שאלה
אחד מידידי אפה בביתו 'מצה עשירה', מקמח ומי פירות בלבד, ולא עירב בה אפילו טיפה אחת של מים. האם צריך להפריש חלה ממצה זו?
תשובה
לדעת השולחן ערוך גם עיסה שנילושה בשאר משקים חייבת בחלה, וכך נוהגים בני ספרד.
אך יש מן הראשונים שסוברים שאינה חייבת בחלה אלא אם כן נילושה במים, או באחד מהמשקים: יין, שמן-זית ודבש דבורים. אך אם נילושה בשאר השמנים, במיצי פירות או בביצים, היא פטורה מן החלה. ויש מהפוסקים שחששו לדעתם והורו שבאופן זה יפרישו בלי ברכה, וכן מנהג בני אשכנז.
ברם לכל הדעות ראוי לכתחילה שלא ללוש עיסה שיש בה שיעור חלה, במי פירות בלבד, וזאת כדי שלא להכנס לספק ברכות, אלא יתן בה גם מים, יין או שמן זית. ובביאורים נבאר טעם נוסף שלא ללוש שיעור חלה במי פירות בלבד.
בענין כמות המים שיש לערב בעיסה כדי שתתחייב בחלה לכל הדעות: יש אומרים שמספיקה אפילו טיפה אחת, ויש אומרים שצריך שהמים יהיו הרוב. ובשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל מסרו שאין צריך שהמים יהיו הרוב, אבל צריך שיערב בה כמות חשובה של מים, שיהיו חלק נכבד מהעיסה.
אם אינו מערב בה מים, אלא יין, שמן זית או דבש דבורים, צריך שמשקים אלו יהיו רוב ביחס למי הפירות.
ביאורים
במשנה שנינו (חלה פרק ב משנה ב): "עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה". וכוונת המשנה לחדש שאפילו עיסה שלא נילושה במים, ואפילו לא באחד משאר המשקים האמורים בתורה (שסימנם י"ד שח"ט ד"ם, והם: יין, דבש, שמן-זית, חלב, טל, דם ומים), אלא במי פירות, מי ביצים וכדומה, גם היא חייבת בחלה.
ברם נחלקו אמוראים בירושלמי (שם) אם משנתנו דברי הכל. שכן במסכת טבול יום (פרק ג משנה ד) נחלקו תנאים בעיסה שנילושה במי פירות ונגע בה טבול יום, אם נפסלה כולה או לא. רבי אליעזר בן יהודה איש ברתותא אומר משום רבי יהושע פסל את כולה, רבי עקיבא אומר משמו לא פסל אלא מקום מגעו.
והביאור, שנחלקו האם עיסה שנילושה במי פירות חשובה כולה כמחוברת או לאו. רבי אליעזר בן יהודה סובר שמי פירות חשובים כחיבור, ולכן נפסלה כולה, ואילו רבי עקיבא סובר שאינם חשובים חיבור, ולא פסל אלא את מקום מגעו.
ולדעת רבי עקיבא שמי פירות אינם חשובים חיבור, לכאורה גם לא תתחייב בחלה, שהרי אין כאן עיסה אחת בשיעור חלה. וכך דעת רבי יוסי ברבי חנינא (בירושלמי שם), שמשנתנו המחייבת עיסה זו בחלה סוברת כרבי אליעזר בן יהודה, ונמצא שאין הלכה כמשנתנו, שהרי הלכה כרבי עקיבא מחברו, ולהלכה עיסה זו תהיה פטורה מן החלה.
ברם דעת רבי חייא (בירושלמי שם) שמשנתנו כדברי הכל, שאפילו רבי עקיבא שסובר שאינם חיבור לטומאה, מודה שהם חיבור לחלה. ולדעתו הלכה כמשנתנו, ועיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה.
והרמב"ם כתב (ביכורים פרק ו הלכה יב): "עיסה שנילושה ביין או שמן או דבש וכו', כל אלו חייבין בחלה". ולא הזכיר הרמב"ם מה דינה של עיסה שנילושה בשאר מי פירות. ונחלקו הפוסקים בביאור דעתו. הר"ש סיריליאו (בביאורו על הירושלמי חלה שם) כתב שלדעת הרמב"ם עיסה שנילושה בשאר מי פירות פטורה מן החלה, ומשום כך נקט הרמב"ם דווקא יין שמן ודבש חייבים בחלה, שהם משבעת המשקים, אך שאר מי פירות פטורים. וכן כתב הקרית ספר (ביכורים שם) והב"ח (יורה דעה סימן שכט) ועוד אחרונים.
אמנם הטור (יורה דעה סימן שכט) כתב בשם הרמב"ם שעיסה שנילושה במי ביצים חייבת בחלה. וכתב הבית יוסף שאפשר שנוסחא אחרת היתה לו ברמב"ם, אך הוסיף שגם מן הנוסח הנמצאת בידינו משמע כדברי הטור, שאם היה הרמב"ם סובר ששאר מי פירות פטורין מן החלה, היה כותב כך בפירוש. וכן כתב בכסף משנה (ביכורים שם), שלדעת הרמב"ם עיסה שנילושה בשאר מי פירות חייבת בחלה.
עוד הביא הבית יוסף שהרא"ש שאל את הרשב"א בענין זה, והשיב לו הרשב"א שאין דוחין את דברי המשנה מההלכה מכח דברי הירושלמי. (ועיי' בשו"ת הרא"ש כלל ב סימן יד, ובשו"ת הרשב"א חלק א סימן תסד).
וסיים הבית יוסף שמכיון שהרמב"ם והרשב"א מסכימים לדעה אחת, יש לפסוק כדבריהם, ועיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה. וכן פסק בשולחן ערוך (סימן שכט סעיף ט): "עיסה שנלושה במי פירות, אפילו בלא שום מים, חייבת בחלה".
ברם בפירוש הרא"ש על המשנה (חלה שם) נטה לפסוק שהיא פטורה מן החלה, כרבי יוסי ברבי חנינא, וסיים: "לכן טוב ליזהר שלא ללוש במי ביצים לבדם בלא תערובת מים, כדי לצאת מהספק של חיוב חלה".
והש"ך (שם ס"ק ט) ציין לדברי הרא"ש, וכתב שגם הרע"ב הסתפק בדבר, והכריע להלכה שיש להפריש ממנה בלא ברכה, ואם יש לו עיסה אחרת שנילושה במים, יפריש ממנה גם על זו.
ולהלכה, לכתחילה בוודאי יש לנהוג כעצת הרא"ש להסתלק מן הספק ושלא ללוש עיסה כשיעור חלה במי פירות בלא מים, וכן כתב בשער הציון (סימן תסב ס"ק כז). ולהלן נבאר כמה מים צריך לתת בעיסה כדי שיהיה ניתן לברך על ההפרשה לכל הדעות.
ומלבד האמור ישנו טעם נוסף להמנע מללוש עיסה במי פירות בלא מים. והוא, שבאופן זה החלה המופרשת תהיה טהורה, וחלה טהורה אסור לשורפה וגם אסור ליתנה לכהן, ומה יעשה בה.
ונבאר: מאכל שלא בא עליו אחד משבעת המשקים י"ד שח"ט ד"ם, אינו מקבל טומאה. ואפילו נגע בו טמא, המאכל אינו נטמא. ומכיון שקמח זה נילוש במי פירות בלבד, לא הוכשר לקבלת טומאה, והחלה שמופרשת ממנו טהורה. ומה יעשה בה, לשורפה אינו רשאי, שהרי אסור לשרוף חלה טהורה, וגם ליתנה לכהנים שיאכלוה אינו רשאי, שהרי הכהנים עצמם טמאים ואסורים לאכול חלה.
וכן כתב הבית יוסף (שם) בשם הסמ"ק (סימן ריט): "רבינו נתנאל היה מקפיד במי ביצים כו' כיון שנילושה בביצים שלא הוכשרה בשום משקה אינה מקבלת טומאה, ואם כן מה יעשה מחלתה, לשורפה אינו יכול כיון שהיא טהורה, וגם לאוכלה אינו יכול כיון שאין רובן טהורים".
וכך פסק בשולחן ערוך (שם סעיף י): "יש ליזהר מללוש במי פירות שאינם משבעת משקים אלא אם כן יערב עמהם אחד משבעה משקים".
ואכן טעם זה קיים רק בקמח שנטחן מחיטה שלא נלתתה במים, שכן אם נלתתה במים קודם הטחינה, כבר הוכשרה לקבל טומאה. [אך מצויים סוגים שונים של קמח מחיטה שלא נלתתה, כגון סוגים מסויימים של קמח מלא, קמח המיועד למצות, או קמחים שמשווקים בעיקר לאחר הפסח ומצוין עליהם שנטחנו מחיטה שאינה לתותה].
אכן גם בקמח שנטחן מחיטה לתותה יש להזהר לכתחילה שלא ללוש כשיעור חלה במי פירות בלבד, וזאת מן הטעם הראשון, כדי שלא להכנס לספק בברכת הפרשת החלה.
ברם אם כבר לשו את העיסה במי פירות בלבד, לדעת השו"ע מפרישים ממנה חלה בברכה, וכן ינהגו בני ספרד כמבואר במטה יהודה ובשולחן גבוה ובמאמר מרדכי (סימן תסב) ועוד אחרונים, ובני אשכנז יפרישו ממנה חלה בלא ברכה, או יביאו עיסה אחרת שנילושה במים ויפרישו ממנה גם על זו, כדברי הש"ך.
ובמקדש מעט (שם ס"ק יח) ביאר כוונת הש"ך שילוש עיסה קטנה במי פירות ובמים, ויצרף את שתיהן על ידי שישיך אותן זו בזו, ויפריש על שתיהן מחלק העיסה שיש בה גם מים, ואותה החלה מותר לשורפה.
והנה נתבאר לעיל שלכתחילה אין ללוש עיסה כשיעור חלה במי פירות בלבד, אלא יש לערב גם מים עם מי הפירות. ועתה נבאר את כמות המים שיש לתת בעיסה כדי שתהיה מחוייבת בהפרשה בברכה לכל הדעות.
בשער המלך (הלכות ברכות פרק ו הלכה א, ד"ה ועיי' בטור) כתב שאם בא לערב מים במי הפירות, די בכמות כלשהי, וכלשונו: אפילו טיפה אחת. אך אם בא לערב בהם משקה אחר משבעת המשקים, כגון יין או שמן זית, צריך שכמות היין או השמן תהיה מרובה מכמות מי הפירות.
המקור לחילוק זה הוא מדברי הרמב"ם (טומאת אוכלין פרק טז הלכה ד) לענין הכשר לקבלת טומאה: "מי פירות שנתערבו בשאר המשקין הולכין אחר הרוב. נתערבו במים כל שהן הרי הכל משקה ומתטמא טומאת משקין ומכשיר".
וסבר השער המלך שהוא הדין לגבי חיבור לחיוב חלה, אם עירבו מים במי הפירות, די בטיפה אחת של מים, אך אם עירבו בהם שאר משקין, הולכין אחר הרוב. דברי השער המלך הובאו בהגהות רבי עקיבא איגר על השולחן ערוך (שם), ובפתחי תשובה (שם), וכדבריו כתב גם בספר חלת לחם (סימן ח סעיף ט).
ברם בדרך אמונה (ביכורים פרק ו הלכה יב, ביאור ההלכה ד"ה עיסה) הקשה מנין לנו לדמות ענין חיבור לחלה לענין הכשר טומאה, ושמא לענין חיבור לחלה צריך שיתן בה כמות מים שיש בה כדי ללוש את העיסה, יעוין שם.
והאור שמח נקט אמנם שדין חיבור לחלה שוה לדין הכשר לטומאה, אך נקט שההלכה כהראב"ד שחולק על הרמב"ם (בהלכות טומאת אוכלים שם) וסובר שגם במים צריך שיהיה הרוב מים.
ובשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל מוסרים שלא די בטיפה אחת של מים, וגם אין צריך שיהיה רוב מים, אלא אם נתן בעיסה כמות חשובה של מים יכול להפריש בברכה [יתכן לומר שהכוונה כמות שיש בה כדי ללוש עיסה כמבואר בדרך אמונה הנ"ל].
