או"ח א' סימן ק"נ

הנהגת קריאת פרשת זכור לנשים

למע"כ הגבאים שליט"א בביהמ"ד ארזי הבירה

הנה ידוע שהרבה קהילות נהגו לקרוא פרשת זכור לנשים. ומפורסמים דברי המנחת חינוך (מצוה תר"ג) שהקשה על החינוך (בס"ק ג) האיך פטר הנשים ממצוות זכירת מעשה עמלק, הלא נשים חייבות במלחמת מצוה, ועוד הוסיף במנ"ח במתק לשונו מי עמד בסוד השי"ת אם טעם חובת הזכירה מישך שייכא למעשה מחיית עמלק, אולי נתחייב בזכירת מעשה עמלק גם בימות המשיח, כי אין חובת הזכירה תלוייה במלחמה.

ונודע בשערים כי למעשה רבי נתן אדלר סבר דנשים חייבות, כדהביא בשמו בבנין ציון החדש (סי' ח'). וכ"כ במהרי"ל דיסקין (קו' אחרון אות קב) וראה עוד במנח"י (ח"ט סי' סח). ומאידך ידוע שהתורת חסד (או"ח סי' ל"ז) כתב שלא שמענו להצריך נשים לשמוע קה"ת בס"ת בציבור בפרשת זכור, וכך היתה דעת החזו"א כדהביא בשמו מורינו הגר"ח (טעמא דקרא בהוראות החזו"א אות כג).

והנה בהרבה בתי כנסיות וכן נהגו בקהילתנו להוציא ספר תורה בזמן מיוחד כאשר יש מנין של אנשים (סמוך לזמן מנחה) וקורין פרשת זכור לנשים בלא ברכה. והנה לכאורה יש להעיר כי קריאת התורה בנוכחות עשרה בלא ברכות יש בה איסור לחלק מהפוסקים. ומקור הדברים במה שכתב בתורת רפאל (סי' ב) דקריאת התורה בציבור חייבת בברכות התורה, ותחילת דבריו נסובים על דברי המגן אברהם (סי' קל"ט ס"ק ה) שהביא דברכת התורה לפני הקריאה הוי דאוריתא ומ"מ אם בירך על התורה שחרית יוצא י"ח ומה שמברכים לפני הקריאה הוא משום כבוד הציבור. (וידועים בזה דברי הפר"ח שהביאם גם במחצה"ש שלא יתכן שברכה"ת תהא מדאורייתא, בשעה שהקריאה עצמה רק מדרבנן היא).

ואולם  המעיין בסוגיית הגמ' במסכתא ברכות (דף כא) בענין ברכה"ת אם היא מה"ת, ימצא, כי יש מן המפרשים (עי' במשכנות יעקב או"ח סי' ס' ובבאר שבע סוטה דף לג ועוד) שכתבו כי הכונה היא לברכה"ת שמברכים בציבור, וראייתם מעצם הקרא דמינה ילפינן ברכת התורה, שנאמר "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו", הרי שאין דין ברכה"ת מדאורייתא רק באופן של ציבור.

והגם שהתורת רפאל ס"ל דדברי המשכנ"י אינם מוכרחים מדברי הראשונים, ואדרבה מדברי הראשונים משמע דהברכה בציבור היא מדרבנן (לפחות לאותם ראשונים דס"ל דברה"ת דרבנן). מ"מ כתב דלהלכה ברכת התורה בספר תורה נתקנה משום כבוד התורה ולא משום כבוד הציבור, ולדבריו מש"כ במג"א משום כבוד הציבור הוא תימה, והכוונה היא לכבוד התורה, ואם כן אסור לקרות בציבור בס"ת בלא ברכה מחמת חסרון של כבוד התורה, וגם אין לחלק בין אם זה קריאה מחויבת או קריאה שאינה מחויבת עיי"ש.

ועפ"ז כתב דיש לתמוה על מה שנהגו לקרות בציבור בעת סיום התורה בלא ברכה, דלא יפה הם עושים.

ואמנם ראיתי במנח"י (ח"ח סי' פד אות ב) דכתב להקל בזה (ויש להעיר שיתכן וקריאה שאינה חיוב קיל טפי, ואכמ"ל). אולם נראין הדברים דבבואינו לדון בהנהגות בית מדרש שמתפללין בו בני תורה ומדקדקים, ודאי יש לחוש לדעת כמה וכמה גדולי הפסוקים כהמשכנ"י ועוד שסוברים שאין לקרוא בציבור בלא ברכה. וכמש"כ בתורת רפאל. וכן מורה ובא מרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל שלא לקרות בתורה בציבור בלא ברכה (ואף לא בליל הושענא רבה או בקריאת הנשיאים בחודש ניסן הנהוגה בחלק מקהילות ישראל). ומשום כך קשה להסכים שיקראו פרשת זכור בלא ברכה.

לכן למעשה נראה שראוי בבית מדרשינו לנהוג באחת מב' דרכים. אם אכן יהיו עשרה אנשים שלא יצאו ידי חובת זכור בתפילת השחר, או אז ודאי יכולים לקרוא בברכה, ואז ייצאו גם הנשים יד"ח. או לחילופין כאשר כל המתפללים יצאו יד"ח בבוקר, יקראו בתורה בתפילת מנחה בש"ק את הקריאה הרגילה והעולה לתורה שלישי יקרא את הקריאה המיועדת לו, ויגלגלו הס"ת ואז יקרא פרשת זכור אחר פרשת השבוע ויברך לאחריה. ושמעתי  מרבינו, שלא יחושו בזה לטירחא דציבורא דודאי הציבור מוחלים כיון שזו הדרך הטובה שתהא הקריאה לנשים לכתחילה.

[ראיתי שהגר"ש דבליצקי גם הוא הנהיג בבית מדרשו שיקראו במנחה כאשר העולה לשלישי מברך על קריאתו בפרשת השבוע ולאחר כן קורין פרשת זכור (באותו הספר קודם לברכה אחרונה). אולם כנראה עיקר טעמו כדי שהנשים יצאו יד"ח גם בברכת התורה].

ויה"ר שלא ניכשל בדבר הלכה

יוסף י. אפרתי