה את הגוי בחישוב התשלום וישלם לו פחות, הויא הפקעת הלואתו וכשאין הגוי יודע מכך הרי לכו"ע שרי כמבואר לעיל, וא"כ למה אסור לגלום עליו וחייב לדקדק עמו.
וכתב העין יצחק דמוכח מכאן דהקונה חפץ מהגוי והטעהו בחשבון הקציצה לא מקרי הפקעת הלואתו אלא הויא מקח טעות ומכירתו בטילה, וממילא לקיחת החפץ הויא גזל, וגזל עכו"ם אסור. ולא אמרינן דחשיבא הפקעת הלואתו אלא בנוטל על מנת לשלם לו דעצם נטילת החפץ הויא מכירה כדין, ורק לבסוף הפקיע את החוב ולא שילם לו, בכה"ג הויא הפקעת הלואתו, אבל אם בשעת הלקיחה חשב שלא לשלם או הטעהו בחשבון הקציצה דעל מנת כן לא מכר לו הויא גזילה ולא הפקעת הלואה.
ומעי"ז כתב היש"ש (ב"ק פרק י סי' כ) "ולא נ"ל כלל להטעותו בחשבון, דלא שרי טעות הגוי, אלא בטעה מעצמו, ואף דהפקעת הלואה שרי, היינו מה שאתה חייב לשלם לו או דרך מכס או דרך חוב, אבל מה שהוא בעת המקח, דומה לגוזל, כאלו אתה לוקח את שלו בעל כרחו, והיינו אתה גוזל זהב משלו".
ולפי זה השיב להם רבינו זצוק"ל דכל שנוטלים שרותי תקשורת מחברה של גוי ובדעתם שלא לשלם חשיבא גזל ואסור לעשות כן.