או"ח ב' סימן צ"ד
בעניני הכנה משבת לחול
בדבר השאלה – אם מותר בשבת להחזיר דברים למקרר או למקפיא ע"מ למנוע הפסדם או לשם שימורם לצורך מוצ"ש.
א. בתוספתא (שבת פי"ג יח) איתא, "מפצעין באגוזים ומפרדים ברמונים ומחתכים בנבלה משבת לאותה שבת, אבל לא משבת למוצאי שבת מפני שהוא כמתקן מקודש לחול". כלומר, דאסור לעשות מלאכה המותרת מצד עצמה – שהרי הותרה לצורך שבת – כשהיא נעשית לצורך מוצ"ש.
אלא דצריך להגדיר אימתי אסורה הכנה זו – ואבוא בקצרה לציין כמה מקומות שדנים בזה.
במשנה במסכת שבת (דף קיג ע"א) תנן "מציעין את המטות מלילי שבת לשבת אבל לא משבת למוצאי שבת", ואף שהצעת המטות אינה איסור, וכמ"ש התפא"י (ס"ק כ) והוסיף דאף דאין בו טירחא אין עושים משבת לחול, וראה בשו"ע (סי' שב מג"א סק"ו) ובמ"ב (שם סקי"ז).
עוד למדנו במשנה ד"מקפלין את הכלים" ובגמ' (קיג ע"א) מבואר דאם יש לו להחליף אסור. הרי דאם יש לו בגדים אחרים לשבת – וקו"ח אם אין בדעתו ללובשם בו ביום אסור. ובתוס' (שם, ד"ה מקפלים) כתבו "מכאן למדנו דאסור לקפל טליתות של בית הכנסת לפי שהם צורך מחר". ואף שכתב שם בר"ח "אדם אחד מקפל כלים מלילי שבת לשבת ובשבת מצפרא לפניא ולשבת אחרת", להלכה – נפסק דאסור, ואסור אפי' לשבת אחרת. ובספר קצה"ש (סי' קיג, ז סק"ג) הביא דכן מפורש בתוספתא. ומובא שהמהרי"ל היה מקפל טליתו במוצ"ש, ועיין בספר תהלה לדוד (סי' שב סק"ו) וראה במנ"ש (סי' פ ס"ק רמט).
ובשו"ע (סי' שכג סעיף ו) כתב "מדיחים כלים לצורך היום כגון שנשאר לו עדיין סעודה לאכול, אבל לאחר סעודה שלישית אין מדיחין, וכלי שתי' מדיחין כל היום שכל היום ראוי לשתיה". ומקורו בגמ' בשבת (דף קיח ע"א) וברמב"ם (בפכ"ג ה"ז) וז"ל, "אסור להדיח קערות ואלפסין וכיו"ב מפני שהוא כמתקן, אא"כ הדיחן לאכול בהן סעודה אחרת באותה שבת, אבל כלי שתי' כגון כוסות וקיתונות מותר להדיחן בכל עת שאין קבע לשתיה". וכתב עליו הראב"ד "כ"ז אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול". ויש לעיין האם נחלקו הרמב"ם והראב"ד ביסוד הדברים דהרמב"ם ס"ל דלעולם טורח לחול אין בו איסור אם לא מעורב חשש אחר כמו שכתב כאן שיש בזה תיקון. והראב"ד פליג עליו בזה, וס"ל דיש איסור מחמת הכנה. ומדברי הרב המגיד (ה"י) למדנו דלהר"מ אינו אסור תיקון זה אלא מפני שהוא לצורך חול, וכ"כ הרדב"ז (בלשונות הרמב"ם, אלף תקג), והכריח שאל"כ לא הי' מתיר הרמב"ם לצורך שבת, וחילק בין מה שכותב הרמב"ם מתקן כלי לבין ש"הוא כמתקן" לצורך חול ע"ש.
ולענין כוסות דמבואר דמדיחין כל היום כתב במג"א (סק"ח) דאפילו עשר כוסות התירו, וכמ"ש במחה"ש טעם הדבר, מפני שכאו"א ראוי לו. ובספר תוספת שבת (סק"ח) כתב לגבי הצעת המטות דמ"מ יותר טוב להציעם מבעוד יום, ומזה יש ללמוד דה"ה לענין הדחת כלים דאם יש לו עוד כלים אחרים נקיים, טוב שלא להדיחם בשבת כלל והטעם משום טורח. ובהמשך (סק"ח) כתב מדיחין "ואפי' י' כוסות שאם יצטרך באחד שותה, וה"ה שמציעין י' מטות" ואם יודע שלא יצטרך עוד אסור דהדחה זו אינה אלא לצורך חול.
אלא דיש לעיין דלכאו' אם אסור משום טורח, אמאי שרי להדיח י' כלים הרי לעולם סגי לו באחד ולמה לטרוח בכדי (אם לא שנאמר שיש שם סוגי כלים שונים ויש הבדלים בהנאה ורק בכה"ג התירו י' כוסות). ואולי יש לחלק בין תחילת פעולה שאז דנים אם יש להתיר מדין טורח אך אם הותרה תחילת הפעולה אזי יכול להמשיכה, ויל"ע. ואולי אפ"ל דההיתר בנידון דידן הינו בבחינת הערמה המותרת וכמ"ש בישועות יעקב (סי' שיד סק"ב) דכל שהדבר אינו אסור בעצמותו אלא המחשבה אוסרתו – בנ"ד ההכנה ליום חול, מותר להערים בו.
והנה יש מקום להוכיח מדיני מוקצה דבכה"ג שיש הפסד אין בו משום הכנה, שהרי בכלי שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו אפילו מחמה לצל, והרי לכאורה זה הכנה כי הרי אין לו צורך בכלי. אמנם מאידך גיסא מצאנו שלא התירו הכנה משום פסידא, וכמו שמבואר בשו"ע (סי' שלח ס"ז ומקורו מסוגי' דביצה דף לה) שמי שיש לו פירות בראש הגג ורואה מטר שבא אסור לשלשלם בשבת דרך ארובה וכתב במג"א (סק"י) דמטרח שלא לצורך שבת. ואולי יש לחלק בין הפסד מועט להפסד מרובה, דבפירות בראש הגג הותר לכסותן. ועיין בפמ"ג והוב"ד במשנ"ב (ס"ק כה) דאם בעי להשתמש בש"ק בפירות – יכול לשלשלם ע"ש. אלא דיש לעיין במה שכתב המחבר (סי' שז ס"ט) דמותר להחשיך לתלוש פירות ועשבים מגנתו וחורבתו שבתוך התחום ואמאי לא אסרו בזה משום הכנה.
ב. והנה במשנה סוכה (דף מב) איתא "מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה ומחזירתו למים בשבת" וכתב שם רש"י "שהרי מכאן נטלום היום אבל לא מוסיפין מים, כ"ש שאין מחליפין המים לשפוך את אלו ולתת אחרים צונן מהני, דטרח לתקוני מנא". והנה בדברי הראשונים, מצאנו ג' טעמים לאיסור החלפת מים, לרש"י כאמור ה"ז מחמת טרח לתקוני מנא, ואילו לר"ח אסרו מדרבנן דומיא דמשקה זרעים, ובתשובות הרשב"א (ח"ד סי' עג) כתב דהאיסור נובע מגדרי מוקצה. והנה ברש"י מבואר דהטעם להיתר הוא "שהרי מכאן נטלום היום", ובטעם האיסור כתב משום דהוה טירחה לתיקוני מנא, ויש מקום עיון אם טעם זה הוא גם על איסור הוספה וגם על איסור החלפה, ויעויין בב"י (סי' תרנד) דכתב דאיסור טירחה הוא על המחליפין, וראה בתפא"י (במשנה הנ"ל) דאין מוסיפין אף שהיא טירחה מועטת.
וגם אם יש מקום להסתפק בטעם האיסור להוסיף מים אליבא דרש"י – מכל מקום ברור שטעם ההיתר לרש"י הינו דווקא אם מחזירים למקום שממנו נטלו. ובזה נתקשו האחרונים אודות מה שכתב הרמ"א (סי' שלו סעיף יא) דמותר להעמיד ענפי אילנות במים בשבת ובלבד שלא יהיו בהם פרחים ושושנים שהם נפתחים מלחלוחית המים, והרי רש"י התיר להחזיר רק למים הראשונים (עיין מהר"ם בן חביב בסוכה ועוד) וברעק"א (סוף סימן שלו) העיר בזה וסיים "אבל לא מצאתי מי שהעיר בכך לחלק בזה", אמנם יעויין בחיי אדם (כלל יא ג) ובערה"ש (שלו סעיף ל) וכן הוא במ"ב (ס"ק נד) שכתבו שאכן מותר בש"ק רק להחזיר למים שעמדו בהם מע"ש.
ולכאורה הי' מקום לעיין, שהרי החזרת הלולב הינה לצורך הנטילה בחוה"מ ולא לצורך השבת או המועד ואם כן איסור הכנה להיכן הלך. והנה המהרש"ם בדעת תורה (ריש סי' תמד, ועיין שם בהערת הגר"ש שבדרון) דן אודות השריית חזרת בער"פ שחל בשבת לצורך המועד שיש בזה משום הכנה, ועפ"י סוגיא דידן – בסוכה, ביקש לומר דאפשר דלהחזיר מותר ואין בזה משום הכנה משבת ליו"ט, שהרי בנידון דידן "הוא רק לצורך מחר (דהא סתמא קתני מחזירין משמע אפילו בכה"ג) ואולי במחזיר לא מינכר כל כך".
וכן הבנתי גם ממרן רבינו שליט"א שלהחזיר למקום שממנו נלקח – קיל טפי. אמנם בנידון שאלתנו – להחזיר למקרר דבר שנלקח משם, הוסיף רבינו סברא נוספת שאין בזה משום הכנה, משום דאין זה דבר חשוב, כי כשמסדרים את השולחן אין נפ"מ להיכן מחזירים את המוצרים אם למקרר או למקפיא וכדו'.
ודאתינא להכא אציין שעל בסיס הראי' מטלטול מחמה לצל (שהוזכר לעיל) האריך בשו"ת מהרש"ג (סי' סא) לקבוע שאיסור הכנה הינו רק אם בכוונתו להקדים פעולה ולעשותה בש"ק לצורך מוצ"ש במקום לעשותה במוצ"ש, אולם אם בהעדר עשיית פעולה בש"ק יהיה הפסד הואיל ואין אפשרות לבצע את הפעולה במוצש"ק – אין בעשייתה משום הכנה דבכה"ג לא גזרו חז"ל, והגם שלמעשה לא מצאנו שהתירו הכנה משום הפסד (וכמו שכתבנו לעיל), בדבר שאין בו פעולה יש מקום להתיר, וראה במה שהאריך במג"א (שכא סק"ז), וגם במה שחילק בין דבר שמוכח מילתא דלצורך חול, לבין דבר דאפשר דאכיל מיניה ביומא, ע"ש. והבנתי מדברי רבינו מרן שליט"א דאכן אפשר לצרף בדבר שאין בו תיקון ממש, ולהקל לעשותו אף שאינו לצורך שבת אם יש באי עשייתו משום הפסד (וע"ע בשע"ת ריש סי' שכא).
ג. שאלו אודות מנין שמתפללים ערבית במוצ"ש ואח"ז עושים הבדלה אם מותר לטלטל ולהביא יין לצורך הבדלה מבעו"י, ומריש הי' נלע"ד דנכלל בדברי החיי – אדם (דיני הוש"ר ושמ"ע כלל קנג סעיף ו) שכתב "בשמיני סמוך לחשיכה אם אי אפשר לו או שיהיה לו טרחה הרבה לפנות כלים מן הסוכה בלילה מותר לו לפנות בו ביום להביאם לביתו וכו'. הבאה לביתו לא הוי הכנה" ובהמשך "דבשעת הדחק שלא ימצא בלילה בקל מותר להביא יין וכו' דכל זה לא מקרי הכנה רק שצריך להביאו בעוד היום גדול דלא מוכח מילתא, דאפשר דצריך עוד לצורך היום". אמנם במ"ב (סי' רכג סקמ"ד וסי' תקג סק"א) כתב לאסור הבאת יין מיו"ט לחברו אך ציין בשעה"צ (סק"ב) לדברי החיי אדם. אמנם גם לפי דברי החיי אדם התירו דווקא כאשר מביא את היין בעוד היום גדול דלא מוכחא מילתא, וכאן מביאים את היין סמוך לשקיעה ואולי אף בבה"ש וא"כ גם לפי החיי אדם לא אריך למיעבד הכי. וראיתי לחכם אחד שרצה להתיר משום צורך מצוה, ולכאורה לא שאני מהבאת היין לשמחת תורה שהוי צורך מצוה ולא התירו, אמנם אמרו לי בשם הגר"י הוטנר זצ"ל דאיסור הבאת יין לצורך מוצ"ש היינו דווקא שלא לצורך הבדלה אבל לצורך הבדלה שרי ואין בזה משום הכנה כי זה בכלל זכור את יום השבת לקדשו כלשון הרמב"ם (ריש פכ"ט מהל' שבת) "מצות עשה מן התורה לקדש אם יום השבת וכו' וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו בכניסתו בקידוש היום וביציאתו, בהבדלה", ולכן בהביאו יין לצורך הבדלה הוא "מכין מצוות השבת גופא" ואין בזה משום הכנה למוצ"ש עכת"ד כפי ששמעתי. אמנם ממרן רבינו שליט"א הבנתי שדעתו אינה כן, וצריכים להכין היין מערב שבת.
