או"ח א' סימן פ"ב
תרופות בתערובת חמץ בפסח
א. במסכת פסחים (דף כא ע"ב), "אמר רבא חרכו [שרפו] קודם זמנו מותר בהנאה אפילו לאחר זמנו", כלומר חמץ שנפסל מאכילת כלב (עיין תוס' ד"ה חרכו) מותר בהנאה בפסח. אולם הרא"ש (שם) כתב, "יש שרוצים לומר לאו דוקא הנאה דהוא הדין נמי אכילה, דעפרא דעלמא הוא, ולא מסתבר דאע"פ דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מכל מקום כיון דאיהו קאכיל ליה אסור", וכן פסק בשו"ע (סי' תמב ס"ט). נמצאנו למדים כי חמץ שנפסל לפני הפסח מאכילת כלב מותר בהנאה אבל אסור לאוכלו, כי עצם אכילת החמץ מלמדת כי החמץ הפגום חשוב בעיניו ודבר זה החזיר את שם החמץ על הדבר וכמו שכתב שם הט"ז (סק"ח) "אע"ג דאינו ראוי לאכילה, מ"מ איהו אחשביה ליה לאכילה". אמנם איסור זה הינו דוקא באכילה ולא בהנאה, וע"ע בט"ז (שם) שכתב שאיסור זה אינו אלא מדרבנן.
והנה גם תרופות שמעורב בהם חמץ – החמץ איננו המרכיב היחידי אלא הוא מצוי בתערובת, ובכהאי גוונא הרי נמנו וגמרו רוב הפוסקים דלא הוי כאחשביה, ושני טעמים לדבר, האחד – כי אחשביה שייך דוקא כשאוכלים את החמץ בעין ולא בתערובת וכמבואר בדברי רבותינו, ראה בישועות יעקב (סי' תמב סק"ז), ובחזו"א או"ח (סי' קטז סק"ח) וז"ל: "מ"מ ע"י תערובות שאר דברים מותר דלא שייך כאן אחשבי' דדעתו על הסמים", עכ"ל. ועוד טעם הוסיף באגרות משה, דבתרופות לא שייך אחשביה שהרי איננו מחשיב את החמץ ע"י אכילתו, אלא הוא זקוק לתרופה וממילא אף אם יאכל חמץ שנפסל בלא תערובת לצורך תרופה – אין בזה משום אחשביה – דהרי דעתו על רפואתו שחוליו מוכיח עליו, וכמו שכתב באגרות משה (או"ח ח"ב סי' צב), דאחשבי' לא שייך בדבר שלוקח לרפואה דאף דברים מרים ומאוסים נוטלים לרפואה – וכעין זה גם כתב ביד אברהם (סי' פד).
ב. אולם בתשובת מרן עט"ר הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל (בקובץ תשובות ח"א סי' מט) הביא את דברי שו"ת מהר"ם שיק (או"ח סימן רמב) דביאר טעם הפוסקים האוסרים שימוש בטאבק להרחה אם עירבבו חמץ אף שנפגם ואינו ראוי לאכילת כלב, משום דדוקא בפת שהיה בתהליך פסילה ועיפוש עד שנפסל מאכילת כלב הוי כעפרא ומותר, אבל בדבר שהיה ראוי לאכילה ותיקנו אותו לריח, לא נתבטל שם חמץ ממנו שהרי לריח לא נתקלקל, ודמיא כאילו תיקנו אותו לאכילה, דחמץ למאי שמתקנין אותו זה מחשיבו ומתקיים שם החמץ עליו, עכת"ד.
והוסיף (שם) מרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל, דמן ההכרח להסביר דברי המהר"ם שיק – דוקא בדבר העומד לריח דהוי כאילו אחשביה לאכילה אבל לא בדברים אחרים, דאל"ה קשיא האיך מותר לכתוב בפסח בדיו שהוא מבושל בשכר שעורים כמבואר בשו"ע (סי' תמב סעיף י). וכן משמע בלשון המהר"ם שיק שכתב שחשיבות הריח והשאיפה הוי כאילו תיקנו לאכילה ושתיה, משא"כ בדיו שאין חשיבות החמץ נשארת בו.
לפי זה יש מקום לדון, שתהליך הפסילה מאכילת כלב של התרופות הינו דומה לטאבק שהרי החולה נוטל את התרופה לאכילה, ולכן יהיו תרופות – שמעורב בהם חמץ אסורות בשימוש.
ג. זאת ועוד מרן (שליט"א) זצוק"ל הביא משו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סי' כב אות ו בנוסח שטר ההרשאה למכירת חמץ), כי המוכר חמץ צריך למכור "כל מיני חמץ הנמצאים באפטייקארסקע", וביאר שם דבכוונה פירט אף דברים שאינם ראויים לאכילה משום "דהא דקיי"ל שאם נפסל מאכילת כלב לא מיקרי אוכל, היינו רק כשנפסל מצד שנתקלקל, אבל אם מצד שאין דרך הכלב לאוכלו ואפשר להפרידו או לערב במים ויוכלו לאוכלו מיקרי אוכל". [אמנם על מה שדימה הדברי מלכיאל דברים אלו ל"יין שרף חזק שאין כלב אוכלו וגם אדם לא יוכל לשתותו בלי מזיגה ומ"מ חשיב משקה", העיר מרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל, דיין שרף חזק עומד למזיגה והרי הוא בכלל ראויים לגר].
מבואר בדברי מלכיאל טעם נוסף לאיסור תרופות, מחמת שאפשר להפריד את החמץ ואז נחשב החמץ כראוי, [לא נתבאר בדבריו מה נחשב כניתן להפריד, ויל"ע לדעתו האם אף חמץ שניתן להפרידו רק בהשקעה גדולה של פעילות כימית נחשב כחמץ בטרם בוצעה פעולת ההפרדה].
ובהמשך הביא מרן (שליט"א) זצוק"ל מש"כ בשו"ת חזון נחום (סי' מו) החולק על כך וסובר שגם אם יש אפשרות על ידי אמצעים כימיים להוציא מן החמץ את הדבר הפוגם ויהיה ראוי לאכילה, אפילו הכי בתר השתא אזלינן, ולא חשיב מעיקר הדין חמץ.
נמצא דיש מקום לדון באיסור שימוש בתרופות שיש בהם תערובות חמץ בפסח, מתרי טעמי, א. חידושו של המהר"ם שיק שכאשר החמץ איננו נפסל בתהליך קלקול אין בזה ההיתר של נפסל מאכילת כלב, ב. חידושו של בעל דברי מלכיאל שבדבר שניתן להפרדה נשאר שם חמץ אפילו אם הוא כעת מעורב עם דבר מר.
ואכן ודאי לכתחילה ראוי לחפש תרופות שאין בהם חשש חמץ, אולם בשעת הצורך מותר אף לחולה שאין בו סכנה להשתמש בתרופות אלו וכמו שכתב בחזון איש (או"ח סימן קטז סוף אות ח) וז"ל, טבלאות רפואה שמעורב בהן קמח או עמילן אם המה מעורבים בדברים שאינם ראויים לאכילת אדם אין בהם איסור משום חמץ, כיון שאי אפשר להפריד הקמח והעמילן מהן [כנראה לדעת החזו"א הפרדה שמצריכה פעולה מורכבת כגון פעולה כימית איננה הפרדה וכסברת החזון נחום], וגם אינו ראוי לחמץ בו עיסה, לפיכך מותר לבולען בפסח לרפואה. ואף למאי דמשמע מאחרונים ז"ל דלאכול לכתחילה אסור אפילו חמץ שנפסל מאכילת הכלב, מכל מקום על ידי תערובות שאר דברים מותר דלא שייך אחשביה דדעתו על הסמים עכ"ל.
וע"ע בשו"ת מנחת שלמה (סי' יז) שכתב עוד טעם להקל, משום דרק דבר שרגילים לאכול וללעוס אסור, משא"כ דבר העומד רק לבליעה לא הוי כדרך אכילה ומותר לחולה שאב"ס. ע"ש. אמנם לפי מהלך זה, אין היתר שימוש בכדורי חמץ כשאיננו חולה שאב"ס – מה שאין כן לדעת מרן החזו"א מעיקר הדין התרופות מותרות.
אלא שהמעיין בדברי קדשו של מרן החזו"א (הנ"ל), יראה דהחזו"א הוסיף וכתב "אמנם לקמן סימן קיז סק"ה מבואר כל שמערב בידים ע"מ לאכול החמץ בפסח אף שנפסל קודם הפסח אסור" – וטעמו דנחשב כאחשביה, ואם כן לפי צד זה במערבו בידים (כמו בתרופות דידן) יש מקום לדון שאין להקל בזה, ושאלתי בזה למורנו הגר"ח קניבסקי שליט"א והשיב "כתבנו בזה בשונה הלכות סימן תמב דין כז וצע"ק ומו"ח יכריע", וראה בזה שם בדין ל. ומ"מ נראה שודאי במקום חולי אפי' שאין בו סכנה – יכול ליטול התרופה. וכן מורה ובא מרן עט"ר הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל (ראה אורחות רבינו – פסח מה שהביא בשם הסטיפלר זיע"א).
תבנא לדינא:
א. ישראל קדושים ונהגו להשתדל להשתמש בפסח בתרופות שאין בהם תערובת חמץ.
ב. בשעת הצורך אין איסור שימוש בתרופות שאין בהם טעם הואיל והחמץ נפסל מאכילת כלב, ואין בזה גם משום אחשבי' וכמשנ"ת.