הבא: סימן קפ"ו בענין חרם דר"ת <<
אבן העזר סימן קפ"ה
בענין הרחקות דר"ת
כתב הרמ"א (סוף סימן קנד) דאף במקום שאי אפשר לכוף הרי במקרה וב"ד רואים צורך שיגרש – רשאים לפעול בדרכים אחרות כלפי הבעל.
ומקור הדברים בדברי ר"ת (ספר הישר שו"ת סי' כד) שניתן לגזור "באלה חמורה על כל איש ואשה מזרע בית ישראל הנלווים עליכם שלא יהו רשאים לדבר עמו ולישא וליתן עמו, להאריחו ולהאכילו ולהשקותו ללוותו לבקרו בחלותו, ועוד יוסיפו חומר ברצונם על כל אדם אם לא יגרש ויתיר אותו האיש את הילדה הזו שבזה אין כפיה עליו, שאם ירצה מקיים, והוא לא ילקה בגופו מתוך נידוי זה". והוסיפו האחרונים וכפי שהביא הרמ"א (קנד סעי' כא) שאפשר גם למנוע מילת בניו ומלקוברם עד שיגרש.
דברי ר"ת מובאים גם במהרי"ק (שורש קב) ומהם עולה שבטענת "מאיס עלי" אע"פ שאין כופין יש אפשרות להרחיק הבעל בכל מיני הרחקות (אמנם בשטמ"ק כתובות דף סד ע"א מובא בשם ר"ת שבמאיס עלי אין מצוה לגרש ע"ש ולכאורה דלא כר"ת בספר הישר). וטעם הדבר, דרק אונס של מיתה או אפילו נידוי דיש חשש שילקה בגופו בכל מקום חשיב כפיה ראה גם אגר"מ (אה"ע ח"א סי' קלז) אבל כשמרחיקים אותו מן הציבור במקום מסויים, הרי בידו לילך למקום אחר, ואם הבעל מעדיף את האפשרות ליתן גט אין זה אונס. ויש שביארו את השוני בין כפיה ונידוי להרחקות, כי אין הרחקה – כפיה על הבעל, אלא אנו מרחיקים עצמנו ממנו ואין זה חשיב כפיה. ראה סדר אליהו (מהר"א אלפנדרי סי' יג).
אמנם הרא"ש בתשו' (כלל מג) כותב דבמקרה שאמרה מאיס עלי והלכה אחר שרירות ליבה תתעגן ותשב עד שתתרצה לחיות עמו, או כלשון המרדכי שתפייס אותו שיתן לה גט – ולפי זה אין נוהגים הרחקות במאיס עלי.
ובשו"ת מהריב"ל (ח"ב סי' יב) כתב שעל הרחקה זו "לא מצאנו מי שיחלוק", אמנם מאידך סיים דלמעשה לא ראה מרבני דורו שנהגו כן, וכמ"ש המהריב"ל בתשובה נוספת (ח"ד סי' ח) "ואפשר לומר שלא נהגו כן משום דלא אכשר דרא, ויותר קשה להם הרחקה מהנידוי, ואם הנידוי היה כפיה כ"ש הרחקה הזאת". עוד דנו האחרונים אם אונס ממון חשיב כפיה או דמיא להרחקה, (ראה בתשובת מהריב"ל ח"ד הנז"ל) ויש שחילקו בין ממון מועט להרבה (עיין שו"ת צמח צדק אה"ע סי' רסב, ועיין בפ"ת סי' קנד סק"ל).
וכשנתבונן בדברי הרמ"א נחזי שכשדן במורדת (סי' עז סעי' ג) לא מביא דיני הרחקות, ואף ביבמה שרוצה לחלוץ והיבם רוצה לייבם לא הביא הרמ"א (סי' סה) דיני הרחקות, ורק כשמדבר באותן שנאמר בהן יוציא (סי' קנד) כתב הרמ"א "אע"פ שאין כופין יכולים לגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה". ובביאור הגר"א (ס"ק סז) ביאר דהדין הרחקה נגזר מכך שעבר על דברי חכמים.
והנה החזו"א (אה"ע סי' קח סקי"ב) ס"ל דיש להחמיר, בזמנינו מהרחקות שהלא יש בהם ביזוי וצער, ומתשובת הרשב"א המובאת בב"י אנו למדין דאין בית דין יכול להרחיקו אלא "לאיים עליו בדברים ובלבד שלא ינדהו ולא יבזהו ולא יצערו אותו בגופו". ועפי"ז כתב החזו"א "וכמדומה דלדעתו ז"ל אין ב"ד מחמירים עליו הרחקות שבזה מבזים אותו ומצערים אותו", ואח"ז הביא דאין נוהגין בהרחקות – כיום מדין המהריב"ל "ומ"מ למש"כ נראה להחמיר לדינא". ויש לציין כי בשו"ת הריב"ש (סי' קכז) ועוד מקומות מובאת תשו' הרשב"א בלשון "בלבד שלא ינדה ולא יכה ולא יצער אותו בגופו", וללשון זה אזלא לה לכאו' ראיית החזו"א מלשון תשו' הרשב"א.
ובהאי דינא דהרחקות דר"ת יש ליזהר דגם במקום שעושים הרחקות שלא לעשות הרחקות כאלו שהינן כפיה, וכגון לאוסרו בבית הסוהר, ולאפוקי ממה שיש מבקשים לומר דבית הסוהר בזמנינו שאני מבית הסוהר בזמנים קדמונים. [ואינו ענין לדברי המרדכי המובאים במהרי"ק (שורש קסו) שבנתפס הבעל עבור מס יכולים לומר לו לא נעזור לך לצאת מתפיסתך עד שתגרש דאין זו כפיה דאין עושין לו דבר רק שנמנעים מלעזור לו].
אמנם לעצם ענין הרחקה – אציין פעם אחת שנתבקשתי לשאול מרבינו זצוק"ל בבעל אחד שנתפס עם אשה אחרת אם אפשר להרחיקו ב"הרחקות דר"ת".
ושמעתי מרבינו זצוק"ל דבמקום שנתפס הבעל בוודאות בדבר חמור זה, אפשר לעשות הרחקות רבינו תם.
אמנם אין בידי לומר אילו הרחקות ביקש אותו ב"ד לעשות עם הבעל.