הבא: סימן ו' ניהול "דין תורה" דרך וידיאו <<
חושן משפט סימן ה'
שמיעת צד אחד בזבל"א
בגמ' סנהדרין (ז ע"ב) אמרינן שמוע בין אחיכם ושפטתם אמר רבי חנינא אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו, ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו, קרי ביה נמי שמע בין אחיכם. רב כהנא אמר מהכא מלא תשא לא תשיא. וכך נפסק בשו"ע (סי' יז ס"ה) אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין האחד שלא בפני בעל דין חבירו.
אמנם כתב המהרי"ל בתשובה (סי' קצה) שאם פנה אחד מבעלי הדין אל הרב קודם שנתמנה להיות דיין, וסיפר לו המעשה שהיה עמו, וכן אם עשה כן בכדי לקבל עצה מה לעשות, ואח"כ קיבלו הצדדים את הרב לדיין עליהם, מותר לו לדונם ולא עבר על לא תשא שמע שוא. אך אם כבר קיבלוהו לדיין וידע הרב שהוא דיין בדין זה ושמע דבר בעל דין אחד, כתב המהרי"ל דלא יתכן שיעשו כן, דפשיטא דהוא אסור ושארית ישראל לא יעשו עולה. וכן פסקו הרמ"א בהגה לשו"ע שם דאם לא ידע הדיין שהוא דיין בדבר, ושמע דברי בעל דין אחד, ואח"כ נתרצה גם השני לדון בפניו, מותר לו לדונם.
והאו"ת באורים (ס"ק יד) כתב דאף המהרי"ל והרמ"א לא התירו אלא בגוונא שאומר לבעל דין השני כבר שמעתי את טענות חברך, ואעפ"כ הסכים הבעל דין לקבלו לדיין אבל בלא"ה יכול לומר אדעתא דהכי לא נתרצתי לדון לפניו.
וסיים שם האורים דבעוונתינו הרבים רבים מקילים בזה, ובפרט בזבל"א, ובאמת מאי שנא דאף בזבל"א אסור לו לשמוע דברי צד אחד בלא בעל דין חבירו. וכן הביא מתשובת הראנ"ח סי' ד דכתב "פשיטא שאין לחלק בזה בין דיין יחידי או ב"ד השוה שדן את שניהם לברורים שזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ולומר דלא חיישינן שיצדק הראשון בריבו בפני הברור של כנגדו דלעולם הברור הוא מהפך בזכות מי שבררו ולא ישמע לקול מלחשים".
והנה כתב הרא"ש (סנהדרין פ"ג סי' ב) מפני שיש חסרי דעת טועין בדברי רש"י ולמדין ממנו שהדיין יש לו להפך בזכות אותו שבירר ועומד במקומו לחפות בדברים אשר לא כדין, ונהגו כמה אנשים לברור להם בעל תחבולות, ונתלין בדברי רש"י שמשמע שיש לו להפך בזכותו. וחלילה וחס לא דקדקו בדבריו שכתב דסברי הרי אני ביררתי, כי הוא סובר כך שיהפך בזכותו יותר מבזכות האחר ומתוך זה ציית לדיניהן. אבל הדיין עצמו חלילה לו למצוא סברא לזכותו אם לא שיראה לו דין גמור, אבל אם היה יכול להטעות את חבירו לקבל סברתו אף על פי הוא מסופק בה הרי זה בכלל מטה משפט, אבל מתוך שזה ביררו מבין דבריו לאשורו ואם יש לו שום צד זכות נושא ונותן עם חברו, וכן עושה הדיין האחר לשני, נמצא לא נשאר זכות נסתר ונעלם לשניהם, והשלישי שומע משא ומתן של שניהם ומכריע ביניהם ויוצא הדין לאמתו. וראה בראנ"ח שם דהביא דברי הרא"ש הללו להוכיח כדבריו. ועי' גם בתשובת פנים מאירות (ח"ב סי' קנט).
אמנם ערוך השלחן (סי' יג סעי' ד) כתב "אף על פי שהבוררים יש להם כל דיני דיינים וא"כ אסור לכל בע"ד להציע טענותיו לפני בורר שלו בלא בע"ד חבירו, מ"מ כבר נהגו שכל אחד מציע טענותיו לפני הבורר שלו וכיון ששני הצדדים עושים כן והמנהג כן הוא הוה כאלו קבלו עליהם שני הצדדים על אופן זה ואין בזה איסור". ובסעיף א שם כתב שהדיינים כל אחד מהפך בזכות מי שבררו בכל מה אפשר מצד הדין.
ורבינו זצוק"ל הסכים בדבר זה, דכיון דכהיום המנהג דכל אחד מהצדדים בורר לו דיין אחד ומציע לפניו את דברי טענותיו, ועל דעת כן מתמנים דכולהו ידעי דכל צד שומע קודם את דברי מי שבררו, וכדי להפך בזכותו טפי, להכי שרי לכל בעל דין לישב עם מי שבירר לו ולהציע את דבריו בפניו, ומתוך כך כשישבו יחדיו וישמעו את דברי הטענות יהפך כל אחד בזכות מי שביררו, והשלישי ישמע את דבריהם ויפסקו האמת.
ויש לדון בכוונת מרן רבינו זצוק"ל, דאולי סבר דכל בורר בזבל"א נחשב כטוען לצד שנברר מטעמו, ומשום כך מותר לכל אחד מהנבררים לשמוע את דברי בעל הדין שבררו, וא"כ יתכן שיש כאן חסרון בכח בית דין שלהם, שהרי הבית דין מורכב מדיין אחד ושני טוענים ולא משלשה דיינים שכח שיפוטם הוא מכח שהצדדים קיבלום עליהם. ואין בידי לומר בירור דעת מרן רבינו זצוק"ל בזה, למעט הוראה אחת שסבר מרן רבינו דהאידנא אין כח ביד זבל"א להוציא כתב סירוב. ונוטה הדבר לומר דסבר דאין להם שם בית דין כנ"ל, אמנם י"ל דאולי טעמו הוא מכח מה שכתבו גדולי ישראל במכתבם (לקמן סי' כו) שרק בית דין קבוע יכול ליתן היתר לערכאות.
