או"ח א' סימן קמ"ה
הדלקת נרות חנוכה משמן של איסורי הנאה
כתב השו"ע (או"ח סי' תרעג ס"א) כל השמנים והפתילות כשרים לנר חנוכה. ובשו"ת שער אפרים (סי' לח) דן אי שרי להדליק נ"ח מחמאה שנתבשלה בקדרה של בשר בן יומו שנאסר משום איסור בשר בחלב. וכתב שם להיתר דכיון שאסור להשתמש בהם ואינו אלא למצוה וקי"ל דמצוות לאו ליהנות ניתנו, מותר. ואף דהיה מקום לחלק בין מצוות דאוריתא לדרבנן, כמבואר ברז"ה לגבי תקיעת שופר באיסורי הנאה שמחלק בין תקיעות דאוריתא לדרבנן, הרי מוכח מכמה סוגיות דאין חילוק וכן מוכח מתשובות הרשב"א (סי' תשמו) דאין לחלק ודלא כהרז"ה. אולם בהמשך דבריו כתב השער אפרים לאסור משום כיתותי מכתת שיעורו ואף שבשר בחלב הוא מהנקברים ולא מהנשרפים, אבל הנקברים אשר שורפים אותם שייך בהם כיתותי מכתת שיעורו, לכן יש לאסור, דבנר חנוכה בעינן שיעור ואין כאן שיעור שהרי מכתת שיעורו. ותמהו עליו האחרונים דבנר חנוכה לא בעינן שיעורא אלא צריך שידלק משך חצי שעה, ולכן רבו האחרונים שהתירו להשתמש בדבר העומד לשריפה אף שאין בו שיעור, עי' ישועות יעקב (כאן) מהר"ם שיק (או"ח סי' יד) ועוד. אולם עדיין יש לדון מטעם בישול בשר בחלב שהרי כשמדליקים את הנר הוא מבשלן. וע"ע בשו"ת שער אפרים (שם) ובשו"ת שב יעקב (סי' נ) שהאריך הרבה בדברי השער אפרים.
עוד הוסיפו האחרונים לדון בענין שמן של ערלה שהוא אסור בהנאה ובארץ ישראל איסורו מהתורה, ובשער אפרים לשיטתו אסר משום דדינו בשריפה וכתותי מכתת שיעורו. ובמחזיק ברכה (יו"ד סי' פז סקי"ז) אסר מטעם שהוא אסור בהנאה ואף דמצוות לאו ליהנות ניתנו הא משתרשי ליה שאין צריך לקנות שמן אחר וחשיב הנאה כמבואר בגמ' (חולין קלא ע"א) לענין אנסו בית המלך גורנו אם בחובו חייב לעשר דחשיב משתרשי ליה שהרי היה צריך לפרוע מעות. והאחרונים כתבו דלא חשיב הנאה, עי' אמרי בינה (חלק ראשון דיני נדרים סי' טז). ובציץ הקודש (ח"ב) כתב לחלק באנסו בית המלך גורנו חשיב כאילו ממונו אצלו ולכן חייב לשלם, אבל שיהא נחשב הנאה ממשית לא אמרינן וכיון דמצוות לאו להנות ניתנו, מותר.
והנה יש לדון גם לגבי שמן של תרומה טמאה שדינה בשריפה כדאיתא בשבת (דף כה ע"א) כשם שמצוה לשרוף הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת. והטעם דבעי שריפה כתב רש"י (ד"ה מצוה לשרוף) דדמיא לקדש ועוד משום תקלה, ועפי"ז כתבו התוס' (ד"ה כך) דלטעם משום תקלה לא צריך דוקא שריפה אלא ה"ה כל שאר ביעור [ואכן ברש"י בפסחים (דף מו ע"א) משמע כן להדיא שכתב לשורפה או להאכילם לכלבים וכן כתבו כמה ראשונים]. והקשו התוס' שהרי זה מהנשרפין, ולכן כתבו כטעם הראשון ברש"י משום דדמי לקדש, אלא שהסתפקו אם זה מהתורה או מדרבנן. וכן הוא ברשב"א בשבת "וטעמא משום דדמו לקדש הטעינוה חכמים שריפה כקדש, א"נ מדאורייתא טעונה שריפה מדאיקרי קדש". ובר"ן מבואר שהוא מדרבנן.
ושם בגמ' (דף כג ע"ב) מ"ט אין מדליקין בשמן שריפה אמר רב חסדא שהוא משום יו"ט שחל להיות בערב שבת (והוא צריך להדליק מבעוד יום שהוא יו"ט) ואין שורפין קודשים ביו"ט, ותניא כוותיה דר"ח. ופסק הרי"ף כרב חסדא. ולפי"ז בשבת רגילה היה מקום להתיר להדליק נרות שבת בשמן של תרומה טמאה, דרק ביו"ט אסור. ועיין ברש"ש שכתב שכונת הגמ' לפי שאין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט, ר"ל "דגזרינן אטו יו"ט ולפי"ז בכל ע"ש גזרינן משום יו"ט שחל בע"ש. וכן הוא בתוס' רי"ד להדיא "דרב חסדא בכל שבת אסר גזירה משם שבת שאחר יו"ט וכו'" ומבואר מהאי סוגיא דשמן של תרומה טמאה מותר להנות מהדלקתו ורק בשבת שאחר יו"ט אסור ויש שאומרים שאף בכל שבת אסור אבל לכו"ע בחול מותר. ולמעשה כן פסק הרמב"ם (פ"ב מהל' תרומות הי"ד) והטמאה יהנו בשריפתה, אם היה שמן מדליקין אותו. והנה בפרק יא (הטז-יח) פסק הרמב"ם שאף לישראל מותר ליהנות משמן שריפה. [וצ"ע למה השמיט הרמב"ם דין הדלקה בשמן שריפה ביו"ט, ועי' רמב"ם הל' יו"ט פ"ג הל' יט] ומקור האי דינא הוא מה דאיתא בתרומות (פי"א מ"י) מדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים ועל גב החולין ברשות כהן, ובירושלמי שם מבואר שרק על גב החולין בעינן ברשות כהן אבל בשאר מקומות בית כנסיות וכו' אף שלא ברשות הכהן מותר. ומדובר בישראל שנפלה לו תרומה מרשות אבי אמו כהן, או במזכה לו ע"י כהן אחר, דאי בתרם את גורנו ועדיין לא נתן לכהן את התרומה איך יצא יד"ח נתינה. ועי' במהר"י קורקוס שדייק מהרמב"ם שכתב ממלא הכהן ונותנו לישראל אף שבירושלמי כתוב ממלא ישראל, מוכח שהכהן הממלא כבר זכה בזה, ורק אח"כ נותנו לישראל. עכ"פ ברמב"ם מוכח שלאחר שהכהן זכה יכול להשתמש בשמן, אכן צריך שיהיה בזה טובת הנאה גם לכהן דאמרינן נר לאחד נר למאה, וכן מותר להדליק במבואות האפלים כיון שהכהן יכול בפועל ליהנות מזה. ויש שרצו להתיר אף מתי שאין שם כהנים דצורכי רבים מותר. ולטעמם כל האיסור הוא מדרבנן, דסבירא להו דהנאה של כילוי אינו אסור אלא מדרבנן.
בירושלמי שם בהמשך בעי מהו להדליק שמן שריפה בחנוכה, ומסקנת הירושלמי מי שאין לו שמן של חולין מדליק שמן שריפה בחנוכה. ובפשטות הירושלמי דיבר בישראל שבא להדליק נ"ח בשמן שזיכה לו הכהן או שנפל לו מבית אבי אימו כהן, דאז מותר לו להדליק גם שלא ברשות הכהן וכאמור לעיל. וטעם ההיתר כתבו המפרשים או משום דחשיב כבתי כנסיות ובתי מדרשות שהתירו, או דחשיב מצוה ומצוות לאו ליהנות ניתנו, או דחשיב פירסומא ניסא. ולהלכה פסק הרמב"ם (שם הי"ח) "מי שאין לו שמן חולין להדליק נ"ח מדליק שמן שריפה שלא ברשות כהן". ומקור דברי הרמב"ם ציינו המפרשים דהוא דברי הירושלמי, ומבואר שלמד שקושית הירושלמי היא על ישראל, אבל בכהן שבא להדליק נר חנוכה, בודאי שמותר לו להדליק בשמן תרומה טמאה. ולא הוי בעיא כלל.
והנה בגמ' בשבת (דף כד ע"ב) אמרינן מ"ט אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט, לפי שאין שורפין קודשים ביו"ט והקשו בתוס' (ד"ה לפי) איך לומדים תרומה מקדשים והרי קדשים אין יכול ליהנות בשעת שריפתה והוי הבערה שלא לצורך, אבל שריפת תרומה טמאה שמותר ליהנות משריפתה למה שיאסר, ואף חשיב מצוה לשרוף. ובודאי מותר לו ליהנות בשעת שריפתה. ותירץ התוס' שכיון שעיקר שריפתה לשם ביעור ולא ליהנות הילכך אסור כשאר קדשים (וכ"כ התוס' בביצה שם). הרי דמבואר בתוס' דאף דמצוה לשרוף את התרומה הטמאה ובזמן שריפתה יכול ליהנות משריפת התרומה, וגם לא שכיח שישרפו שלא לצורך כיון שיכול ליהנות ממנה כמו שכתבו התוס' בהמשך. מ"מ אין חייבים ליהנות ממנה בשעת שריפתה דהתורה לא הקפידה שיהנו ממנה בשעת ביעורה. (ונ"מ שבנר חנוכה דאמרינן מצוות לאו להנות ניתנו יהיה מותר להדליק). וכ"ז לדעת תוס' שסובר דמצוה לשרוף הוא מן התורה דאז אמרינן שלא הקפידו גם להנות. אבל דעת שאר הראשונים דסברי שיש לשרוף את הטמאה מדרבנן, ומטעם שלא יבא לידי תקלה, וכן לדעת רש"י (בביצה כז ע"ב ופסחים מו ע"א) שמותר גם להאכיל לבהמתו, ובודאי שיכול ליהנות, ואולי אף חייב ליהנות דילפינן מפסוק אחד טהורה וטמאה שכתוב "ואני נתתי לך את משמרת תרומותי", ומדלא כתיב תרומתי דרשינן שתי תרומות אחת טהורה ואחת טמאה. הרי שגם הטמאה ניתנה להנאה וממילא חייבים ליהנות ממנה במקום שיכול להנות ולא אתי דין דרבנן משום תקלה ומפקיע למצוה זו.
והנה הפנ"י בשבת (דף כג ע"ב ד"ה אמנם לענ"ד) כתב לחדש דשמן שריפה אסור להדליקו ביום, מהטעם דכשמדליק ביום הרי מפסיד את התרומה שמדליקה שלא כדרך הנאתה דשרגא בטיהרא מאי אהני. והאחרונים תמהו דהרי אין ציווי התורה ליהנות מתרומה טמאה אלא דהתירו לכהן ליהנות בשעת שריפתה. ולפי המתבאר לעיל לדעת תוס' אכן כך הוא הדין, אבל לדעת הראשונים ששריפתה הוא רק מדרבנן כדי שלא יכשלו אפשר שיש מצוה מהתורה ליהנות מהשמן, דהרי גם הטמאה ניתנה לכהן. וכן לדעת רש"י שאפשר להאכיל גם לבהמה ודאי שיש לו ליהנות מהשמן. עכ"פ מבואר מדברי הפנ"י שיש חיוב ליהנות מהשמן בזמן השריפה, ולפי"ז צ"ע איך מותר לכהן להשתמש בשמן תרומה טמאה להדלקת נר חנוכה והרי בנר חנוכה יש הפסד לכהן שהרי אסור לו ליהנות מנר חנוכה. ועוד דהפנ"י (בדף כא ע"ב) בביאור דברי הירושלמי ששאל אם מותר להדליק לישראל נר חנוכה בשמן תרומה טמאה. ותירץ הירושלמי שכאשר אין לו שמן אחר מותר אבל כאשר יש לו שמן חולין אסור, כתב שם הטעם דכיון שאין הישראל מותר בהנאה לכן אסור לו להדליק בשמן זה כאשר יש לו שמן אחר, ורק מתי שאין לו שמן אחר מותר ומשום דמצוות לאו ליהנות ניתנו. אכן לפי המבואר לעיל לכהן שיכול ליהנות מהדלקת השמן צריך לאסור גם לו להשתמש בזה לנר חנוכה שהרי הוא מפסיד את השמן תרומה הטמאה.
ובזה שמעתי ממרן הגריש"א (שליט"א) זצוק"ל אודות אתרוגים של שביעית אם מותר לתלות אותם בסוכה לנוי שהרי כשתולה אותם לנוי הוא מקצה את האתרוג משימוש לכל ימות החג כמבואר בשו"ע (או"ח סי' תרלח סעיף ב) וא"כ הוא ממעט את האתרוג מאכילה למשך ימות החג וכתוב לאכלה ולא להפסד. ולכן לכאורה הי' מקום לאסור תליית האתרוגים. אמנם מרן (שליט"א) זצוק"ל התיר לתלותם וטעמו ונימוקו שכיון שיש בפירות אלו קדו"ש אי אתה יכול להקצות אותם שהם אינם שייכים לך. ומעין דבר זה הודפס גם בקובץ תשובות (ח"ג סי' קב) לגבי נרות חנוכה בשמן של שביעית דכיון שיש בהם דין לאכלה אין אתה רשאי להקצותם לנר חנוכה. ולפי"ז שמן תרומה טמאה שצריך להשתמש בהם וליהנות מהם והוא רוצה להשתמש בזה לנר חנוכה יש מקום לאסור עליו דאין לו רשות להפקיע את השימושים וההנאות מזה. אבל אם בדיעבד הדליק נר חנוכה בשמן שאינו יכול להקצותו, הרי אף אם הכהן עבר והדליק לאו כל כמיניה שיכול להפקיע שמן זה ממצותו, ולכן קיים מצות הדלקה בלא שהקצה את השמן.
לפי"ז אפשר להסביר את בעית הירושלמי בתרומות לא רק לגבי ישראל אלא גם לגבי כהן, ושאלת הירושלמי האם מותר לכהן להדליק נר חנוכה משמן שריפה שהרי זה עומד להנאה ואם הוא מדליק נר חנוכה הוא גורם הפסד. וע"ז תירץ הירושלמי שאכן אסרו להשתמש בשמן שריפה לנר חנוכה כל עוד שיש לו שמן אחר אולם כשאין לו שמן אחר מותר לו להדליק בזה, כיון ששמן שריפה ניתנה לו להנאה וכאן בנר חנוכה הרי כיון שאין באפשרותו להקצות את השמן הזה לנר חנוכה – הרי הוא מקיים נר חנוכה שאין אסור להשתמש באורה, כלומר דבדיעבד התרנו לו את השימוש בשמן טמאה אף שלמעשה אינו נהנה מזה, כי ביכולתו ליהנות מזה. שהרי אינו יכול להקצותו ודו"ק.
