רבי אשר בורובסקי שליט"א
מרבני בית ההוראה ע"ש הרב ש. א. רוזנברג זצ"ל
מאמר מתוך הליכות שדה 220 – אלול תשפ"ב
נסתפקו הלומדים, במי שרוצה ללקוט רימונים של שביעית שלא לצורך אכילה, אלא כדי להניחם בתוך כלי לקשט שולחנו בפירות, וישהו שם עד שירקבו. וכן ללקוט אתרוגים ושאר פירות יפים לקשט את סוכתו בחג ואין בדעתו לאוכלם ויודע שלא יבואו לאכילה, וישמרם עד שירקבו. וכן יש להסתפק, כשמלקט אתרוג למצות ד' מינים בלבד ואין כוונתו לאוכלו ויודע שלא יאכל, כמו בכל שנה שאינו נאכל אלא מתייבש והולך לאשפה, האם רשאי לעשות כן או לא.
ונראה דספק זה תלוי בביאור ב' דינים בשביעית הראשון, הוא ההלכה הפסוקה ברמב"ם [רפ"ה משמו"י] דפירות שביעית נתנו רק לאכילה ולשתייה וכו' שהם שימושים שהחילו על הפרי קדושת שביעית ולא לשימושים אחרים, ויש לדון בזה, האם הגבלות אלו נאמרו רק על צורת השימוש המותרת בפרי או כלול בהלכה זו גם תנאי להיתר הזכייה בפרי מן ההפקר, שרק זכיה לצורך שימושים אלו העמידה התורה את הפקר הפירות, והלוקט ומשתמש בהם לצורך שאינו של שביעית אף שלא הפסיד הפרי בשימושו, מכ"מ אין לו זכות לקיטה בהם.
הדבר השני, ממה שאמרה תורה ‘ואכלו אביוני עמך' מבואר שהפקר הפירות בשביעית יש לו תכלית והוא קיום דין ההפקר, ואין לזכות בפרי אלא לאופן שיתקיים יעודו, כמפורש בתורה .
נמצא דיש להסתפק שעובר בתרתי, מצד ‘לאכלה' שהוא השימוש והעמדת ההפקר של הפרי ,ומצד ‘ואכלו אביוני עמך' שהוא קיום ותכלית ההפקר .
לגבי הספק השני נראה לכאורה שיש להוכיח לאסור מדברי החזו"א [יד, ד] שביאר הטעם שמונעים עכו"ם מלזכות בפירות שביעית אף שחלות הפקר התורה גם לעכו"ם אמנם תכלית ההפקר הוא ההשתמשות של ישראל בפירות, וז"ל, ‘פירות שביעית קדישין הן למצותן מוזהרין בני נח שלא לקפח לישראל ממצוותן'. ופשוט שאזהרה זאת כוללת גם את ישראל שמוזהר שלא לקפח ישראל ממצוותן ועובר בזה שזוכה בפירות לשימוש שאינו של שביעית .
אכן יתכן שלהאמור טעם זה נכון כלפי רימונים וכן פירות לקישוט הסוכה אבל אתרוגים לחג שעומדים אצל הרוב רק למצות ד' מינים י"ל שאינו מפקיע ישראל ממצותן. אא"כ נאמר שכל שימוש שאינו נוהג בפרי כמצוותו אסור. [יעוי' בירושלמי רפ"ק דערלה ובביאור הגר"א שם ,דהנוטע אתרוג רק לקיום מצות ד' מינים, אפ"ה אינו בטל ע"י כן שם פרי מהאתרוג וכן מקרי עץ מאכל וחייב בערלה].
בענין הספק הראשון מצינו בזה למרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל [שיח השמיטה פ"ט ה"ז] שמתיר לקטוף אתרוג משדה של הפקר למצות ד' מינים ובלבד שיאכל חלק מן האתרוג אחרי החג כי פירות שביעית התורה נתנה לאכילה. משמע דס"ל שאף ההיתר לזכות בפרי תלוי בשימושים שעומד אליהם. ועפ"י זה תובן הנהגת והוראת מרן החזו"א שהזדרז בעצמו וזירז אחרים [עי 'אורחות רבינו ח"ג עמ' רסז וצהה"ל פ"ה ס"ק קעט] לאכול האתרוג של מצות החג מיד במוצאי החג ומשמע שם שהיה רק אתרוג אחד, והרי כמות ג' סעודות אין צריך לבער, אלא נראה דסבר החזו"א שחייב דוקא לאוכלו, ואפשר דעפי"ז הנהיג כן מרן הגרח"ק.
ונראה דאין לומר דלמאן דמתיר גרם הפסד בפירו"ש כ"ש שמתיר לקיטה זו שהיא לא יותר מגרמא, כיון דבגרמא הנידון גדר חיוב הדין דלאכלה ולא להפסד אם נאסר להפסיד הפרי דווקא ע"י מעשה או גם בגרמת מעשיו, אבל הכא הנידון דפירות שביעית ניתנו לשימושי שביעית בלבד ואם מעמידם או משתמש בהם רק לשימושים שאינם בכלל קדושת שביעית, אף שאינו מפסיד גוף הפרי בשימושו, מכ"מ יש להסתפק בו שעובר בזה משום שפירות שביעית ניתנו ‘לאכלה ,'וכן על ‘ואכלו אביוני עמך' כדביאר החזו"א הנ"ל שמפקיע הפרי מיעודו ולא משתמש בו כלל את השימוש הראוי לו, ועוד אפשר דיש בו משום ‘סחורה' שמעמידו וקובעו להיות כחפץ אחר.
אכן משמיה דמרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל משמע כאידך גיסא, [משנת הגרי"ש ה, יד] דחשש דאין היתר לבי"ד לעשות אוצר בי"ד באתרוגים אא"כ יאכלו האתרוגים אחר החג, דכיוון שכל היסוד של תקנת אוצר בי"ד היה לצורך פירות לאכילה, לכן הורה שראוי לעודד את הציבור לאכול את האתרוגים לאחר החג. משמע מהוראתו דרק משום קיום תקנת אוצר בי"ד יש לאוכלם, אבל עצם הזכייה בהם מן ההפקר רק למצווה ושלא לאכילה אינו אסור, ואפשר טעמו משום שנטעו למצווה קיימי לזה .