הבא: סימן צ"ג בענין מצא חמץ בפסח ובענין גזל עכו"ם <<
או"ח ג' סימן צ"ב
עישון סיגריות שיש בהם חשש חמץ
אודות שאלתו בדבר מה שכתבנו בשם מרן רבינו זצוק"ל (ישא יוסף ח"א סי' פג) לאסור שימוש בסיגריות שיש ברכיביהם חשש חמץ, ובקשת לידע טעם רבינו. [כאמור שם כל דברינו אינם קשורים לעצם השימוש בסיגריות מצד הסכנה שבעישון, וגם אין בדברים אלו נידון לעצם המציאות האם אכן יש תמציות כאלו בסיגריות].
בקובץ תשובות (ח"א סי' יט) דן רבינו אודות שמן העשוי מנבט חיטה אם מותר להשתמש בו בפסח, ובריש דבריו הביא את דברי השואל ומשיב (מהדורא קמא סי' קמא) אודות יי"ש שערבו בו טרפנטין [חמץ], והוא אינו ראוי לאכילת כלב אם מותר להשתמש בו למאור. והשיב השו"מ דמכיון שהחמץ לא בטל ברוב א"א להתיר להשתמש בו ואפי' שהוא פגום, משום דכל ענין היותו פגום הינו סברא להתיר כשרוצה לאכול ולשתות "אבל מה שנהנה מן האור מה בכך שהוא לפגם, מ"מ הוא נהנה מהאור וזה ברור לפי ענ"ד, וע"כ נראה אם היה מדגן אינו מוצא טעם להיתר". וכבר תמה מרן רבינו זצוק"ל על הדברים שהרי דיו המבושל בשיכר שעורים מותר להשתמש בו (כמבואר בסי' תמב ס"י) וטעמו של דבר כמש"כ המ"ב (ס"ק מד) דדברים המרים המעורבין בשיכר פגמוהו ואינו ראוי לשתיה אף לכלב, וא"כ למה יהיה אסור להשתמש למאור ביי"ש המעורב בטרפנטין [ובעניי חשבתי שאולי השו"מ קאי בכה"ג שערבו הטרפנטין בפסח עצמו סמוך להדלקה ולא הוי כחרכה קודם זמנו]. ומ"מ לדעת רבינו אכן כל שנפסל מאכילת כלב ואין משמש למאכל אין בו אחשביה ומותר להשתמש בו. אולם הביא המ"ב (בסי' תסז ס"ק לג) בדברו אודות הכרכום, דברי האחרונים "כי הטבאק דרך לשרותו בשיכר בקצת מקומות וצריך לסוגרו בחדר ולעשות מחיצה לפניו", ובפשטות הדברים מדבר המ"ב בטבאק להרחה, שהרי בהמשך הוא דן בדברי החי"א שמדבר בענין "השנו"ף טבא"ק (דהיינו ששואפים בחוטם)" וכותב שטבאק זה מלוחלח ביין נסך וא"כ צריך לאסור השימוש בו כל השנה עי"ש, ומ"מ לגבי פסח משמע דעתו דבטבאק להרחה שיש בו חשש תערובת חמץ, אסור להשתמש בו. ובתשו' רבינו הנז"ל הביא דברי המהר"ם שיק (או"ח סי' רמב) שהביא דברי המג"א (שהם המקור למ"ב הנז"ל) וכתב שם דרק בפת שנתעפשה ואינה ראויה לאכילה הוי כעפרא בעלמא, אבל במידי דעבידי לריח והחמץ היה ראוי לאכילה והוא עשאו ותקנו להריח ולשאוף אותו "מחשבתו משויה ליה להאי חמץ, וחשיבותיה דריח ושאיפה הוי כאילו תקנו לאכילה ולשתיה, דלהריח ולשאוף אותו לא נתקלקל, דחמץ למאי שמתקנים אותו זה מחשיבו ומקיים שם החמץ עליו", והרגיש המהר"ם שיק שיתמה התמה מה ההבדל בין טבאק להרחה לבין דיו, והוסיף וכתב שבדיו אין חשיבות החמץ נשארת בו. הרי דלדעתו יש הבדל בין ריח ושאיפת טבאק שיש בה מן החשיבות של אחשביה לבין דיו, והסברא היא כנראה דמכיון שהגוף נהנה מזה דמיא לאכילה. ואמנם סיים המהר"ם שיק וז"ל "וידעתי כי יש עוד לפקפק בזה מ"מ כיון שהדין נמצא כתוב מפורש במג"א צריכים אנו למשכוני נפשין ולהסביר את דבריו".
והנה בטבאק להרחה ציין מרן רבינו זצוק"ל שהינו במחלוקת, דאכן לדעת הבית מאיר (בסי' תפז ס"ח ד"ה תו) טבאק להרחה שנעשה לפני הפסח מותר בשימוש, כדין כל דבר שנחרך קודם זמן איסורו, אבל הוסיף הבי"מ וכתב "דברויך טבאק, אפשר לומר דמשום חומרא דחמץ הוי דומיא דאכילה" [והכוונה היא לעישון טבאק]. הרי דלדעת הבית מאיר אף שיש מקום לומר דשאיפת העשן לתוך הפה איננה נחשבת לאכילה וכמו שבתענית מותר לעשן, אעפ"כ סבירא ליה דמשום חומרא דחמץ, עישון טבאק שיש בו חשש חמץ ראוי להחמיר בו, וכמדומני שדברים אלו שכתב הבית מאיר הם יסוד טעם דעת רבינו זצוק"ל לאסור שימוש בסיגריות שיש בהם תערובת של חמץ.
ואכן כבר כתבו כן כמה מהאחרונים לאסור סיגריות בפסח, וכמ"ש מהר"ח פאלאג'י (בספר חיים לראש) בשם קדמונים "והנראה שעושים אותו בדבר חמץ ולכן אסרוהו בפסח", אמנם המעיין שם (דף קו) יראה שהכל תמכו יתדותם על דברי המג"א הנז"ל, ומנגד היו שהתירו הדבר שסברו שאף בעישון ולא דווקא בריח אינו נחשב לאחשביה, ובאמת מסתמכים המתירים על דברי הגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת (מהדורא תליתאי סי' קלא) וז"ל "לו יהא אם היינו רואין בעינינו אשר היה נותן בו יי"ש קודם פסח הרי נפסל מאכילת כלב קודם זמנו ומותר ער"פ בהנאה אחר זמנו, ובפרט דהוי שלא כדרך הנאתן", אלא דיעויין שם דדבריו הם אודות "עומד להריח", ויש לדון שבעישון חמור טפי, (ואולי שאיפת העשן בפיו דמיא לאכילה, ובזה אפשר דיהא אחשביה אם לא שנאמר דהוי בתערובת וכדומה).
וכאמור להלכה לדעת מרן רבינו הגריש"א זצוק"ל יש להימנע מלעשן סיגריות שיש בהם תערובת חמץ בפסח.
