הבא: סימן ה’ שמיעת צד אחד בזבל”א <<

חושן משפט סימן ד’

בית דין לערעורים וערעור על פסק דין

עוד מימי קדם היה רגיל בסדרי הקהילות “שכל בעל דין רשאי להגיש ערעור על פסק הדין לפני רב המלכות” (אמנם היו רבנים מצד המלכות שלא ידעו אפילו לקרות כהוגן, כפי המובא בשו”ת הרשב”א ח”א סי’ תעה) כמו שמובא בתקנות הקהלות בקשטילייא. ובתקנות שנקבעו באיטלייא ע”י מהר”ם זכות ונדפסו בשודא דדייני כתוב “ויהיה מערער אחד מבעלי הדין על גזרתם, בא יבוא לפני בעלי הישיבה במשך שמונה ימים ולא יעבור, והמה ישלחו לקרוא לדיינים להודיעם מהיכן דנוהו ואם צדקו בפסקם יאשרוהו ואם נטו מן היושר יישרוהו, וכל היוצא מפיהם יעשה על פי התורה אשר יורום”. וראה עוד שו”ת מהר”ם מרוטנבורג דפוס פראג סי’ תקכג.

והנה כאשר הוקמה מערכת בתי הדין הרבניים רצו להקים גם בית דין לערעורים, והיו שעוררו על כך דהא בי דינא בתר בי דינא לא דייקי (ב”ב קלח ע”ב), ומנא לן שאחר שניתן פסק דין יכולים אחרים לדון באותו הנדון שדנו עליו הראשונים. ומפורסם בשם מרן הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ”ל שמצינו כן כבר בבתי דינין הראשונים שקמו בישראל, שהיתה אפשרות לערער על פסק בי”ד בפני בי”ד אחר, וציין למה שכתב הספורנו על התורה (שמות יח, כא) לגבי מנוי שרי אלפים ושרי מאות, וז”ל: “כי אמנם כשיהיו ד’ מדרגות זו למעלה מזו, הנה ישפוט הקטן ראשונה, והצועק על פסק דינו יצעק אל הגדול ממנו, ומן השני אל השלישי ומן השלישי אל הרביעי”.

אלא דאכתי צריך לידע אם גם בדנו בהסכמת הצדדים הדין כן, שבדנו ע”י כפיה, לכו”ע צריכים בי”ד לכתוב את הטענות והפסק וכן אומרים לו את הטעמים לפסק (פתחי תשובה סי’ יד ס”ק י) בכדי שיוכל הבע”ד ללכת לבי”ד אחר ולערער על הפסק, כדפסקינן בשו”ע (חו”מ סי’ יד סעי’ א וד). ובנודע ביהודה תניינא (חו”מ סי’ א) כתב ד”כל שלא באו שני הבעלי דינים לפניו מעצמם לדון אלא ששלח לאחד מהם שמש להזמינו, מקרי דן בכפיה וצריך ליתן הפסק עם הטענות בכתב אם הבעל דין מבקש כדי שילך לבית דין הגדול לשאול אם לא טעה, ובפרט בדורנו שהטעות מצויה”.

אמנם איתא בב”י (חו”מ סי’ יב) בשם תשובת הרא”ש בספר חזה התנופה (סי’ מ) וז”ל: “ראובן ושמעון שבאו לדין ויצא אחד מהם זכאי ושוב חזר בעל דינו ותבעו בפני בית דין אחר אינו זקוק לו לירד עמו לדין ולא להשיב על טענותיו וגם אין בית דין רשאי לשמוע דבריו כלל אחר שכבר יצא זכאי מבית דין הראשון”. הרי דאין בי”ד יכול לדון על מה שדן ופסק בי”ד חבירו. אלא דכל זה בבאים לדון בפני הבי”ד השני בדין מחדש שטוענים טענותיהם מחדש, אבל להביא בפני בי”ד אחר את הפסק וטעמיו אין להביא ראיה מדברי הב”י לזה.

וראה בתשובת הרדב”ז באבקת רוכל סי’ כא שכתב בשם רבינו ירוחם בשם הרשב”א בתשובה וז”ל: “ואף על גב דאמרינן בתלמודא לא חיישינן לב”ד טועים ובי דיינא בתר דיינא לא דייקי, הני מילי בזמניהם אבל האידנא דייקינן ודייקינן”. אלא דהב”י שם חלק עליו וכתב דאף בזמן הזה לא דייקי, וכדעת הרא”ש בתשובה (כלל פה סי’ ה), ורק בבי”ד קטן דיש לחוש שמא טעו, כמבואר בב”י (סי’ יד ד”ה ומ”ש ואם יראה) כותבים גם טעמי הפסק.

ואף אמנם דאם דנו בבוררות שלא בכפיה הרי יש אומרים שאין צריכים לתת לבעלי דין את טעם הפסק כמבואר בהגהת הרמ”א לשו”ע (חו”מ סי’ יד סעי’ ד). מ”מ ראה שם בסמ”ע (ס”ק כג-כד), שאם חושד הבע”ד את הדיינים שדנו דין שאינו אמת ותובע שיכתבו לו את טעמי הפסק כדי להביאו לבי”ד הגדול, צריכים לתתן לו.

ויתכן דזו היתה כוונת רבינו זצוק”ל במכתבו המובא להלן (בסי’ ח) דכתב וז”ל “במקום שיש לערער על פסק בוררות שניתן ע”י ת”ח יש לפנות לדיינים גדולי תורה כדלעיל…”, דאע”ג דמיירי בבוררות מדעת שני הצדדים ואינו בכפיה, מ”מ בכה”ג שחושדם שאינו דין אמת צריכים לכתוב לו הטענות והפסק וטעמיהם ויכול לערער ע”ז בפני דיינים גדולי תורה אחרים.