מדאורייתא אין שיעור לחלה כדי לצאת ידי חובת הפרשת חלה, ודי בכל שהוא, כמבואר ברמב"ם (הל' בכורים פ"ה הלכה א), וז"ל: "מצוות עשה להפריש תרומה מן העיסה לכהן שנאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, וראשית זו אין לה שיעור מן התורה, אפילו הפריש כשעורה פטר את העיסה".
ורבנן תיקנו שיעור לחלה המופרשת מן העיסה, וחילקו בין בעל הבית שמפריש לבין נחתום שמפריש: כאשר בעל הבית מפריש, הוא צריך ליטול אחד מעשרים וארבעה מהעיסה [קצת יותר מ-4% מהעיסה], ואילו כאשר הנחתום מפריש או כשמפרישים מעיסה טמאה, השיעור הוא אחד מארבעים ושמונה [קצת יותר מ-2%], כמבואר במשנה בחלה (פרק ב, משנה ז).
בזמננו, שהחלה אסורה לכהנים באכילה משום שהם טמאים, וכן שאין הכהנים מיוחסים בוודאות, היה צריך לכאורה שדין החלה יהיה כדין תרומה גדולה, שאין צריך להפריש אלא משהו קטן, כמבואר בשולחן ערוך יו"ד סימן שלא סעיף יט: "תרומה גדולה בזמן הזה שהיא עומדת לשריפה מפני הטומאה שיעורה כל שהוא".
ולפיכך, צריך ביאור מדוע השו"ע בהלכות חלה (סימן שכב, סעיף א) פסק שגם בזמן הזה שיעור הפרשת חלה הוא אחד מארבעים ושמונה.
קושיה זו הקשה בספר החרדים (פרק נב, אות טו) על הרמב"ם, וז"ל: "לית נגר ובר נגר לחלק בין תרומה לחלה. אלא שבהלכות בכורים כתב את שורת הדין שדין החלה אף בזמן הזה הוא אחד מארבעים ושמונה, אבל לענין מעשה הרשות נתונה להפריש כל שהוא כמו שכתב לענין תרומה".
והאחרונים חילקו בין תרומה לחלה, עיין בשו"ת המבי"ט (ח"ג סי' מז) שכתב, שמשום שבתרומה גדולה, כיון שנותנים גם תרומת מעשר אם כן שפיר ניכרת הפרשתה, ולכך מספיק להפריש כל שהוא, שמכל מקום ביחד עם התרומת מעשר יש שיעור הניכר. אבל בחלה אם יפריש רק כל שהוא, לא תהא ההפרשה ניכרת, ויבואו לזלזל בה.
ועיין גם ברדב"ז על הרמב"ם (הל' בכורים פרק ה, הלכה ט) שכתב [בחילוק השני] כעין חילוק זה, והוסיף שאם יפריש דבר מועט ואחר כך ישרוף אותו תשתכח תורת חלה.
ובחילוק הראשון כתב הרדב"ז שכיוון שכתוב "תיתן לו", צריך לתת כדי נתינה. וביאור הדברים מצינו בספר "אישי ישראל" על מסכת שבת, שמה ששייך לומר שיש שיעור בנתינה הוא רק לגבי חלה ולא לגבי תרומה, שהרי בתרומה אין שיעור לכמות שממנה חייבים להפריש, וחייבים להפריש מכל שיעור תרומה, ועל כן לפעמים שיעור הנתינה הוא קטן מאד. ולפיכך כשכתבה התורה 'נתינה' בתרומה, אין הכוונה שיהיה שיעור חשוב, אלא שתהיה נתינה מכל דבר שאוכל. מה שאין כן לגבי חלה דיש שיעור לעיסה שממנה מפרישים חלה, ועל כן כאן יש לומר שכוונת התורה ששיעור הנתינה בחלה יהיה חשוב. והיינו שדין הפרשת התרומה בעיקרו הוא תיקון הטבל, ואילו הפרשת חלה עיקרה הוא הנתינה לכהן [עי' בשיעורי הגרי"ש אלישיב על פאה שכך ביאר].
ומכל מקום, אף על פי שהרמב"ם והשו"ע כתבו שבזמן הזה צריך להפריש אחד מארבעים ושמונה מהעיסה, לא נהגו כך.
עדות מעניינת לכך מצינו בספר חרדים (פרק נב אות טו) שכתב, וז"ל: "ופעם אחת קרוב לפסח ראינו קצת בני אדם מונין המצות לאחר אפייה כדי להפריש אחד מארבעים ושמונה, אמרנו להם הרי כל השנה מפרישין כל שהוא, מאי שנא השתא, ולא השיבו כי לא ידעו ולא יבינו. והלכתי אני וחברי החכם הנעלה מעיין המתגבר הר' אליהו ששון ז"ל ושאלנו את פי אחד מגדולי הדור הרב רבי משה מטראנ"י ז"ל, כדת מה לעשות בהפרשת חלה, ואם יש איזה טעם לחלק בחלת פסח לחלת שאר ימות השנה, ואמר לנו שהרב הגדול רבי יעקב בי רב רבו, שהיה רבן של כל חכמי צפת, הורה הלכה למעשה להפריש כל שהוא לכתחילה, ואין חילוק בין פסח לכל ימות השנה, ותו לא מידי", עכ"ל.
גם המבי"ט בתשובותיו (חלק ג, סימן מז) והמהרי"ט (ח"א סימן פה) כתבו שאין נוהגין להפריש אלא כל שהוא. ובברכי יוסף סימן שכב כתב שאף שרבינו האר"י כתב שצריך להפריש אחד ממ"ח לפי סודן של דבריו, מכל מקום לא שמענו על שום חסיד בדורנו שנוהג כך. ובספר בן איש חי (שנה שנייה, פרשת שמיני הלכות חלה סעי' ג) כתב וז"ל: "שטוב שפעם אחת בשנה יעשה כן". וכן כתב הכף החיים (סי' רמב ס"ק כד).
שיעור החלה הנהוג כיום
בזמננו ישנם שני מנהגים בשיעור החלה: א. להפריש כזית. ב. להפריש כל שהוא.
א. נוהגים בני אשכנז ליטול חלה מן העיסה בשיעור כזית, כפי שכתב המהרי"ל בהלכות פסח (דיני חלה) בשם רש"י שנוהגים להוציא כזית, וכך פסק הרמ"א בשו"ע (סימן שכב, סעיף ה). המקור הוא דברי רש"י המובאים במחזור ויטרי.
ועיין בפתחא זוטא (סימן שכב ס"ק ג) שכתב שני טעמים למנהג זה:
1. משום שאין מקיימים את מצוות שריפה בחלה בפחות מכזית.
2. משום שכיוון שמותר לאבד פירורין פחות מכזית, אם יפריש פחות מכזית ויאבדו לא יהיה ניכר שהפרישו לשם חלה. והנה למנהג זה בוודאי צריך להקפיד לקחת כזית, אך אין שום קפידא אם לוקח יותר, ואין צריך לטרוח לקחת כזית בדקדוק.
יש לציין שאף שהמנהג להפריש כזית, מכל מקום נהגו רבים שרק כאשר מפרישים חלה בברכה מפרישים כזית, אבל אם מפרישים בלא ברכה, בין שההפרשה היא בשיעור המסופק, ובין שמפרישים לחומרה כדי לצאת מידי כל ספק – מפרישים כל שהוא, ואין מדקדקין בכזית כלל. וכן כתב בספר "שמירת שבת כהלכתה" (פרק נב הערה מח) בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל.
ב. מנהג בני ספרד לקחת כל שהוא, וכמו שבתרומה גדולה מפרישים משהו קטן, כך גם בהפרשת חלה מפרישים כל שהוא. וכתב הברכי יוסף (סימן שכב, אות ב) בשם האחרונים שמפרישים רק משהו, כיון שבין כך החלה נשרפת.