או"ח א' סימן קמ"ג
בדיני שמן לחנוכה
האחרונים האריכו בענין היתר הדלקת נר חנוכה בשמן של שביעית. – שהרי פירות שביעית שאינם עומדים לשריפה אלא לאכילה – אסור לשורפם כמבואר בסוגי' במסכת בכורות (דף יב ע"ב) דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה – דלאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה. ורש"י פירש שם – דאם נחייב בהמת שביעית בבכורה, האימורים הרי עומדים לשריפה. (וע"ש באחרונים וברש"ש שכתבו טעם אחר משום לכם ולא לגבוה. ואפשר דהדבר תלוי בגדר הקטרת האימורים, דאם הוא מצוה בפני עצמה, בעינן את הלימוד של לכם ולא לגבוה, אבל אם הקטרת האימורים הם כדי להתיר את הבשר לאכילה ליכא ללמוד מלכם, אלא הלימוד מלאכלה ולא לשריפה. ובדברי הרמב"ם בהל' בכורות (פ"ה ה"ט) יש לעיין דלא הביא לאכלה ולא לשריפה אלא לאכלה ולא לסחורה, ואם תהיה חייבת בבכורה הרי זה משתכר בבכור שהרי יצא מתורת פירות שביעית ועיין חזו"א שביעית סי' יג ס"ק יג שדן אם הרמב"ם מוסיף על דברי הגמרא, או שאין לו הטעם של ולא לשריפה ע"ש).
אולם בדבר שעומד לשריפה כגון שמן דלא נתמעט בלכם ולא לשריפה צריך להיות מותר. ואכן למדנו דשמן שביעית מותר בהדלקה – כמבואר בשביעית (פ"ח מ"ב) קל הוא שביעית שניתנה להדלקת הנר. ונפסק ברמב"ם (פ"ה ה"א מהל' שמיטה ויובל). ומקורו או מהספרא פרשת בהר "תהיה כל תבואתה" – תהיה אף להדלקת הנר, או כמבואר בסוגית הגמ' במסכת סוכה (דף מ ע"א) לכם לכל צרכיכם, אלא שצריך דומיא דלאכלה שהנאתו וביעורו שוה והדלקת הנר הנאתו וביעורו שוה, ולפי"ז צריך היה להיות מותר להדליק נר חנוכה בשמן של שביעית.
אלא דמצאנו לחבל אחרונים שפסקו לאסור להדליק נרות חנוכה בשמן של שביעית – כמו שכתבו הרידב"ז (סי' ה סעיף ט), ובעקבותיו הגר"מ קלירס בתורת הארץ (פרק ח אות מז). – וטעמם דגם בהדלקה בענין הנאתו וביעורו שוה ויש צורך שיהנה מההדלקה, וכיון שנרות חנוכה אסור להשתמש לאורם הוי כמפסיד פירות שביעית. והוי כמו שמדליק באמצע היום בשמן של שביעית דאין לו מזה כל הנאה דאסור, דשרגא בטיהרא מאי אהני. ואינו דומה לאתרוג שאף על פי שאסור ליהנות מאתרוג של מצוה בכל אופן מותר ליטול אתרוג של שביעית דהתם נאסר רק לזמן המצוה ואח"כ חוזר להיתרו, ואילו השמן נכלה מן העולם כמ"ש בשו"ת שערי דעה (ח"ב סי' ט).
והנה הגאון ר"ע אלטשולר כתב (בהערות לכרם ציון ובמו"מ עם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל במנחת שלמה ח"ב סי' קכח. ומצאתי, שכעין זה כתב הגר"ש גינזבורג בחוברת קול תורה ניסן תשכו) דיש להתיר עפ"י דברי הט"ז (תרעג סק"ה) שכתב שאין איסור להנות מנר חנוכה. דהט"ז הקשה מה מועיל השמש להציל מהנאה של נרות חנוכה, הרי ודאי מתי שמשתמשים לאורם נהנים גם מנרות חנוכה, שהרי כאשר יש הרבה נרות מתרבה האור. וחידש הט"ז שאין איסור של שימוש והנאה מאור הנרות אלא האיסור הוא שאין היכר שנרות חנוכה הודלקו לשם מצוה, או משום ביזוי מצוה. ושני טעמים אלו אינם קיימים כאשר הדליקו נר של חולין בדמות "השמש" ליד נרות חנוכה. דכיון שיש בו כדי להשתמש לאורו ממילא ניכר שהנרות הם לשם מצוה ואין ביזוי מצוה. ולכן עפ"י הט"ז פשוט הוא שיהא מותר להדליק נרות חנוכה בשמן של שביעית אמנם דעת המ"א (שם סק"ד) לאסור להנות מהנרות אפילו כשיש שמש, ולדעתו כל הנאה אסורה וצריך להדליק את השמש מחשש שמא ישתמש לאור נרות חנוכה. ולכאורה לפי המג"א יש מקום לאסור שימוש בשמן של שביעית לנר חנוכה. אמנם עיין בשו"ת שבט הלוי (או"ח סי' קפ"ד) שכתב דאף לדעת המ"א מותר להדליק בשמן שביעית, שיש הנאות המותרות לאור נר חנוכה כגון אם נהנה בריחוק מקום, או עצם ההנאה לישב באור כמובא בשע"ת (סי' תרע"ג) בשם תשובות פני ארי', או לדעת הב"ח שתשמיש של מצוה מותר.
לפ"ז אליבא דכ"ע אין איסור להדליק נר חנוכה בשמן של שביעית, וכן מטין דברי המהר"ש ענגל (בשו"ת ח"ב סי' ד) אשר דן בשאלה של הדלקה בדמי שביעית, שבעצם ההדלקה – אין בזה משום מפסיד ומותר להדליק שמן של שביעית, כמבואר במשנה שביעית פ"ח. אלא שהשואל חשש לכך שמותר השמן הרי אסור בהנאה משום דהוקצה למצותו וצריך לשורפו. (וכמו שביאר הפנ"י בשבת כא. ד"ה אלא, דלכן אין מדליקין נר חנוכה בשמן שריפה כיון שהמותר הולך לאיבוד. ושמן שריפה אסור להביאו לבית הפסול או להפסידו) ע"ז השיב המהר"ש אליבא דהט"ז (סי' תרעג) דאחרי שדלק כשיעור מותר להשתמש בנותר, וכל החשש הוא רק אם ישאר שמן שהוקצה להדלקה של החצי שעה – על מקרה כזה א"צ לחשוש דמסתמא ידלק יפה. ובזה ישב את הקושיא דמאי שנא הכא שלא חוששים לשמא יפסד, ובסוגיא דבכורות (דף יב) הגמרא ביקשה לפטור עיסת שביעית מחלה דשמא תיטמא, דשאני התם שהשאלה היא שהתורה לא תחייב להפריש חלה בעיסת שביעית כי א"א שלא תזדמן טומאה באחת מהעיסות של שביעית, אבל כאן כשבמקרה בא אדם להדליק בשמן שביעית מי אומר שיופסד הדבר. ואין צריך לחוש שישאר לו שמן ויפסד, ע"ש.
והנה בשאלה אם ספק שיבוא לידי הפסד אסור, יתכן שתלוי הדבר בפלוגתת הראשונים כמו שהעיר הגאון רבי מאיר אריק בשו"ת אמרי יושר (ח"א סי' ק) – דלדעת הרמב"ם בפיהמ"ש שביעית (פ"ח משנה ז) אסור לבשל ירק של שביעית בשמן תרומה שמא תיטמא התרומה ויהא טעון שריפה ויבוא ירק שביעית לידי שריפה, וגורם לפירות שביעית שלא יאכלו. הרי דחשו חכמים שמא יבואו פירות שביעית לידי שריפה, ואסרו שימוש בפירות שביעית בכה"ג. וא"כ ה"ה בשמן של שביעית. אולם להר"ש טעם האיסור שממעט אכילת תרומה אחרי מועד הביעור, ולא חיישינן לשמא יטמא ויפסדו פירות שביעית. הרי דלדעת הר"ש אין לנו מקור לאסור שימוש בפירות שביעית בחשש דילמא יבוא לידי שריפה.
ולמעשה אפשר לומר שגם לפי הרמב"ם יתכן וזה רק בדבר שכיח שראו חכמים שלא יתכן שאף פעם לא יבוא לידי הפסד, אבל להדליק נרות חנוכה בשמן של שביעית על דרך המקרה לא חששו. וכסברת מהר"ש ענגל לעיל.
ועוד אפשר לומר שכל חששם של חכמים הי' בכה"ג שמערב שני מינים ולכל דבר יש את דיני שמירתו, ולכן אסרו שמא יפסד, אבל כשמשתמש בדבר כפי דרכו מי יאמר שיש בזה איסור מחשש שמא יפסד.
והנה מרן הגרשז"א זצוק"ל מריש היתה דעתו שא"א להדליק נרות חנוכה בשמן של שביעית, ובמשא ומתן שהי' לו עם הגאון ר"ע אלטשולר בשו"ת מנחת שלמה (ח"ג סי' קכח) משנים עברו (כפי הנראה שם בהמשך הסימנים הי' המו"מ ביניהם משנת תרח"צ), חלק על דעתו ונקט שודאי אסור להשתמש בנרות חנוכה כנגדו ממש, ואף שמתקרב לשמש בכל אופן נהנה מכל הנרות ואסור. ועוד שודאי היכא שעיקר ההדלקה למצוה ולא להנאה, נחשב למפסיד פירות שביעית שניתנו להנות מהם, ע"ש.
ועוד הוסיף שמכיון שבעינן שמש להיכרא שההדלקה לא היתה לצורך הנאה אלא לקיום מצות נר חנוכה, ובשביעית הרי בעינן שיהנה מהשמן, זה גופא מוכיח שלא הדליק השמן לצורך מצוה, אלא רק כדי להנות מריבוי הנרות, וחסר לו בקיום מצות הדלקת נ"ח.
אולם בתשובה מאוחרת יותר בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן מ"ב) קובע גדר חדש בשימוש בפירות שביעית לצורך מצוה, דרק אם השימוש למצוה מכלה ומפסיד את הפרי מיד אסור. אבל אם יש שימוש בפרי שביעית אפילו שימוש של מצוה שאינו מפסיד את הפרי מיד ואחרי זה יש שימוש בדבר, מותר להשתמש לצורך כך בפירות שביעית. ולכן כמו שמותר לצבוע בגד בפירות שביעית, בפירות העומדים לצביעה, כמו כן פשוט לו שמותר לצבוע תפילין ולכתוב ס"ת בפירות של שביעית, וחילק מרן הגרש"ז בין בהמת שביעית שפטורה מן הבכורה משום שבאימורין מיד כשמעלה על המזבח חשיב כנשרף, ולכן אסור להשתמש בפירות שביעית, שאסור להפסיד פירות שביעית אפילו לצורך הקרבה, שהרי לגבי דידן חשיב מפסיד פירות שביעית, ממילא אמרינן דאין הקב"ה רוצה בזה. אבל בהדלקה הרי צריך להדליק לצורך שידלק במשך זמן מסוים, וכמו שמותר להדליק לצורכי הרשות כך גם לצורך מצוה מותר ולא נחשב למפסיד. ואע"פ שכבתה אינו זקוק לה, אבל ההדלקה לכתחילה היא לצורך חצי שעה. וכמו שמותר להדליק נרות משמן שביעית סביב חנותו למשוך עיני הקונים, אין סברא שהפירסומי ניסא של חנוכה יהי' פחות ע"ש.
והנה אחרי בקשת המחילה, לכאורה יש לעיין במה שכתב להתיר להדליק לצורך פירסום, שאע"פ שלא חשיב להפסד, אבל הרי לומדים מתהיה שצריך לאכול כדרך אכילתו. ולכן אפשר שאף להדליק לצורך פירסומת יהא אסור שאכן אין זה כדרך, ולא גרע מהא דאסור לאכול פרי חי שדרכו לאכול מבושל וה"ז דומה למי שיבשל פירות שביעית לצורך מלוגמא.
והנה ממרן עט"ר הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל שמענו בזה שתי הערות – דלמעשה אותם הנוהגים כדין שמדליקין בחוץ אין להדליק נר חנוכה בשמן של שביעית, דבכה"ג ודאי לא ישתמש לאורו – וה"ז דומה למי שמדליק נר שביעית לאור היום או במקום שלא ישתמש בו – וה"ז הפסד שביעית.
אולם אם מדליקים בבית – היה מקום לדון להתיר ההדלקה, אע"פ שחששו האחרונים שמכיון שאינו יכול להשתמש בשמן הנותר לצרכיו מכיון שהוקצה למצותו – חשיב כמפסיד פירות שביעית. שמעתי מפי מרן (שליט"א) זצוק"ל דדבר זה לא מוכרח. וכאותה סברא ששמענו ממרן (שליט"א) זצוק"ל לגבי תליית אתרוגי שביעית בסוכה שיש שחששו לכך מחמת דמקצה האתרוג של שביעית וא"א לקיים בו דיני שביעית. ולדעת רבינו לא ברירא ליה סברא זו, דאפשר שאין בכוחו להקצות פרי שביעית, דכל מה שיכול להקצות הוא רק בפירות חולין שקובען למצוה, אבל בפירות שביעית שהתורה קבעה את יעודי השימושין והתורה נתנה לו את זה לאכילה או לשימושים נוספים הנכללים בלכם לכל צרכיכם אפשר שאין בכוחו להקצות למצוה. וכמו כן שמן שביעית למצוות חנוכה אין לו רשות להקצות למצותו דאינו יכול לבטל ממנו דיני שביעית. (וראה בהערות בכורות דף יב ודו"ק).
