או"ח א' סימן ס"ו
משא ומתן בשבת ויום טוב
בזמן האחרון, רבו פריצים הבוקעים בחומת השבת, ע"י פתיחת עסקים בשבת, והנה כנגד המשחיתים אין לנו אלא להלחם, אך מכיון שישנם הממעטים בחומר איסור מקח וממכר בשבת, וכמפורסם בשם רבותינו שכאשר יש רפיון בהיכלי תורה הרי בברלין יש שמד. אמרתי לשנות פרק זה בקצרה.
א. מקור האיסור
במסכת שבת (דף קיג ע"א ודף קנ ע"א), איתא: ממצוא חפצך, חפציך אסורין חפצי שמים מותרין, ודבר דבר, שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול, דבור אסור הרהור מותר, ע"כ. ופירש"י (שם), שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול, כגון מקח וממכר וחשבונות, עכ"ל. ומבואר דס"ל לרש"י דאיסורא דמקח וממכר בשבת יליף מסיפא דקרא, דכתיב ודבר דבר. ובתוספות (ד"ה שלא יהא), מבואר דאיסור מקח וממכר בשבת יליף מרישא דקרא, מדכתיב ממצוא חפצך, ולפיכך ס"ל דמסיפא דקרא ילפינן מילתא אחריתא, עיי"ש. אך עכ"פ מבואר דבין לדעת רש"י ובין לדעת תוס' ילפינן מהך קרא לאיסור משא ומתן בשבת. (יעויין רש"י ביצה דף כז ע"ב ד"ה אין פוסקין שציין מקורו מפסוק בנחמי' יעויי"ש).
אמנם בדברי רש"י ותוס' במסכת ביצה מבואר טעם איסור מקח וממכר בשבת מדרבנן, גזירה שמא יכתוב. דהנה במסכת ביצה (דף לז ע"א) איתא, שאין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין ביו"ט וקל וחומר בשבת, גזירה משום מקח וממכר, ופירש"י (שם, בד"ה משום), דמקח וממכר אסור מן המקרא דכתיב ממצוא חפציך ודבר דבר, אי נמי מקח וממכר אתי לידי כתיבה שטרי מכירה, וא"ת הויא לה גזרה לגזרה, כולה חדא גזרה היא, עכ"ד. ובתוס' (שם) העתיקו לשון רש"י כלשונו, [וכבר תמהו האחרונים מה ראו התוס' להעתיק לשון רש"י כלשונו, בלא שום משא ומתן בדבריו. ועיין בספר ארעא דרבנן (מהדו"ב סימן קמד), שכתב דמלשון רש"י משמע דאיסורו מן התורה, ומתוס' משמע דאיסורו משום הגזרה שמא יכתוב. אבל לכאו' דבריו צ"ב דהרי התוס' העתיקו את לשון רש"י כלשונו, וכבר עמד בזה בספר שבת של מי דף קיג].
אלא דלכאורה יש לתמוה, למה הוצרכו רש"י ותוס' לגזירה שמא יכתוב, הרי איסור מקח וממכר בשבת יליף מקרא דממצוא חפצך או מקרא דנחמיה, וכיון דכבר נלמד מקראי שאסור לעסוק במשא ומתן בשבת ויו"ט, למה לן לחדש גזירות בזה.
והנה הרמב"ם (פכ"ג מהלכות שבת הי"ב), כתב נמי דטעם האיסור במקח וממכר בשבת הוא גזירה שמא יכתוב, ולפיכך אסור ללוות ולהלוות, לקנות ולמכור ולשכור ולהשכיר. ומקור דבריו הוא מהא דאיתא בשבת (דף קמח ע"א), שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני, ובגמ' שם א"ל רבא בר רב חנן לאביי מאי שנא השאילני ומאי שנא הלויני, אמר ליה השאילני לא אתי למיכתב הלויני אתי למיכתב, ע"כ. ומבואר דס"ל להרמב"ם דטעם האיסור במקח וממכר הוא כמו בהלואה, משום גזירה שמא יכתוב. אכן הרמב"ם, יתכן דס"ל דאיסור מקח וממכר לא יליף מקראי, וקרא דממצוא חפצך לא מיירי בזה, וליכא למילף מקראי דנחמיה, ולפיכך הוצרך לפרש דטעם האיסור משום גזירה שמא יכתוב. אבל לרש"י ותוס' שכתבו דאיסור מקח וממכר יליף מקראי לכאורה צ"ב למה הוצרכו להגיע לגזירה שמא יכתוב.
והנה בערוך השולחן (או"ח סימן שו סי"ז), עמד בקושיא מפני מה מובא הטעם של הגזירה שמא יכתוב, והרי בלא"ה אסור משום ממצוא חפצך, ויישב שם בדוחק. ועוד הקשה שם, מדוע התירו ליתן מתנה בשבת לצורך מצוה ולא התירו מקח וממכר לצורך מצוה, ועיי"ש מה שהאריך בזה. ואפשר ליישב דמשום גזירה שמא יכתוב אסרו מקח וממכר אף במקום מצוה. דהגם דשרי ליתן מתנה בשבת לצורך מצוה משום שאין לחשוש שמא יבוא לכתוב, דאין רגילות לכתוב שטר על מתנה, (האיסור בנתינת מתנה הוא משום ממצוא חפצך, ממילא לצורך מצוה שפיר נתינת מתנה מותרת). אבל במקח וממכר שיש חשש שמא יכתוב אסור אפילו במקום מצוה. [אלא דאכתי צ"ב בדעת הרמב"ם שכתב, (שם הי"ח), דהאיסור לחשב חשבונות הוא משום גזירה שמא יכתוב, וא"כ אמאי שרי לחשב חשבונות של מצוה, וכמ"ש שם (פרק כד הלכה ה)].
ב. ולכאורה מצאנו מקור שאיסור מקח וממכר בשבת הוא מן התורה וכמו שכתב הרמב"ן בפירושו עה"ת (ויקרא כג כד), גבי שביתה דראש השנה, וז"ל: ובמכילתא ראיתי בפרשת החדש, ושמרתם את היום הזה למה נאמר, והלא כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם, אין לי אלא דברים שהן משום מלאכה, דברים שהן משום שבות מנין, תלמוד לומר ושמרתם את היום הזה, להביא דברים שהן משום שבות וכו', והנה דרשו שבתון לשבות בו לגמרי אפילו מדברים שאינן מאבות מלאכות ותולדותיהן, אבל לא נתברר לי זה וכו', והאיך יתכן לומר דברים שהן אסורין משום שבות של דבריהם מנין שיהיו אסורין מן הכתוב וכו', ונראה לי שהמדרש הזה לומר שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה ביו"ט אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין וכו' ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר וכו', לכך אמרה תורה שבתון, שיהיה יום שביתה ומנוחה, לא יום טורח, וזהו פירוש טוב ויפה, עכ"ל הרמב"ן. והזכיר בקצרה פירוש זה גם בריש פרשת קדושים. ומבואר דאף מדין תורה, אסור לעסוק במשא ומתן בשבת ויום טוב, משום העשה דשביתה. וכן כתב הריטב"א במסכת ראש השנה (דף לב ע"ב) לגבי שופר של ר"ה בשם הרמב"ן – וא"כ צריך ביאור מה טעם בעינן קראי דנביאים וגזירה דרבנן כאשר הדבר אסור מן התורה. ויתירה מזו יתכן דהרמב"ם נמי ס"ל שיש בכך איסור מן התורה, דהנה כתב (פרק כא מהלכות שבת ה"א), וז"ל: נאמר בתורה תשבות, אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן, עכ"ל. ובמגיד משנה (שם) כתב לפרש כוונת הרמב"ם בב' אופנים, או שהתורה אסרה פרטי המלאכות כמו שנתבארו עניניהן ושיעוריהן, ועדיין היה אדם יכול להיות עמל בדברים שאינן מלאכות כל היום, ולכך אמרה תורה תשבות, וכדברי הרמב"ן בפירוש התורה, ובאו חכמים והגדירו מה נכלל באיסור שביתה. או שכוונת הרמב"ם שיש לשבותין של דבריהם סמך מן התורה. (ובלחם משנה תמה דלפי' הראשון שהתורה אמרה תשבות והדבר נמסר לחכמים, א"כ נמצאו כל מיני שבות אסורים מן התורה, ועיי"ש מה שפירש דבריו באופן אחר).
ג. לאוסרו משום מראית העין
והנה אם איסור מקח וממכר בש"ק אסור מדאוריתא, ארווחנא לישב שיטת הרמ"א שכתב (יו"ד סימן פז ס"ג) וז"ל: ונהגו לעשות חלב משקדים ומניחים בה בשר עוף, הואיל ואינו רק מדרבנן, אבל בשר בהמה, יש להניח שקדים, אצל החלב, שלא יהיה מראית העין. ובש"ך (שם סק"ו), חולק בזה ואסר אפילו ליתן בשר עוף בחלב שקדים, והוכיח דבריו דאפילו במידי דרבנן חיישינן למראית העין בכמה דוכתי, וכמו דמצינו בש"ס בפרק במה בהמה (שבת דף נד) ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק, משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא, ופירש"י לשוק למכור, והיינו מראית העין, והוא מוסכם מכל הפוסקים, ואע"פ שאיסור מקח וממכר בשבת אינו אלא מדרבנן, עיי"ש.
ולפי שיטת הרמב"ן שהובא לעיל יש ליישב את דברי הרמ"א, דשפיר איכא למימר דחשש מראית העין שייך רק באיסור דאורייתא, ומה שיש חשש מראית העין במקח וממכר הוא משום דמקח וממכר נמי אסור מן התורה, משום עשה דתשבות, ולא רק מדברי סופרים, ולפיכך אסור לצאת בזוג בשבת, משום מראית העין דמיחזי כמאן דאזיל לשוק למוכרו, ויחשדוהו הרואים שהולך לעבור איסור מן התורה. אבל בדבר שאין איסורו אלא מדבריהם, אין בו חשש של מראית העין, ולכן התיר הרמ"א ליתן בשר עוף בחלב שקדים ולא חשש בזה למראית העין. שו"ר שכעין זה כתב (שם) בערוך השולחן (סעיף טז).
ד. חומר איסורו
והנה כתב בספר המקנה (קו"א סימן סד ס"ה), לבאר שיטת הט"ז דבחופת אלמנה אם עשה החופה מבעוד יום מותר לבעול בשבת. אף שיש בזה משום קנין בשבת דכל שכן הוא דבאיסור דרבנן יש להתיר, דאינו מתכוין לקנין רק להנאת עצמו, והוא מותר לכתחילה. ואע"ג דהוי פסיק רישיה, ולדעת המג"א (או"ח סימן שיד סק"ה), פס"ר אסור אף באיסור דרבנן, מ"מ בזה מותר, דכל הראיות שהביא המג"א הם דווקא לענין איסור דרבנן שאינו משום גזירה, אבל בדבר שכל איסורו משום גזירה, כמו קנין בשבת אין אסור כשאינו מתכוין אף דהוא פס"ר. וכיון דאיסור מקח וממכר אינו אלא משום גזירה דשמא יכתוב, הרי כשאינו מתכוין לא גזרו, עכת"ד.ֻ ולכאורה לפי דבריו איסור מקח וממכר בשבת קיל טפי משאר איסורי דרבנן, ומשום כך פסיק רישיה במקח וממכר שרי, אמנם לעיל מובא שיטת הרמב"ן דמקח וממכר איסורו מן התורה. אך נראה דאה"נ ואפשר דאיסור מקח וממכר חמיר, משום שמקח וממכר נאסר מחמת ביטול שביתת שבת. אך כיון שהדבר נמסר לחכמים, בכה"ג לא כללו הדבר בכלל האיסור, דמקח זה לא יביא לבטל שביתת שבת וממילא בעילה ראשונה מותרת בשבת אף באלמנה, שהרי ביטול שביתה ליכא אלא שהי' מקום לאסור מחמת הגזרה, אך בזה הואיל ולהנאתו מכוין ואינו מכוין לקנין כלל, ואף אין בזה חשש שמא יכתוב כלל, התירו, ודו"ק.
ה. ביאור דעת הבית הלוי
והנה בשו"ת בית הלוי (ח"ג ס"א ענף ו אות ב), כתב לחדש דשביעית בזמן הזה איסורה מדאורייתא, משום שעולי הגולה בזמן עזרא קיבלו עליהם באלה ובשבועה לשמור את השנה השביעית, וכמו דכתיב בנחמיה (פ"י), "ובכל זאת אנחנו כרתים אמנה וכתבים ועל החתום שרינו לוינו כהנינו וגו' מחזיקים על אחיהם אדיריהם ובאים באלה ובשבועה וגו' ועמי הארץ המביאים את המקחות וכל שבר ביום השבת למכור לא נקח מהם בשבת וביום קדש ונטוש את השנה השביעית ומשא כל יד". ושבועה זו חומרתה כאיסור תורה, כדין דברי קבלה וכדין שבועת ציבור על דורותם, ואין מקום להקל בזה"ז יותר מבזמן הבית. והביא את מש"כ בנובי"ק (סי' עז) בשם הר"ן דחרם דרבינו גרשום שלא לגרש אשה בעל כרחה הוא איסור מן התורה. וכבר דנו רבים בחידושו זה של הבית הלוי, ראה במבוא לספר שבת הארץ (פ"ח).
והקשה הגאון מביאליסטוק [אשר מרן החזו"א, בשביעית (ס"ג סק"י), כתב כי העמיק מאד בהלכות אלו והרבה דברי תורה נתפרשו על ידו] בספרו זכרון יהונתן, קונטרס דבר השמיטה (אות כח), דהרי באותה שבועה קבלו עליהם עולי הגולה שלא לעסוק במשא ומתן בשבת ויום טוב, ולא מצאנו שום תנא או פוסק דס"ל שהדבר אסור מן התורה משום הך שבועה. והגאון בעל בית הלוי כתב בהערותיו לקונטרס הנ"ל, דסיבת איסור מקח וממכר הוא משום גזירה שמא יכתוב, וזה חשש לדאורייתא. ושוב השיב ע"כ בעל זכרון יהונתן, דאכתי זו גזירה בעלמא, דאי נימא דהאלה והשבועה מחייבת לדידן מן התורה, היה צריך להיות איסור מקח וממכר מן התורה ממש, ולא משום גזירה.
ולדברינו מצאנו מקור איסור מקח וממכר בשבת, וכמו שכתב הרמב"ן. וא"כ באמת איסור מקח וממכר נמי הוי מן התורה, ומשום כך לא נזקקו להזכיר שאיסורו מה"ת מחמת השבועה וממילא שפיר כתב הבית הלוי דאף שביעית בזה"ז, שכללו אותה עולי הגולה בשבועתם יחד עם האיסור של מקח וממכר בשבת ויו"ט, דמיא לאיסור דאורייתא, כחומר דברי קבלה ושבועת ציבור לדורותיהם. [ושמחה שמחתי שראיתי אחרי כמה שנים להגאון מהר"י וועלץ זצ"ל שכתב כעין זה בחוברת האהל טו-טז].
ו. איסור שביתה בשאר מלאכות
והנה מצאנו למרנא בעל החתם סופר בשו"ת (חו"מ סי' קצה) שהגדיר איסור מקח וממכר בשבת. והביא מה שכתב הרשב"א (יבמות דף לו), בשם רבינו יונה דאפילו במחמר אין איסור שבות, דכל איסור שביתה הוא רק בל"ט מלאכות דשבת. ועפ"ז כתב המנ"ח (מצוה רצז), דנראה שהרשב"א חולק על דברי הרמב"ן הנ"ל, דאם מחמר לא נכלל בעשה דשביתה, ודאי דהשבותים של דבריהם לא נכללים בו. והחת"ס כתב ליישב דלא פליגי, דהרמב"ן מיירי במלאכות של טורח, דאף שאינם בכלל ל"ט המלאכות, מ"מ יש בהם עשה דשביתה. אבל המלאכות שהיו במשכן, נכללות בעשה דתשבות אף אם אין בהם טורח, ומשביתה זו מיעט רבינו יונה את המחמר, דכיון דאינה מכלל ל"ט המלאכות, ואין בה טורח, אינה נכללת בעשה דשביתה, אבל מלאכה שיש בה טורח, ואף אם אינה בכלל ל"ט המלאכות, אף לדעת הרשב"א בשם רבינו יונה, שפיר איכא למימר דנכללת בכלל עשה דשביתה. עוד כתב שם דכל מה שנמצא בדברי חז"ל שמקח וממכר בשבת אסור מדרבנן, היינו שלוקח או מוכר איזה דבר באקראי, דזה אינו בכלל השבועה שנשבעו עולי הגולה בזמן עזרא, ואסרוהו חז"ל מדרבנן, אבל הקובע משא ומתן ופותח חנותו בשבת ושוכר ומשכיר הרי הוא מחלל שבת בפרהסיא, עכת"ד.
לפי זה שפיר ניתן ליישב קושיית הזכרון יהונתן על הבית הלוי דכל מה שלא הזכירו בש"ס ופוסקים ענין דאורייתא באיסור מקח וממכר בשבת, הינו דווקא שנעשה באופן אקראי וארעי, אבל השבועה היתה רק לגבי משא ומתן בקביעות, שהוא אסור מן התורה. ורצו לחזקו הואיל וחמירא ליה שבועה. אולם מקח וממכר באופן עראי אינו אסור מן התורה ואעפ"כ חמיר יותר מכל איסור דרבנן, דהרי הוא נכלל בקרא דממצוא חפצך, דהוא דברי קבלה.
נתבאר דלדעת הרמב"ן והריטב"א איסור מקח וממכר בשבת הינו מן התורה. ובדעת הרמב"ם אפשר נמי דאיסורו מן התורה, וגדריו נמסרו לחכמים, ומשום שחששו חכמים שמא יכתוב כללו מקח וממכר בכלל איסורי השבות. וביאר החת"ס דמקח וממכר הנעשה בקביעות אסור מן התורה, אבל הנעשה באופן אקראי אינו אסור אלא מדבריהם – או מחמת גזירה או מחמת דברי קבלה.
