רבי מיכאל גלעדי שליט"א
מרבני בית ההוראה ע"ש הרב ש.א. רוזנברג זצ"ל
וראש כולל "זכרון משה" שעל ידי בית המדרש
מאמר מתוך הליכות שדה גיליון 222 – שבט תשפ"ג
שאלה א' – נזכרו באמצע האפייה שלא הפרישו חלה כיצד ינהגו
שאלה ב' – בורקסים ממולאים בבשר ששכחו להפריש חלה מהעיסה האם עדיף להפריש מעיסה אחרת או אפשר להפריש חלה לאחר אפיה מהבורקסים עצמם, והאם אפשר להפריש מהבשר שבלוע בו טעם החלה על כל העיסה
שאלה ג' – הפרישו חלה לאחר אפיה ונאכלה בטעות האם צריך להישאל על ההפרשה כדי שלא יהיה בידי האוכל עוון אכילת חלה בשוגג
שאלה ד' – אכלו מהחלות ללא הפרשת חלה האם ניתן להפריש מהם חלה
שאלה ה' – הפרישו חלה ואפו את חתיכת החלה בתבנית לצד שאר החלות, מה דין החלות, ומה דין התנור
שאלה ו' – הפרישו חלה וטעו והחזירו את החלה לתוך הבצק ולא זוכרים היכן הניחוה כיצד יש לנהוג בבצק
שאלה ז' – התערב בצק שהפרישו ממנו חלה עם בצק שלא הפרישו ממנו חלה מה יעשו
שאלה ח' – התערבו מיני מאפה מופרשים עם מאפים שאינם מופרשים ואינו יודע מה חייב בחלה ומה לא
שאלה ט' – לקחו את חתיכת החלה כדי לשורפה על הגז, ונפלה לתוך תבשיל רותח מה דין התבשיל
שאלה א
נזכרו באמצע האפייה שלא הפרישו חלה מה יעשו
שאלה: הכינו עיסה ושכחו להפריש ממנה חלה, ונזכרו באמצע האפייה באופן שחלק מהחלות כבר נאפו, חלקן בתנור באמצע האפייה, וחלקן עדיין עיסה, האם יש דינים מסוימים בהפרשה כאשר מפרישים לאחר האפייה או בשעת האפייה?
תשובה: אף שתמיד עדיף להפריש קודם האפייה, מכל מקום בנידון זה שחלק מהחלות אפויות וחלקן לא – אם אין צורך גדול אין להפריש במצב זה שכן אין זו הפרשה מן המוקף אלא ימתינו עד שכל העיסות ייאפו ויקרבו אותם שתהיה הפרשה מן המוקף ואז יפרישו.
בהפרשה עצמה אין הבדל ויש להפריש כרגיל אחר האפיה[1], אלא שיש לשים לב ולהפריש גם על הבליעות בתנור ובתבניות האפיה, וכן אם מילאו את הבצק במילוי ואפו אותו [כגון בורקס תפוחי אדמה או עוגות ממולאות] צריך להתכוון להפריש גם על הטעם הבלוע במילוי.
בדיעבד אם לא כיוון להפריש על הבלוע אמרינן דתנאי בית דין הוא שמתקן את הכל. ויש אומרים שכיון שלא מצינו תנאי בית דין על חלה כמו שמצינו על תרומה לכן אין אומרים תנאי בית דין .
כל האמור שהפרשה לאחר אפיה מועילה גם על הבלוע הוא רק כשההפרשה היא בתוך כ"ד שעות מהאפייה [מעת לעת], אבל אם בעת שהוא מפריש עברו כבר כ"ד שעות מהאפייה הרי שהטעם הבלוע בתנור ובכלים נחשב טעם פגום ויש אומרים שכבר אי אפשר להפריש עליו. ולמעשה נחלקו הפוסקים האם במקרה כזה אפשר להקל בלא להכשיר את התנור והתבניות, או שצריך להכשיר את התנור והתבניות מהטעם הבלוע בו.
מקורות וביאורים:
זמן ההפרשה לכתחילה
לכתחילה יש להפריש חלה קודם האפיה כמו שכתב המהר"י קורקוס (פ"ח מהלכות בכורים הלכה ג), וכן כתב הב"י (או"ח סימן תנז ד"ה ומשמע) ודייק כן מהרמב"ם ועוד ראשונים, דראשית עריסותיכם אמר רחמנא בעודה עיסה. והביאו דבריהם המגן אברהם (שם ס"ק ב) והפרישה (ס"ק ג).
אמנם אם לא הפריש קודם אפיה, צריך להפריש מיד אחר אפיה כמו שכתב הב"י שם. [יש מקרים שאי אפשר להפריש קודם אפיה כגון אם הבצק היה נוזלי – עיסה רכה, שאינו מתחייב רק לאחר אפיה כמבואר לעיל].
הפרשה מן המוקף עדיפה
אמנם בנידון דידן על אף שיש עיסות שעדיין לא נאפו ולכאורה ראוי היה להפריש מהם עתה קודם האפיה, מכל מקום כיון שיש חובה להפריש מן המוקף כמבואר במשנה (פ"א משנה ט) וברמב"ם (פ"ה מהלכות בכורים הלכה יג), דין זה דוחה את חובת ההפרשה בעוד העיסה בצק ואדרבה יש לאחר את ההפרשה עד שיוכל לצרף את כל החלות האפויות למקום אחד, ולכן במקרה זה יש להמתין עד שיאפו החלות שבתנור ואז יקיפם ויפריש.
הפרשה על הבליעות
אלא שבהפרשה לאחר אפיה יש לשים לב שהתנור ותבניות האפיה כבר בלעו מהטבל ויאסרו את התבשיל והמאפה שיתבשלו בהם אחר כך, ולפיכך כשמפריש חלה יכוין לפטור גם את הבלוע בתנור ובתבניות האפיה ובזה מתירם. וכמבואר בפתחי תשובה (סימן שכד סס"ק ג).
תנאי בית דין
ואם לא כיוון על התנור והתבניות יש לדון שההפרשה חלה עליהם ממילא והוא משום דאמרינן דתנאי בית דין הוא שהפרשתו חלה גם על מה שנבלע בכלים ובתנור שכל המפריש על דעת בית דין הוא מפריש.
דין זה שההפרשה חלה על הכל בתנאי בית דין מצינו כמותו לגבי תרומה וכמו שפסק הרמב"ם (תרומות פרק ד הלכה כא), וז"ל "התורם את הגורן צריך שיכוין את לבו שתהיה זו תרומה על הכרי ועל מה שבקוטעין ועל מה שבצדדין ועל מה שבתוך התבן. התורם את היקב צריך שיכוין את לבו לתרום על מה שבחרצנין ועל מה שבזגין. התורם את הבור של יין צריך שיכוין את לבו לתרום על מה שבגפת. ואם לא נתכוון אלא תרם סתם נפטר הכל. שתנאי בית דין הוא שהתרומה על הכל".
אלא שיש לדון האם אמרינן תנאי בית דין לענין חלה שאע"פ שחלה כתרומה מכל מקום בחלה לא מצינו שתקנו תנאי בית דין, וכמו שלענין מעשרות לא מצינו שתקנו תנאי בית דין וכמבואר דרך אמונה (שם ס"ק ריט) שבמעשרות לא אמרינן תנאי בית דין כיון שצריך לתת במדה.
אמנם בדיעבד כתב בבה"ל שם (ד"ה שתנאי), שדן בזה לגבי מעשרות בזמן הזה שאין רגילין להפריש אלא רק קובעים להם מקום שאפשר לסמוך על תנאי בית דין, [ולא אמרינן כיון שרבנן לא תקנו בזמנם גם כיום אין את התנאי] והביא מספר התרומה והמעשר שכתב שאפשר לסמוך בדיעבד על תנאי בית דין גם במעשרות וכן הביא ששמע משמיה דהגרי"ש אלישיב זצ"ל. וא"כ י"ל שה"ה לגבי חלה אמרינן בדיעבד שיש תנאי בית דין ואין צריך להכשיר את הכלים.
ומי שרוצה להחמיר שלא מהני תנאי בית דין צריך להפריש ולכוין לפטור את התנור והתבניות ובתנאי שיפריש בתוך זמן של מעת לעת דהיינו כ"ד שעות משעת האפיה, אך אם עבר זמן של מעת לעת יש אומרים שכבר אי אפשר להפריש על הבלוע משום שלאחר מעת לעת הטעם פגום ואי אפשר להפריש על טעם פגום.
אם לא הפריש מזמן של מעת לעת נחלקו הפוסקים האם התנור והתבניות נאסרו ויש להכשירם או שיש להקל בזה בלא הכשר. דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל (הוב"ד במשפטי ארץ חלה פ"ג סעי' הערות 29-31) שצריך להכשיר את התנור והתבניות [אופן ההכשרה הוא בליבון ולכן ינקה את התנור מכל ממשות הלכלוך שדבק בו וידליק על חום גבוה במשך חצי שעה ואת התבניות ילבן וכדלהלן]. ודעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל שיש להקל בזה ואין איסור להשתמש בכלי שבלוע בו בליעות שאינן בני יומן, עי' מנחת שלמה (סימן סב אות ח).
שאלה ב
הפרשה ממאפים ממולאים
שאלה: עשו בורקסים ממולאים בבשר ושכחו להפריש חלה מהעיסה האם עדיף להפריש מעיסה אחרת או אפשר להפריש חלה לאחר אפיה מהבורקסים עצמם והאם אפשר להפריש מהבשר שבלוע בו טעם החלה על כל העיסה?
תשובה: בורקסים ממולאים בשר שלא הפרישו מהם חלה לפני האפייה לכתחילה יש להפריש מעיסה אחרת ולפטור את הבורקסים. ולדעת רוב הפוסקים אפשר גם להפריש חלה מהבורקסים עצמם.
לגבי הפרשה מהבשר שקיבל טעם חלה על העיסה נחלקו הפוסקים האם בזמן הזה שאין מפרישין כשיעור אפשר להפריש מהבשר או שצריך דוקא להפריש מהעיסה ולא יהני שיפריש מהבשר, ויש לחוש לדבריהם. אכן אם רוצה לאכול רק את הבשר יכול להפריש מהבשר על הבשר.
מקורות וביאורים:
הפרשה מפשטיד"א
בהפרשה מפשטיד"א מכיון שהבצק נאפה ביחד עם בשר נמצא שנכנס טעם הבשר בתוך העיסה ודנו הפוסקים האם אפשר לתקן את העיסה שנאפתה ביחד עם הבשר כיון שאינו אלא טעם בעלמא, ונשאל בזה המהר"ם מרוטנבורג (סי' שט) וז"ל "האופה פשטיד"א שיש בה בשר ושכח ולא הפריש חלה אם יכול לתקן על ידי הפרשה, הואיל ואין בבשר רק טעם דמי למפריש מן החיוב על הפטור. והשיב שמכיון שמדאורייתא טעם כעיקר אין זה כמפריש מן החיוב על הפטור". [ומבואר שאם נוקטים שטעם לאו כעיקר אי אפשר להפריש על העיסה ממקום אחר].
וכך פסק הרמ"א (סימן שכד סעיף יב), וז"ל "האופה פשטיד"א מעיסה שלא הורמה חלתה ובתוכו בשר מותר להפריש מעיסה אחרת החייבת בחלה על זו ונפטר גם כן טעם העיסה הנכנס בבשר".
והנה הרמ"א כתב שמותר להפריש מעיסה אחרת על העיסה הזו, ולא כתב שיכול להפריש מהעיסה עצמה, וכתב הט"ז (ס"ק טו) שדברי הרמ"א הם בדוקא, דהיינו שאפשר להפריש רק מעיסה אחרת על הפשטיד"א ואי אפשר להפריש מאותה עיסה, והטעם מכיון שיש בה טעם בשר.
אמנם הדגול מרבבה הקשה על זה דמה בכך שיש בה טעם בשר ואטו בשביל זה לא יוכל להפריש חלה ממנו. גם בדרך החיים כתב על דברי הט"ז דהוא תמוה שטעם הבשר שנבלע בתוך העיסה אינו מבטל מהעיסה את חיובה עד שאי אפשר יהיה להפריש ממנה.
וביאר הלבושי שרד (סימן שכד על הש"ך ס"ק יב) את דברי הט"ז, שכמו שמצינו שדעת רבינו תם שאם לש עיסה על דעת סופגנין שהיא חייבת בחלה ומברכין עליה המוציא, ומכל מקום כתב הט"ז (סימן קסח ס"ק יא) שאם בישלה בשמן ותבלין הוי פת הבאה בכיסנין ואין מברך המוציא, וה"ה שפטורה מחלה. דהיינו שעיסה שעירבו עמה טעמים שונים עד שבטל ממנה טעם לחם פטורה מחלה, א"כ גם כאן בפשטיד"א שהיתה חייבת בחלה אמנם עתה יש בה טעם בשר אין יכול להפריש ממנה, וכמו שאין יכול להפריש מהבשר על החלה, ה"ה שאי אפשר להפריש מהעיסה עצמה שהיא כמו הבשר עיי"ש.
אמנם לענין להלכה נקטו הפוסקים שלא כהט"ז אלא כשיטות שאפשר להפריש אפילו מיניה וביה ואין צריך דוקא מעיסה אחרת וכמבואר בש"ך ובדגול מרבבה ובדרך החיים.
הפרשה מטעם עיסה
ויש לדון האם יכול להפריש מהבשר עצמו שבלע טעם חלה על העיסה עצמה, שהרי אנו אומרים טעם כעיקר. ומצינו בזה מחלוקת הפוסקים הפרי מגדים (סי' צב שפתי דעת ס"ק י) והלבושי שרד (שם) והפתחי תשובה (שכד סק"ד) סוברים שאי אפשר. אמנם החזון איש (יו"ד סי' קצו ס"ק ב וס"ק ה) כתב שאפשר להפריש מהבשר על הבשר. ורק לענין להפריש מהבשר על העיסה בזה כתב החזון איש שהדבר תלוי שבזמן שהיה צריך להפריש כשיעור אי אפשר להפריש מטעם על העיסה דליכא שיעור. אבל בזמן הזה שהחלה נשרפת וסגי בכל שהוא יכול להפריש מהבשר על העיסה דהיינו מהטעם על העיקר. ונראה דגם לשיטות שאי אפשר להפריש מהבשר על העיסה אך אם רוצה רק לאכול את הבשר שנמצא בתוך הבורקס לבדו יכול להפריש מהבשר שקיבל טעם של חלה.
שאלה ג
אכל בטעות את החלה האם ישאל על הפרשתו
שאלה: הפרישו חלה לאחר האפייה ושמו בצד את העוגה שהפרישו אותה לחלה כדי לשורפה, ובטעות אחד מבני הבית אכל את העוגה הזו שהיא החלה, האם צריך להישאל על ההפרשה בכדי שלא יהיה בידי עוון אכילת חלה בשוגג?
תשובה: יש אומרים שיש להישאל על החלה ואע"פ שלאחר השאלה יתברר למפרע שאכל טבל, מכל מקום שיטתם שכיון שאיסור תרומה יותר חמור מאיסור טבל יש להישאל, אמנם להלכה הורו הפוסקים שלא ישאל, ובפרט שיש לחוש שעל ידי השאלה נמצא שברכתו הייתה לבטלה.
ביאורים ומקורות:
בגמ' יומא (פג, א) פליגי תנאי האם איסור טבל חמור יותר מאיסור תרומה או שאיסור תרומה חמור מאיסור טבל, וכך איתא "ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל וכו', טבל ותרומה תנאי היא דתניא מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה, בן תימא אומר תרומה ולא טבל, וכו' מר סבר טבל חמור אבל תרומה חזיא לכהן. ומר סבר תרומה חמורה אבל טבל אפשר לתקוניה", עיי"ש. והרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק יד הלכה יז) כתב "טבל ותרומה אם אי אפשר לתקן הטבל, מאכילין אותו טבל שאינו קדוש כתרומה". והיינו שפסק שאיסור תרומה יותר חמור מאיסור טבל.
ועל פי זה כתב המנחת חינוך (מצוה רפא) שמי שאכל חלה או תרומה יש לו להישאל על הפרשתו בכדי שאז יתברר למפרע שעבר על איסור טבל שהוא יותר קל. וכתב שבין אם אכל במזיד ובין אם אכל בשוגג כך יעשה. ובציון ההלכה (פרק י מהלכות תרומות ס"ק לא) הקשה על דבריו "ויש לעיין דגם אם ישאל יישאר עליו עונש בידי שמים של אוכל טבל". ובביאור ההלכה (תרומות פרק ד הלכה יז בבה"ל ד"ה כדרך) תירץ שאפילו הכי יש להישאל כיון שאיסור תרומה הוא יותר חמור, ועוד הוסיף שם שלפי דעת הרא"ש יש להישאל שהרי יש באכילת תרומה חיוב מלקות אף אם לא התרו בו.
וכן יש להוכיח שיש להשאל על תרומה מדברי הש"ך (סימן שכג סק"ו) שהביא את דברי הדרכי משה שכתב "ונ"ל דוקא בכה"ג שעדיין העיסה קיים ויכול ליטול חלה אחרת, אבל אם כבר נאכל העיסה אי אפשר לשאול עליה דאם כן אכל למפרע טבל". ועל זה כתב הש"ך "ואע"ג דהשתא נמי כשלא ישאל עליה אכל למפרע חלה שאסורה לזרים, מכל מקום כיון דלהרבה פוסקים בטלה ברוב שרי, אבל טבל אסור לכו"ע", ומדוייק מדברי הש"ך שרק משום הטעם של ביטול ברוב כתב שלא להשאל, אבל במקום שאין שם את הטעם של ביטול ברוב כגון הכא שאכל את החלה או התרומה שעדיף שישאל.
ובציון ההלכה (תרומות פרק י ס"ק לב) כתב שיש חולקים על זה, וזו דעת רבי עקיבא איגר (יו"ד סימן רלד סק"ט בהגהות על סעיף כ) שכתב שאם אכל במזיד ולא התרו בו אין לו להישאל. וה"ה אם אכל בשוגג שאין להישאל. [ורק בהתרו בו שיש עונש מלקות יש להישאל]. וכך נקט בספר ציץ הקודש (ח"א סימן כ אות א) שאין להישאל. ועי' במש"כ בזה במעדני ארץ (תרומות פרק ד הלכה יז אות ב – ג).
ובסברת טעמם שלא להישאל אפילו שלכאורה הוא ממעט באיסור, אפשר לפרש על פי מה שכתב הש"ך (יו"ד סי' שכג ס"ק ז) שאין להשאל על הפרשת חלה אלא מדוחק לפי שהוא כמו נדרי הקדש שמצוה לקיימם ואין נשאלין עליהם אלא מדוחק כמבואר בשו"ע יו"ד (סי' רג סעי' ג), ומשו"כ כיון שכבר נאכל ולא מרויח אלא שהאיסור יותר קל עדיף לא להשאל, ועי' בשו"ת באר יצחק (יו"ד סי' כז) שחשש לזה. ועוד אפשר לבאר טעם אחר שלא להשאל שכיון שחלה דינה כתרומה, נמצא שאחרי שהפרישו אותה יש דין של משמרת תרומתי שהוא דין לשמור על התרומה וכלול בזה גם שלא להשאל עליה, וכך כ' האתוון דאורייתא (סימן טו) וכמו שמצינו באבני מילואים (תשובות סימן יח) שבכלל האזהרה שלא להפסיד תרומה נכלל בזה שלא יבטל את התרומה. עוד יש נידון אחר בשאלה על התרומה אם היא לא לפנינו עי' בזה בחזון איש (דמאי סימן ד ס"ק כא ויו"ד סימן קצד ס"ק א) במש"כ בזה.
והנה מלבד הנידון האם צריך להשאל כדי שלמפרע יתברר שלא עבר על איסור חמור, יש נידון אחר שמטעם זה לא רצוי להשאל, שהרי יש שנוקטים שבכל פעם שנשאל נמצא שברכתו היתה לבטלה. עיין בפתחי תשובה (יו"ד שלא סק"ו) שהביא בזה הדעות בזה שדעת החתם סופר (יו"ד סי' שכ) שאין לחוש לכך, וביאר הטעם שענין הפרשת תרומה הוא שיישאר לו כח לשאול עליהם וכה ציונו להפריש תרומה על דעת זה שיכול לישאל וכן עשה והפריש. וכן כתב בהלכות קטנות (ח"א סי' מח) שהברכה הראשונה מועילה גם למה שמפריש אחר כך, וכן הוא ברש"ש בנדרים נט, א ומבואר שאין הברכה לבטלה. אמנם מאידך החות יאיר (סי' קל) וכן הנפש חיה (סימן צא) ועוד, נקטו שיש חשש שהברכה היא לבטלה. ולכן ההוראה המקובלת היא שלא ישאל על ההפרשה, וכל המבואר בגמ' שאיסור טבל הוא קל מאיסור תרומה הוא רק באופן שצריך לתת לחולה או טבל או תרומה שהדין הוא שמאכילים אותו הקל הקל ויאכל טבל ולא תרומה, אך אם כבר אכל ועבר על האיסור, בזה לא אמרינן שכדי שיהיה איסור יותר קל צריך לישאל.
שאלה ד
אכל בטעות ממאפה שלא הפרישו חלה האם יש עניין להפריש לאחר האכילה
שאלה: אכלו מהחלות האפויות ללא הפרשת חלה ונשאר מעט פירורים האם ניתן להפריש מהם?
תשובה: אם כבר אכלו את כל החלות או המאפים אע"פ שנשארה חתיכה קטנה לא מועיל להפריש חלה על מה שכבר אכלו, ואף שבחלת חוץ לארץ מצינו שאפשר להפריש אחר האכילה אינו דומה לחלת ארץ ישראל שהרי בחו"ל אפשר אף לכתחילה לאכול ולהפריש לאחר האכילה. אמנם יש מי שאומר שגם בחלת ארץ ישראל יפריש לאחר שאכלו ויועיל להציל קצת מהאיסור [אך בודאי שלא יברך על הפרשה זו].
ביאורים ומקורות:
לגבי חלת חוץ לארץ מצינו בגמ' (בכורות כז, א) "אמר שמואל תרומת חוץ לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש". ופירש"י "אוכל והולך הטבל וישייר כדי תרומה ויפרישנה באחרונה".
וצריך להבין אם העיסה טבל איך יכול לאכול ורק אח"כ להפריש. ומצינו בזה באחרונים דרכים שונות:
המהר"י וייל (סי' מח הובא בט"ז שכד ס"ק טו) ביאר שמהני מדין ברירה וכיון שחלת חוץ לארץ היא דרבנן, קיי"ל דבדרבנן יש ברירה והוברר הדבר למפרע שהפרישו חלה, עיי"ש.
החזו"א (דמאי סי' יג ס"ק יד) כתב דתנאי בית דין הוא, דתיכף לחיוב העיסה בחלה תוקדש החלה אותה שעתיד להפריש, וכיון שקבעו חכמים כן תקנה קבועה לכל ישראל, וכל ישראל עושה על דעת חכמים, הוי כהתנה כל אחד על עיסתו בשעה שמגלגלה. ולפי זה יהני אפילו אם חיוב חלה הוא דאורייתא, ועיין בחלת לחם (סי' ב ס"ק כא) שכתב שלפי זה אפילו בדאורייתא יש צד שיהני בדיעבד אם יפריש לאחר שאכל והיינו למפרע.
המהרי"ט אלגאזי (הל' חלה פרק רביעי אות מז סק"ב) שביאר שתקנת חז"ל בעיסת חוץ לארץ היא שצריך להפריש אבל לא תיקנו שהעיסה תהיה טבל כל זמן שלא הפריש, ומשום כך יכול לאכול, וכעין שמצינו במעשר בהמה שחייב להפריש ומ"מ אם לא הפריש העדר לא נאסר כטבל. והאריכו בזה האם צריך בהפרשה לאחר אכילה מוקף ושייריה ניכרים ואכ"מ.
חלת ארץ ישראל ששכח ואכל בלא להפריש האם יפריש על מה שכבר אכל
והנה דין זה נאמר בחלת חוץ לארץ שלכתחילה יכול לאכול ולהפריש אחר כך, אך בארץ ישראל בוודאי שאסור לעשות כן. אך יש לדון האם בדיעבד כשכבר התחיל לאכול יהני להפריש על מה שכבר אכל, [ונפק"מ דאם מהני הפרשתו ונשאר לו מעט פירורים קטנים להפריש שיכול אף לברך אפילו שאין יותר מה לתקן. וכן אפשר לומר עוד נפק"מ במי שמפריש כשיעור אחד ממ"ח (כמבואר בשו"ע ועוד שכך יש לנהוג אף בזה"ז) האם יפריש כשיעור חלה גם על מה שאכל].
והנה לפי המבואר בב"י (סי' תנז) ובפר"ח (שם) היא קולא מיוחדת בחלת חוץ לארץ ולא שייכא בחלת ארץ ישראל, ולדבריהם אם כבר אכל ולא הפריש ונזכר באמצע אכילתו לא יפריש על החלק שכבר אכל אלא רק על מה שלא אכל.
השיטות שהפרשה אחר אכילה מועילה
אמנם מצינו לכמה מן האחרונים שכתבו שדין זה שייך גם על חלת ארץ ישראל, התוס' יו"ט (גיטין פ"ג מ"ח) כתב שאע"פ שכבר אכלו אם נשאר חייב להפריש, והביא דבריו להלכה המהרש"ק בשו"ת טוב טעם ודעת (סוף ח"ב סי' קפד). וכן הברכי יוסף (סי' שכג סק"א) כתב "אם בארץ ישראל קרה מקרה דשכחו להפריש תחלה וכבר אכלו רוב הפת בבלי דעת אף שהוא בארץ יפריש מהמותר על הכל גם על מה שאכל לתקן מה שאפשר דדיעבד מפריש שלא מן המוקף". והחלת לחם (סי' ב ס"ק כא) הביא את דברי התוס' יו"ט וכתב שהשער המלך (פ"ה מהל' תרומות הל' כד) הקשה על דברי התוי"ט מכמה מקומות שמבואר שלא מהני הפרשה לאחר שאכל.
וכתב החלת לחם שיש ליישב דהנה מצינו ברמב"ם (הלכות מעשר פי"ב הי"ב), שכתב שאע"פ שאוכל בשבת ע"פ עם הארץ שאומר שעישר, מ"מ במוצאי שבת לא יאכל עד שיעשה דמאי על הכל גם על מה שאכל בשבת וגם על מה שנשאר, ומבואר דשפיר מפריש על מה שאכל. וכתב שלגבי חלה יש לחלק בין לכתחילה לבין דיעבד, שבדיעבד מהני הפרשתו גם על מה שאכל.
ולכאורה היה מקום לתלות דין זה בטעמים שהבאנו לעיל שמהני בחלת חו"ל להפריש לאחר אכילה, שלפי הטעם משום דבדרבנן יש ברירה, א"כ יש לומר דה"ה גם בחלת ארץ ישראל בזמן הזה שלדעת רוב הפוסקים היא מדרבנן יהני לאכול ואח"כ להפריש. ואע"פ שבחלת ארץ ישראל יש לומר שכיון שעיקרה דאורייתא החמירו שיהיה לה דין דאורייתא [כמבואר בתוס' עירובין לז, ב ד"ה מאן] כל זה לחומרא לענין שלכתחילה אין להקל להפריש לאחר אפיה אבל בדיעבד שכבר אכל לכאורה יהני שלא אכל איסור.
אמנם לפי ביאור המהרי"ט אלגאזי שהטעם שמהני אוכל והולך בחלת חוץ לארץ משום שכל מה שתיקנו הוא רק מצות הפרשה ולא איסור טבל על העיסה, י"ל שבחלת ארץ ישראל שעיקרה דאוריתא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ויש על העיסה דין טבל, וא"כ לא יהני שיפריש לאחר שאכל. וכן אי נימא כביאור החזו"א במהר"י וייל שהוא תנאי בית דין שתוקדש החלה שעתיד להפריש י"ל שבחלת ארץ ישראל אין כזאת תקנה שעיקרה דאורייתא.
ועיין בשו"ת הר צבי (זרעים ח"א סימן מב) שהאריך טובא בדברי התוס' יו"ט הנ"ל, וכן בדברי הבית יצחק (יו"ד חלק ב סי' קלד) ולדבריו דברי התוס' יו"ט לא מהנו להציל את האיסור שאכל אלא רק לענין ממונות וגזל השבט. ועיין בספר המעשר והתרומה (פרק ד אות כז) מש"כ בזה.
ולהלכה כתב בדרך אמונה (פ"ה מהל' תרומות הל' כד בבה"ל ד"ה וצריך) דבפשטות לא מהני להפריש על מה שאכל, וכל דברי התוס' יו"ט הם לחומרא שחלת ארץ ישראל לא גרע מחלת חוץ לארץ. ואה"נ אם נשאר לו חתיכה ורוצה לחשוש לדברי התוס' יו"ט יפריש על מה שאכל אך בודאי שלא יברך על הפרשה זו.
שאלה ה
אפו את החתיכה של הפרשה החלה בתוך התנור עם שאר החלות
שאלה: הפרישו חלה ובמקום לשרוף או לזרוק לפח את החלה אפו את החתיכה בתבנית לצד שאר החלות, מה דין החלות, ומה דין התנור?
תשובה: יש חילוק האם החתיכה היתה גלויה או עטופה וכן יש חילוק האם מדובר בבצק רגיל או בבצק שומני וכדלהלן:
א. אם חתיכת החלה היתה עטופה בנייר כסף, נמצא שטעם החלה לא עבר לכל המאפים ולתנור ולתבניות והכל מותר.
ב. אם חתיכת החלה לא היתה עטופה אלא גלויה, אם מדובר בבצק של חלות רגילות, נקטינן להלכה שלחם הוא דבר כחוש שאין מעביר זיעה וממילא החלות מותרות ורק התבנית צריכה הכשר באותו מקום שהיה מונח בה החלה. ואם הניחו אותה על קרקעית התנור לא צריך לעשות כלום.
ג. אכן אם מדובר בבצק שומני כגון בצק שעושים לפיצה וכיו"ב, אם יש במאפים שהיו בתנור פי מאה מהחתיכה הכל מותר, ואם אין מאה כנגד החלה יש להישאל על ההפרשה בפני שלושה אנשים ושוב פעם להפריש ויכוון גם על בליעות הטבל שיש בתנור.
ד. אם אי אפשר להישאל [כגון שכבר אכלו חלק מהמאפים] אין תקנה לחלות ויש לזורקם ואת התנור והתבניות יש להכשיר בליבון בחום הגבוה ביותר. ובמקום צורך גדול יעשו שאלת חכם האם יש תקנה לחלות כמבואר בביאורים.
ביאורים:
יש להעיר שלכתחילה אין לשרוף את החלות בתנור ובפרט עם שאר החלות כיון שיכולה לצאת תקלה, ואם רוצה אפשר לעטוף את החלה לאחר האפיה ולשורפה בתנור, מכיון שחתיכת החלה בתוך הנייר אלומיניום אינה נשרפת כל כך ונשארת בתוכה חתיכה בציקית ולכן יש לרדדה ולשוטחה לפני שעוטפים אותה בנייר כסף, וכך לשורפה.
כשחתיכת החלה הייתה עטופה בנייר כסף
אם כבר שרפו את החלה בתוך התנור ישנו הבדל אם שרפו את הפרשת החלה בתוך התנור חשמלי כשהחלה הייתה מונחת ישירות על גבי התבנית, או אם החלה הייתה עטופה בנייר כסף. אם החלה היתה עטופה בנייר כסף הרי שלא העבירה טעם לשאר החלות ולתנור, והזהירו הפוסקים שכך צריך לשרוף בתוך התנור ולא לשרוף בלא לעוטפו בנייר אלומיניום שאף שקיי"ל שריחא לאו מילתא מכל מקום לכתחילה חיישינן דריחא מילתא. גם כשמכניס לתוך התנור לא יניח על התבנית אלא מחוץ לתבנית משום שדינו כשני כלים שאסור לכתחילה אבל בדיעבד שני כלים אינו אסור.
כשחתיכת החלה היתה גלויה
אמנם אם הניחו את החתיכה כשהיא גלויה, יש הבדל בין בצק של חלות שאין בו שמן לבצק שומני, שאם מדובר בבצק של חלות נקטינן להלכה שהוא דבר כחוש וממילא אין בו זיעה, וממילא גם החלות וגם התנור מותרים. אלא שיש לדון מצד הסוגיא אם ריחא מילתא, וגם בזה קיי"ל (יו"ד סימן קח) דריחא לאו מילתא.
אלא שתלוי היכן בתנור שרפו שאם שרפו בקרקעית התנור במקום שלא מניחים עליו מאכלים, אזי התנור לא נאסר אמנם אם שרפו בתבנית, אותו המקום שהיה מונח בתבנית נאסר וצריך להכשירו, ויש לעיין כיצד להכשירו. והנה מכיוון שבלע שלא באמצעות מים הרי הכשרו צריך להיות גם כן באופן זה, אולם כאן הרי בלע איסור ולא היתר כבשר בחלב, ואם כן תיקונו בכה"ג הוא ללבנו עד שיהיו ניצוצות ניתזים הימנו כמבואר בשולחן ערוך (או"ח סי' תנא ס"ד, ויו"ד סי' קכא ס"ד) וזה לא יתכן בתנורים ותבניות שלנו שיצא ניצוצות, והורו הפוסקים שיסיק את התנור בחום הגבוה וניתן בכהאי גונא לסמוך על השיטות הסוברות שיש להתיר מדין כבולעו כך פולטו. ויש שהורו שהתבנית נאסרה.
כשהמאפה הוא שומני
אמנם אם עשו את הבצק עם כמות של שמן כגון שעושים בבצק לפיצה וכדומה, שהחלה העבירה שמנונית לכל המאפה והתנור ונמצא שגם התנור והתבניות בלעו איסור תרומה, וכן המאפים [הפיצות וכיו"ב] גם בלעו טעם חלה. ובזה הדין כך שאם יש במאפה מאה כנגד החתיכה הכל מותר שהרי תרומה וחלה בטלים באחד ומאה. אך אם אין מאה כנגד, אין אפשרות להכשירם והדרך היחידה היא להשאל על ההפרשה בפני ג' אנשים ולהפריש שוב גם על הבליעות בתנור [דהיינו הבליעות של הטבל שכיון שנשאלו על הפרשת החלה האיסור הפך להיות טבל].
אכן אם אי אפשר להשאל, כגון שכבר אכלו חלק מהחלות [שאז על ידי השאלה אנו גורמים לאותו שאכל מהמאפים המופרשים שיאכל טבל] לגבי החלות אין להם תקנה, ויש לזורקם כיון שבלעו בהם טעם של הפרשת חלה שהוא אסור באכילה כמו תרומה. [ואף לכהנים בזמן הזה אסור לאוכלם משום שהם בחזקת טמאי מתים]. והתנור והתבניות צריכים הכשרה וכדלעיל שיסיק בחום הגבוה ביותר [ויש אומרים שצריך להקפיד שמכאן ואילך לא יניח דברי מאכל על המקום בו הונחה החלה או שיניח באותו מקום שנגע דבר החוצץ כגון נייר כסף כדי שלא יגע ישירות באותו מקום והוי כדין שתי קדירות הנוגעות זו בזו].
במקום צורך גדול שאי אפשר לזרוק את החלות, מצינו עצה שכתב הנפש חיה (יו"ד סימן צא) במקרה שהתערבה החלה שהפריש בעיסה שיכול להשאל על רוב החלה שהפריש אך חיטה אחת שדי בה לפטור את הכרי דכתרומת הגורן היא, וכיון שנשאר רק כלשהו חלה בטל הוא בק"א. והנפש חיה מביא בשם חמיו הגר"י מקוטנא שהסכים לעצה זו ואמר בשם הגה"ק מהר"א מטשכנוב שאמר כעי"ז עצה לשואל על תרומה וחלה שלא יהיה ברכתו למפרע ברכה לבטלה, שישאל על רוב התרומה חוץ ממשהו ששוב בטל בק"א. ועי"ש מה שהוכיח שבכה"ג לא אמרינן הואיל והותר מקצתו הותר כולו. ועיין בספר מעדני ארץ (תרומות פרק ד הלכה יז אות ב) מה שפקפק בזה ומה שכתב ליישב. ולכאורה עצה זו שייכת גם כאן ויש לשאול חכם לענין לסמוך על זה.
יש לציין שאם החלה נגעה בעיסה צריך נטילת מקום כמבואר בשו"ע (סימן קה) שאם נשכה ממנה היינו נדבקה אליה יסיר קצת מן הבצק בו נשכה [ועי' סימן צא סעי' א]. ואם נאפתה החלה יחד עם העיסה ונגעה בה יטול את מקום נגיעתה היינו שיעור נטילת מקום שהוא עובי רוחב אצבע שהוא שני סנטימטר.
שאלה ו
התערבה החתיכה של הפרשת חלה בבצק
שאלה: הפרישו חלה ומחוסר מחשבה החזירו את החתיכה של החלה לתוך הבצק ולא ניתן למצוא כעת את חתיכת החלה כיצד יש לנהוג בבצק?
תשובה:
א. חלה שנתערבה בבצק חולין בין באותו בצק שממנו הופרשה החלה ובין בבצק אחר, אם יש בחולין כמות של פי מאה מהחלה, התערובת מותרת. ונחלקו הפוסקים האם צריכים להוציא מהתערובת חתיכה כגודל החלה שהתערבה, או שבזמן הזה אין צורך להוציא חתיכה כנגד החלה ומותר לאכול את כל התערובת בלי להוציא כלום.
ב. אם אין בחולין פי מאה מהחלה שהתערבה, כל התערובת אסורה באכילה. אם עדיין לא אכלו מהבצק [או מהמאפה] שהחלה הופרשה מהם אפשר להשאל על ההפרשה בפני שלושה אנשים ולאחר מכן לשוב ולהפריש.
ג. אכן אם כבר אכלו מהבצק אי אפשר להשאל, והעיסה אסורה. ועיין בביאורים אם מותר להוסיף עוד בצק לתערובת בכדי שיהיה מאה כנגד האיסור.
ד. כל האמור שחלה מתבטלת במאה הוא רק כשהיא עדיין עיסה, אבל אם כבר אפו את החלות והפרישו חלה לאחר אפיה את אחת החלות והחלה התערבה, אפילו אם יש מאה חלות כנגד החלה לא בטלה משום שהוא דבר שבמנין, וקיי"ל שדבר שבמנין אינו בטל, [ואם כבר אכלו מהחלות אין להישאל וכל החלות אסורות]. ולבני ספרד יש לעיין בזה.
ה. במקום צורך גדול יעשו שאלת חכם האם יש תקנה לחלות כמבואר בביאורים.
ביאורים ומקורות:
תרומה בטלה באחד ומאה
המשנה בערלה (פרק ב משנה א) אומרת שחלה ותרומה עולים באחד ומאה. דהיינו תרומה וחלה אינם כשאר איסורים שבטלים בשישים, אלא צריך שיהיה מאה כנגד האיסור.
הט"ז (יו"ד סי' שכג ס"ק א) הביא מחלוקת ראשונים במקרה שהחלה נאפתה עם החולין והחלה ניכרת והוציאו אותה, האם גם באופן זה צריך אחד ממאה כדי להתיר את כל החולין שנשארו [מחמת הבליעות שבלעו מהחלה], או שמספיק שיש אחד משישים כמו בשאר איסורים, והטעם כיון שנשארו בליעות לחוד, ואף בזה כתב דלהלכה אין להקל ובעינן אחד ממאה.
כשהחלה התבטלה האם צריך להרים חתיכה
אמנם אע"פ שיש בחולין כמות של פי מאה כנגד החלה עדיין אסור לאכול מהחולין אלא א"כ הרימו חתיכת חולין שהיא בגודל החתיכה של החלה, וכך מבואר במשנה בתרומות (פרק ה משנה ב) שאפילו בתרומה טמאה שנפלה למאה חולין צריך להרים כנגד החלה שנפלה. והטעם שצריך להרים הוא משום גזל השבט וכמבואר ברע"ב ערלה (ריש פרק ב).
אמנם בזמן הזה שהחלה לא נאכלת לכאורה אין כאן גזל השבט וממילא הדין נותן שאין צריך להרים. אך מצינו באור זרוע (הלכות חלה סימן ריג בשם השאילתות) ובביאור הגר"א (יו"ד סימן קט סק"ז) שכתבו שגם בזמן הזה שהחלה לא נאכלת צריך להרים. וכן כתב המקדש מעט (סימן שכג ס"ק יד). וכן דעת החזון איש (דמאי סימן טז ס"ק טו), ועיי"ש בד"ה הב' שכתב שקודם שהרים אסור הכל באכילה. וכן כתב בדרך אמונה (פי"ג מהל' תרומות סק"ט).
ובאמת שהמנחת שלמה (ח"א סימן ס אות א) וכן בספרו במעדני ארץ (תרומות קובץ הערות סימן ז אות א) הקשה על זה שכיון שכל החיוב להרים הוא משום גזל השבט, א"כ כיום שאין הכהנים מעוניינים לקבל תרומה בין טהורה ובין טמאה, הדר דינא למה שכתב הרמב"ם (פ"יג מתרומות ה"א) "וכל שתרומה שאין הכהנים מקפידין עליה כגון תרומת הכליסין והחרובין ושעורים של אדום אינו צריך להגביה הואיל ונפלה במאה בטלה במיעוטה והכל מותר לזרים". ולפי זה מה שמצינו במשניות שיש חיוב להרים זה היה בזמנם שתרומה טהורה הייתה נאכלת ולא פלוג חכמים וחייבו להרים גם בתרומה טמאה.
נמצינו למדים שיש מחלוקת בפוסקים האם כיום צריך להרים חתיכה כנגד החלה שנפלה או שאין צריך.
הדין כשחלה שלמה אפויה התערבה בחלות אפויות
כל האמור הוא רק כשהחתיכה של החלה היא עדיין בצק והתערבה בעיסה, אבל במקרה שלא הפרישו חלה מן העיסה ואפו כבר ממנה חלות, ולאחר האפיה לקחו חלה אחת והפרישו אותה חלה, ואותה החלה התערבה בשאר החלות, כאן הדין שונה שאפילו שיש מאה חלות כנגד אין החלה מתבטלת. והטעם משום שהכלל הוא שכל דבר שבמניין אינו בטל, וכיון שאפו את החלה היא מקבלת שם של דבר שבמניין שאינו מתבטל, וכמבואר ברמ"א (יו"ד סימן קי סעיף א).
אמנם לדעת השו"ע יש לעיין בזה כיון שהשו"ע שם כתב שרק שבעה דברים הם בכלל הדבר חשוב שאוסר בכל שהוא והז' דברים הם, אגוזי פרך, רימוני בדן, חביות סתומות, חלפות תרדין, קלחי כרוב, דלעת יונית, וככרות של בעל הבית, ויש לעיין האם חלות רגילים שאופים בבית הם בכלל כיכרות של בעל הבית שאינן בטלים משום חשיבותם, או שכיום אין להם חשיבות והרי הם ככיכרות של נחתום שהם בטלים.
האם מותר להוסיף כדי שיהיה מאה כנגד
יש לדון אם אין מאה כנגד החלה שהתערבה האם מותר להוסיף עוד בצק כדי שיהיה מאה כנגד החלה שהתערבה, בדבר זה נחלקו הפוסקים לדעת השו"ע (יו"ד סימן צט סעיף ו) מותר להוסיף בה עוד עיסה עד שיהיה בה שיעור ביטול, והטעם שכל מה שאסור להוסיף בידים כדי לבטל, הוא רק באיסור דאורייתא, אבל באיסור דרבנן אע"פ שיש לו עיקר מהתורה מותר להוסיף עליו, כמו שמצינו בביצה (ד, ב) בעצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביום טוב שאע"פ שהן מוקצין ואסור להשתמש בהם מכל מקום יכול להרבות עליהם ולבטלם. וה"ה בחלה שבזמן הזה היא מדרבנן אע"פ שיש לה עיקר מהתורה מותר להוסיף. אך לדעת הרמ"א אסור להוסיף אפילו באיסור שאין לו עיקר מן התורה, וכתב הרמ"א "וכן נוהגין ואין לשנות". [גם לדעת השו"ע יש אומרים שאי אפשר להוסיף כמבואר בב"י (יו"ד סימן צט) בשם הרשב"א (תורת הבית) שדין חלת ארץ ישראל ככל איסורי דאורייתא, ורק בחלת חוץ לארץ שרי להוסיף].
העצה להשאל על ההפרשה
כאמור אם אין מאה [ולדעת השו"ע אם אי אפשר להוסיף] אין תקנה לעיסה שהתערבה בה החלה, אמנם אם עדיין לא אכלו מהעיסה אפשר להשאל על הפרשת החלה בפני שלושה אנשים ולעקור את ההפרשה למפרע, ושוב פעם להפריש.
אמנם כל מה שאפשר להשאל הוא רק באופן שלא אכלו מהעיסה אבל אם כבר אכלו מהעיסה אי אפשר להשאל, שכן בשאלה זו אנו גורמים למפרע לאותו אדם שאכל שאכל טבל, שהרי השאלה עוקרת למפרע את ההפרשה. וכמבואר בש"ך (סימן שכג ס"ק ו) שהביא את הדרכי משה שם שכתב שאם נאכל מן העיסה אי אפשר להשאל, וכל העיסה אסורה באכילה.
ובמקום צורך גדול יעשו שאלת חכם האם לסמוך על העצה של הנפש חיה שהובאה בשאלה הקודמת שעל פיה אפשר להשאל על רוב ההפרשה עד שישאר בחלה פחות מאחד ממאה, וממילא תתבטל והכל יהיה מותר באכילה וכפי שהובא לעיל.
שאלה ז
בצק של חולין שהתערב עם בצק הטבול לחלה
שאלה: התערבו שתי בצקות אחת שלא הפרישו ממנה חלה ואחת שהפרישו ממנה חלה מה יעשה?
תשובה: מכיון שהתערובת הזו היא מין במינו, הדין הוא שאין ביטול לא בשישים ולא במאה ואוסר בכל שהוא ולכן אסור לאכול בלא הפרשה. כיצד יפריש, יש מקילים לערב את ב' הבצקות היטב ולהפריש חלה מהתערובת. ויש מחמירים שמא לא יתערבו הבצקים היטב ויקח מהבצק הפטור על החייב, ולדבריהם אפשר להפריש רק מבצק אחר החייב על התערובת.
ביאורים ומקורות:
טבל אוסר במינו בכל שהוא
במקרה שהתערבו שתי בצקות אחד מתוקן שהפרישו ממנו חלה ואחד טבול שלא הפרישו ממנו חלה, אין לומר שהולכים אחר הרוב משום שהלכה בידינו שהטבל אוסר במינו בכל שהוא, וכמבואר במשנה בחלה (פרק ג משנה י) וברמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק טו הלכה ו). ונמצא שאסור לאכול מהעיסה הזו שהתערבה עד שיפרישו ממנה.
אלא שיש לדון היאך יפרישו חלה מהעיסה שהרי החיוב והפטור מעורבים כאן ביחד, ואם יקח מן התערובת שמא יקח חתיכה שהיא מהפטור ואין מפרישין מהפטור על החיוב.
בילה בעיסה
והנה לגבי דבר לח כגון יין ושמן שהתערבו אמרינן דיש בילה, דהיינו שאנו אומרים שהכל מעורב היטב, וכשלוקח מעט יש בו גם מהחיוב וגם מהפטור ונמצא שהוא פוטר בזה שלוקח מיניה וביה.
ויש לדון האם גם לגבי בצק אנו אומרים שיש בילה שהכל מעורב היטב וממילא יכול לקחת חתיכה מהבצק ולהפריש חלה, או שבצק יותר דומה לתערובת יבשה שלא אומרים בה יש בילה.
והנה לגבי עיסה שהיא בשותפות של ישראל ושל גוי ויש בחלק של הישראל שיעור חלה, דעת הרא"ש (הלכות חלה סימן ו) שאפשר להפריש מהתערובת, ולא אמרינן שמא מה שהוא לקח הוא מהחלק של הגוי, משום שיש בילה בדבר לח, ובשיעור חלה שיפריש אי אפשר שלא יהיה בו משל ישראל, וחלה אין לה שיעור מהתורה. וכדעת הרא"ש סובר גם הסמ"ק.
אך המרדכי בשם המהר"ם מרוטנברג והמהר"ח אור זרוע סוברים שאין בילה אלא ביין ושמן בלבד, ולכן אי אפשר להפריש מהעיסה. וכן דעת הגר"א בביאוריו על השו"ע (סימן של ס"ק ה).
ולהלכה הטור והשו"ע (סימן של סעי' ג) פסקו כהרא"ש שאפשר להפריש מיניה וביה מהעיסה, אלא שאין מפורש בדבריהם האם מדובר בתערובת של בצק או של קמח, שהרי יתכן לומר שאפילו אם בבצק אין בילה, מכל מקום בקמח יש בילה, ורק בזה יכול להפריש מיניה וביה.
אך מצינו בש"ך (סימן שכד ס"ק יח) שכתב להדיא שאם נתערב עיסה של שאור שלא הורמה חלתה לתוך עיסה שהורמה חלתה שאפשר להפריש מיניה וביה, וטעמו דיש בילה בדבר לח ובשיעור חלה שיפריש אי אפשר שלא בו מעיסה שלא הורמה חלתה וחלה אין לה שיעור מן התורה. ומבואר שאף בבצק אמרינן דיש בילה.
הפרשה ממקום אחר
אך לשיטות שלא אומרים יש בילה בבצק אין להפריש מיניה וביה אלא צריך להפריש ממקום אחר, דהיינו שיעשו בצק אחר בשיעור חלה ויפרישו ממנו גם על הבצק המעורב.
אלא שגם העצה הזו לא מועילה בכל אופן, כיון שיש חילוק בין אם הרוב הוא מבצק שלא הפרישו ממנו חלה לבין אם הרוב הוא בצק שהפרישו, שאם הרוב מבצק שלא הפרישו בכה"ג יכול להפריש חלה מבצק אחר החייב על המעורב וכמבואר בשו"ע (סי' שכד סעיף יב) שאם הטבל לא בטל מפריש ממקום אחר.
אכן אם הרוב הוא מבצק שהפרישו ממנו חלה אי אפשר להפריש מבצק אחר שיש בו חיוב חלה כיון שהבצק שלא הפרישו ממנו חלה בטל מהתורה בבצק שהפרישו, ואם יפריש עליו מבצק אחר שחייב בחלה תהיה זו הפרשה מהחיוב על הפטור [שכיון שהחיוב הוא רק מדרבנן הוי כמו הפרשה מהחיוב על הפטור].
אמנם כשאין עצה אחרת אפשר להקל בזה ולהפריש מבצק אחר שחייב בחלה, כיון שכל הטעם שאי אפשר להפריש מבצק אחר משום דהוי כהפרשה מהחיוב על הפטור, אך בזמן הזה מכיון שאין החלה נאכלת דעת החזון איש (סימן יב ס"ק יט ד"ה והא וסימן יג ס"ק ד ד"ה ועיסה) שאפשר להפריש מהחיוב על הפטור. והוא ע"פ מש"כ בדרך החיים (סוף הל' חלה) עיי"ש והוסיף שכך דעת הדרכי משה. [אמנם בלבושי שרד מבואר שגם בזמן הזה שהחלה נשרפת אין מפרישין מהחיוב על הפטור, ולדבריו אין להקל בזה].
שאלה ח
תערובת של מאפים שיש מהם שלא הפרישו מהם חלה
שאלה: מה הדין כשהתערבו מיני מאפה שהפרישו מהם חלה עם מיני מאפה שלא הפרישו מהם, ואינו יודע מה חייב בחלה ומה לא.
תשובה: אם התערבו מיני מאפה שמחלקם הופרשה חלה ומחלקם לא הופרשה, ואינו יודע מה חייב בחלה ומה לא, אם הרוב חייב בחלה יכול להפריש ממאפה אחר החייב על הכל. ואם הרוב לא חייב בחלה יש אומרים שאפילו הכי יכול להפריש מהם על הכל, ולכתחילה יפריש מכל חלה וחלה או שיצרף כמה חלות ביחד שאחת מהם בוודאי חייבת ויאמר שכוונתו להפריש מהחתיכה החייבת על כל מה שחייב.
ביאורים ומקורות:
פת שהתערבה
השו"ע (סימן שכד סעיף יב) כתב שמי שנתערב לו פת שהפריש ממנו חלה עם פת שלא הופרש ממנו, אם יש לו קמח יעשה עיסה מחמש רבעים ויצרפנה עם הככרות בכלי ויפריש ממנה על אותם ככרות שנתערבו.
וכל זה שהרוב חייב בחלה, אך אם הרוב לא חייב בחלה הרי שהחייב בטל מן התורה ואין מפרישים מהחייב על הפטור, ולכן אין יכול להפריש ממקום אחר. אלא שלפי המבואר בשו"ת הרא"ש (כלל שני סי' ב) נראה שיכול להפריש ממקום אחר ומשום שכיכרות הם חשובות ואינן בטילות, ולכן ההפרשה לא נחשבת מהחיוב על הפטור.
דבר חשוב שלא מדרבנן
אולם בהגהות רבי עקיבא איגר על השו"ע (שכד ס"ק ד) העיר שהרי הדין שכיכרות הם חשובות ואינן מתבטלות הוא מדרבנן, וא"כ ההפרשה היא מדבר החייב מדאורייתא על החייב מדרבנן.
אך גם לפי דברי הרעק"א אפשר להביא מאפה שאין בו שיעור חיוב לבד ועם המאפה המעורב החייב יש בו שיעור ולצרפם בכלי אחד ואז יכול להפריש ממה שהביא על המעורב דחיובו הוא אותו חיוב. ויש להזהר להביא ממה שכבר אפו ואינו בצק לפי מה שכתבו הדרישה (שכד ס"ק ד) והרעק"א (שכד על הט"ז ס"ק יד) שאי אפשר לצרף בצק ואפוי דהוי כשני מינים.
אם אין לו מאפים להביא יש עצה שיקח מהחלות האפויות כמות של חלות שודאי יש שם חיוב כגון אם התערבו לו ארבע כיכרות שחייבות עם שלוש כיכרות שפטורות, שיפריש מחמשה כיכרות מכל אחת מעט ויאמר שכוונתו להפריש מהחתיכה שחייבת על כל מה שחייב. ועצה זו הזכירה בשולחן ערוך שם בדין מי שהתערב לו לחמים שלא הפרישו חלה עם לחמים שהפרישו חלה ואין לו קמח אחר לעשות עיסה כדי לפטור, שכתב "ואם רוצה להפריש מיניה וביה, צריך להפריש מעט מכל ככר וככר, או יצרפם כולם בכלי אחד ויפריש מכל א' על כולם עד שיפריש מכדי חשבון הככרות ומאחד יותר, כגון אם ה' שהופרש עליהם נתערבו בעשר שלא הופרש עליהם יפריש מששה שאז ודאי הפריש מאחר שלא הופרש עליו", עכ"ל. והכי נמי במקרה זה עליו להפריש מכמות של הלחמים שהיא יותר ממה שהתערב ואז בוודאי הפריש מהחיוב על החיוב.
שאלה ט
שאלה: לקחו את חתיכת החלה כדי לשורפה על הגז, ובטעות נפלה חתיכת החלה לתוך סיר עם תבשיל רותח שהיה על האש מה דין התבשיל?
תשובה: אם נפלה החלה לתוך תבשיל רותח כיון שאינו ממין החלה נאסר התבשיל כל שאין בו פי שישים מהחלה שנפלה, וצריך להגעיל את הסיר. ואם יש שישים הרי היא בטלה בשישים כשאר איסורים ואם ניכרת בתוכו חייב להוציאה משם גם לאחר שנתבטלה, אכן התבשיל לא נאסר.
אמנם אם עדיין לא אכלו מהחלות אפשר להשאל עליהם ושוב פעם להפריש ויכוין לפטור גם את המרק ואת הבליעות בסיר.
ביאורים ומקורות:
טבל שנתערב בשאינו מינו
אע"פ שחלה דינה כתרומה שבטלה באחד במאה כמבואר לעיל, מכל מקום כשהחלה נפלה לתוך תבשיל רותח היא בטלה באחד בשישים ככל שאר האיסורים. ולכן כל שיש בתבשיל פי שישים כנגד החתיכה שנפלה, צריך רק להוציא את החתיכה החוצה והתבשיל והסיר מותרים. הטעם שכאן מספיק ביטול בשישים ולא צריך ביטול במאה ביאר בלקט העומר (פרק יד) מכיון שהתבשיל אינו ממין החלה, אלא הוא מין אחר, וכל הדין שתרומה וחלה צריכים אחד במאה הוא רק כשתערובת היא מאותו המין של החלה, אבל אם התערבו במין אחר הדר דינא לכל איסורי התורה שניתרים באחד בשישים, וכמבואר ברמב"ם (הל' תרומות פרק יג הלכה ב) ובשו"ע (סימן שכג סעי' א).
אם החתיכה אינה ניכרת מעיקר הדין אפשר להתיר בלי להוציא כלום אך עיין פתחי תשובה (סי' שכג ס"ק ב) דראוי להחמיר להרים כשיעור החתיכה שנפלה אפילו שאינה מכירה ולשורפה.
אכן אם לא היה בתבשיל שישים כנגד החתיכה כל התבשיל נאסר ואת הסיר צריך להגעיל.
להשאל על ההפרשה
אמנם במקרה שלא היה פי שישים יש אפשרות להשאל על ההפרשה ושוב פעם להפריש על הכל גם על הטבל הבלוע בתוך הסיר והתבשיל. אך עי' בחתם סופר (יו"ד סי' שיט) שכתב שכל מה שאפשר להתיר על ידי שאלה הוא רק אם נפלה למקומה כגון לעיסה, אך אם החלה נפלה לתוך תבשיל שלא במקומה אי אפשר להשאל וכתב [על אופן כזה] לא הייתי מתיר אלא לצורך גדול. אמנם להלכה לא הזכירו הפוסקים חומרא זו ואפשר להשאל ולהפריש שוב ועיין פתחי תשובה (ס"ק ב) שדן בכעין זה וכתב שאפשר להשאל.
[1]. אין צריך לצרף את הכל בסל אחד כיון שכל מה שצריך צירוף סל הוא רק כשלא היה שיעור בעיסה אבל כשהיה שיעור בעיסה אין דין לצרף.
