או"ח א' סימן ס"ו
משא ומתן בשבת ויום טוב
בזמן האחרון, רבו פריצים הבוקעים בחומת השבת, ע"י פתיחת עסקים בשבת, והנה כנגד המשחיתים אין לנו אלא להלחם, אך מכיון שישנם הממעטים בחומר איסור מקח וממכר בשבת, וכמפורסם בשם רבותינו שכאשר יש רפיון בהיכלי תורה הרי בברלין יש שמד. אמרתי לשנות פרק זה בקצרה.
מהו מקור האיסור על משא ומתן בשבת ויום טוב?
מקור האיסור על משא ומתן בשבת ויום טוב נלמד מהפסוקים 'ממצוא חפצך' ו'דבר דבר' במסכת שבת, המורים כי דיבור ומעשים של חול אסורים בשבת. רש"י ותוספות מפרשים פסוקים אלו כאיסור על מקח וממכר. בנוסף, קיים איסור דרבנן, גזירה שמא יכתוב, כפי שמבואר במסכת ביצה ועל ידי הרמב"ם, המרחיב את האיסור גם להלוואות וחשבונות.
אמנם בדברי רש"י ותוס' במסכת ביצה מבואר טעם איסור מקח וממכר בשבת מדרבנן, גזירה שמא יכתוב. דהנה במסכת ביצה (דף לז ע"א) איתא, שאין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין ביו"ט וקל וחומר בשבת, גזירה משום מקח וממכר, ופירש"י (שם, בד"ה משום), דמקח וממכר אסור מן המקרא דכתיב ממצוא חפציך ודבר דבר, אי נמי מקח וממכר אתי לידי כתיבה שטרי מכירה, וא"ת הויא לה גזרה לגזרה, כולה חדא גזרה היא, עכ"ד. ובתוס' (שם) העתיקו לשון רש"י כלשונו, [וכבר תמהו האחרונים מה ראו התוס' להעתיק לשון רש"י כלשונו, בלא שום משא ומתן בדבריו. ועיין בספר ארעא דרבנן (מהדו"ב סימן קמד), שכתב דמלשון רש"י משמע דאיסורו מן התורה, ומתוס' משמע דאיסורו משום הגזרה שמא יכתוב. אבל לכאו' דבריו צ"ב דהרי התוס' העתיקו את לשון רש"י כלשונו, וכבר עמד בזה בספר שבת של מי דף קיג].
אלא דלכאורה יש לתמוה, למה הוצרכו רש"י ותוס' לגזירה שמא יכתוב, הרי איסור מקח וממכר בשבת יליף מקרא דממצוא חפצך או מקרא דנחמיה, וכיון דכבר נלמד מקראי שאסור לעסוק במשא ומתן בשבת ויו"ט, למה לן לחדש גזירות בזה.
והנה הרמב"ם (פכ"ג מהלכות שבת הי"ב), כתב נמי דטעם האיסור במקח וממכר בשבת הוא גזירה שמא יכתוב, ולפיכך אסור ללוות ולהלוות, לקנות ולמכור ולשכור ולהשכיר. ומקור דבריו הוא מהא דאיתא בשבת (דף קמח ע"א), שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני, ובגמ' שם א"ל רבא בר רב חנן לאביי מאי שנא השאילני ומאי שנא הלויני, אמר ליה השאילני לא אתי למיכתב הלויני אתי למיכתב, ע"כ. ומבואר דס"ל להרמב"ם דטעם האיסור במקח וממכר הוא כמו בהלואה, משום גזירה שמא יכתוב. אכן הרמב"ם, יתכן דס"ל דאיסור מקח וממכר לא יליף מקראי, וקרא דממצוא חפצך לא מיירי בזה, וליכא למילף מקראי דנחמיה, ולפיכך הוצרך לפרש דטעם האיסור משום גזירה שמא יכתוב. אבל לרש"י ותוס' שכתבו דאיסור מקח וממכר יליף מקראי לכאורה צ"ב למה הוצרכו להגיע לגזירה שמא יכתוב.
והנה בערוך השולחן (או"ח סימן שו סי"ז), עמד בקושיא מפני מה מובא הטעם של הגזירה שמא יכתוב, והרי בלא"ה אסור משום ממצוא חפצך, ויישב שם בדוחק. ועוד הקשה שם, מדוע התירו ליתן מתנה בשבת לצורך מצוה ולא התירו מקח וממכר לצורך מצוה, ועיי"ש מה שהאריך בזה. ואפשר ליישב דמשום גזירה שמא יכתוב אסרו מקח וממכר אף במקום מצוה. דהגם דשרי ליתן מתנה בשבת לצורך מצוה משום שאין לחשוש שמא יבוא לכתוב, דאין רגילות לכתוב שטר על מתנה, (האיסור בנתינת מתנה הוא משום ממצוא חפצך, ממילא לצורך מצוה שפיר נתינת מתנה מותרת). אבל במקח וממכר שיש חשש שמא יכתוב אסור אפילו במקום מצוה. [אלא דאכתי צ"ב בדעת הרמב"ם שכתב, (שם הי"ח), דהאיסור לחשב חשבונות הוא משום גזירה שמא יכתוב, וא"כ אמאי שרי לחשב חשבונות של מצוה, וכמ"ש שם (פרק כד הלכה ה)].
כן, ישנם מקורות המצביעים על כך שאיסור מקח וממכר בשבת הוא מן התורה. הרמב"ן בפירושו על התורה (ויקרא כג כד) מבאר שהציווי 'שבתון' מחייב מנוחה מוחלטת ביום טוב ובשבת, כולל הימנעות מטרחה כמו מדידת תבואות ומקח וממכר, וזאת אף אם אינם נכללים בל"ט מלאכות. גם הרמב"ם (הלכות שבת כא:א) מציין שיש לשבות מדברים שאינם מלאכה, וייתכן שכוונתו לאיסורי שבות הנסמכים על התורה.
מדוע יש איסור משום מראית העין במקח וממכר בשבת?
איסור מקח וממכר בשבת נאסר משום מראית העין, כלומר, כדי למנוע מצב בו פעולה מותרת תיראה כעבירה אסורה. לפי שיטת הרמב"ן, חשש מראית העין שייך בעיקר באיסורים מן התורה, ומכיוון שמקח וממכר בשבת נחשב לאיסור תורה (משום עשה דשביתה), יש בו חשש מראית העין. לכן, אסור לצאת עם פעמונים בשבת, שכן הדבר עלול להיראות כהולך לשוק למכור, ובכך יחשדוהו שעובר על איסור תורה. לעומת זאת, בדברים שאיסורם רק מדרבנן, כמו חלב שקדים עם בשר עוף, הרמ"א התיר משום שאין חשש מראית העין.
ולפי שיטת הרמב"ן שהובא לעיל יש ליישב את דברי הרמ"א, דשפיר איכא למימר דחשש מראית העין שייך רק באיסור דאורייתא, ומה שיש חשש מראית העין במקח וממכר הוא משום דמקח וממכר נמי אסור מן התורה, משום עשה דתשבות, ולא רק מדברי סופרים, ולפיכך אסור לצאת בזוג בשבת, משום מראית העין דמיחזי כמאן דאזיל לשוק למוכרו, ויחשדוהו הרואים שהולך לעבור איסור מן התורה. אבל בדבר שאין איסורו אלא מדבריהם, אין בו חשש של מראית העין, ולכן התיר הרמ"א ליתן בשר עוף בחלב שקדים ולא חשש בזה למראית העין. שו"ר שכעין זה כתב (שם) בערוך השולחן (סעיף טז).
מהי חומרת איסור מקח וממכר בשבת?
חומרת איסור מקח וממכר בשבת נתונה במחלוקת, כאשר יש דעות המקלות ורואות בו איסור דרבנן בלבד, ויש המחמירות ורואות בו איסור מן התורה. ספר המקנה, בביאור שיטת הט"ז, מציג גישה לפיה איסור מקח וממכר, בהיותו גזירה שמא יכתוב, קל יותר משאר איסורי דרבנן, ולכן פסיק רישיה בו מותר. אולם, עמדה זו עומדת בניגוד לשיטת הרמב"ן, הרואה באיסור זה איסור תורה מחמת ביטול שביתת שבת. נראה כי האיסור חמור, אך גדריו נמסרו לחכמים, אשר במקרים מסוימים, כגון כשאין כוונה לקניין ואין חשש כתיבה, התירו.
מהי דעתו של הבית הלוי לגבי איסור מקח וממכר בשבת ושביעית?
הבית הלוי מחדש כי איסור שביעית בזמן הזה הוא מדאוריתא, וזאת משום שעולי הגולה בזמן עזרא קיבלו על עצמם בשבועה לשמור את השנה השביעית, בדומה לאיסור מקח וממכר בשבת ויום טוב שנכלל באותה שבועה. שבועה זו, לדעתו, חמורה כאיסור תורה. הוא מתמודד עם הקושיא מדוע איסור מקח וממכר לא נחשב לאיסור תורה ישיר מחמת השבועה, ומיישב זאת בכך שאיסור מקח וממכר הוא אכן מן התורה, כפי שכתב הרמב"ן, ולכן לא נזקקו להזכיר את השבועה כמקור לאיסור תורה.
והקשה הגאון מביאליסטוק [אשר מרן החזו"א, בשביעית (ס"ג סק"י), כתב כי העמיק מאד בהלכות אלו והרבה דברי תורה נתפרשו על ידו] בספרו זכרון יהונתן, קונטרס דבר השמיטה (אות כח), דהרי באותה שבועה קבלו עליהם עולי הגולה שלא לעסוק במשא ומתן בשבת ויום טוב, ולא מצאנו שום תנא או פוסק דס"ל שהדבר אסור מן התורה משום הך שבועה. והגאון בעל בית הלוי כתב בהערותיו לקונטרס הנ"ל, דסיבת איסור מקח וממכר הוא משום גזירה שמא יכתוב, וזה חשש לדאורייתא. ושוב השיב ע"כ בעל זכרון יהונתן, דאכתי זו גזירה בעלמא, דאי נימא דהאלה והשבועה מחייבת לדידן מן התורה, היה צריך להיות איסור מקח וממכר מן התורה ממש, ולא משום גזירה.
ולדברינו מצאנו מקור איסור מקח וממכר בשבת, וכמו שכתב הרמב"ן. וא"כ באמת איסור מקח וממכר נמי הוי מן התורה, ומשום כך לא נזקקו להזכיר שאיסורו מה"ת מחמת השבועה וממילא שפיר כתב הבית הלוי דאף שביעית בזה"ז, שכללו אותה עולי הגולה בשבועתם יחד עם האיסור של מקח וממכר בשבת ויו"ט, דמיא לאיסור דאורייתא, כחומר דברי קבלה ושבועת ציבור לדורותיהם. [ושמחה שמחתי שראיתי אחרי כמה שנים להגאון מהר"י וועלץ זצ"ל שכתב כעין זה בחוברת האהל טו-טז].
כיצד מוגדר איסור שביתה במלאכות שאינן ל"ט מלאכות, ומה הקשר למקח וממכר בשבת?
איסור שביתה במלאכות שאינן נכללות בל"ט מלאכות דשבת מוגדר על ידי החתם סופר, המבאר כי הרמב"ן מתייחס למלאכות של טורח שיש בהן עשה דשביתה, גם אם אינן מהל"ט מלאכות. לעומת זאת, רבינו יונה מיעט את המחמר מאיסור שבות, כיוון שאינו מכלל הל"ט ואין בו טורח. החתם סופר מיישב זאת בכך שמלאכות שהיו במשכן נכללות בעשה דתשבות גם ללא טורח. בהקשר למקח וממכר בשבת, החתם סופר מבחין בין מקח וממכר קבוע, הנחשב לאיסור תורה (מחמת שבועת עולי הגולה), לבין מקח וממכר אקראי, שהוא איסור דרבנן (מחמת גזירה או דברי קבלה), ובכך מיישב את הקושיות על הבית הלוי.
לפי זה שפיר ניתן ליישב קושיית הזכרון יהונתן על הבית הלוי דכל מה שלא הזכירו בש"ס ופוסקים ענין דאורייתא באיסור מקח וממכר בשבת, הינו דווקא שנעשה באופן אקראי וארעי, אבל השבועה היתה רק לגבי משא ומתן בקביעות, שהוא אסור מן התורה. ורצו לחזקו הואיל וחמירא ליה שבועה. אולם מקח וממכר באופן עראי אינו אסור מן התורה ואעפ"כ חמיר יותר מכל איסור דרבנן, דהרי הוא נכלל בקרא דממצוא חפצך, דהוא דברי קבלה.
נתבאר דלדעת הרמב"ן והריטב"א איסור מקח וממכר בשבת הינו מן התורה. ובדעת הרמב"ם אפשר נמי דאיסורו מן התורה, וגדריו נמסרו לחכמים, ומשום שחששו חכמים שמא יכתוב כללו מקח וממכר בכלל איסורי השבות. וביאר החת"ס דמקח וממכר הנעשה בקביעות אסור מן התורה, אבל הנעשה באופן אקראי אינו אסור אלא מדבריהם – או מחמת גזירה או מחמת דברי קבלה.