תגיות קשורות

בדבר השאלה של קניית ירקות בשמיטה ממשקים הנמצאים דרומית לים המלח, שכמה ועדות שמיטה מקילות בזה, בהנחה שדרומית מים המלח חשיב חו"ל. ואחרות מחמירות.

בטרם נעסוק בשאלה אם ניתן לברר ולתחם את הגבול הדרומי של ארץ ישראל ולקבוע בזאת מסמרות, יש להקדים ולברר דין השטחים שכבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, אם שטחים שלא כבשום עולי בבל אין בהם חשש שביעית, הרי אין צורך לברר את גבולות הארץ שציינה התורה, אלא רק לבדוק ולתחום את גבולות עולי בבל.

  • דיני גבול עולי בבל וגבול עולי מצרים

בשביעית פ"ו מ"א שנינו, שלש ארצות לשביעית כל שהחזיקו בו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד, וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, נאכל אבל לא נעבד, מן הנהר ומאמנה ולפנים נאכל ונעבד. ושם במשנה ב' נתפרשו דיני סוריה.

ובדין גבול עולי בבל כתב הר"ש, לא נאכל – לאחר שביעית בלא ביעור, ולא נעבד – בשביעית, ולפיכך בעולי מצרים דנאכל אבל לא נעבד – מותר לאכול אחר הביעור, אבל אסור לעבוד, עכ"ל. וכן פירש הריבמ"ץ. כלומר ההבדל בין גבול עולי מצרים לגבול עולי בבל, הינו לגבי ביעור, שאין חיוב בגבול עולי מצרים. אולם הר"ש לא פירש את דין קדושת שביעית בפירות שגדלו בגבול עולי מצרים, וכתב פאת השלחן בסימן ד' סקכ"ה וז"ל "שיטת הר"ש ז"ל שפי' נאכל לאחר הביעור ר"ל בלא ביעור משמע דאין בהם קדושת שביעית וכן הגידולין והספיחין מותרין באכילה בלא קדושת שביעית". ומאי דברירא ליה לפאה"ש מספקא ליה למשנה למלך בפ"ד הכ"ו דכתב, "ובסברת הר"ש אני מסתפק במה שכתוב דכבוש מצרים נאכל לאחר הביעור, אם קודם הביעור יש בו קדושת שביעית באכילתה או לא, ומן הסברא נראה דאין בו קדושת שביעי כלל, דכל דבר שיש בו קדושת שביעית צריך ביעור. ודוחק הוא בעיני לחלק בין חיובא דביעור לחיובא דקדושת שביעית, אך מפשט דבריו נראה דדוקא לאכול אחר הביעור הקלו בכבוש מצרים, אך לשאר דברים לא הקלו ויש בהם קדושת שביעית", עכ"ל. [ולא פירש כלום לאיסור ספיחים].

הרי דלדעת המשנה למלך דברי הר"ש מטין לומר דקדושת שביעיתא איתא בגבול עולי מצרים, אף שאין חובת ביעור. ומה שתמה המשנה למלך בסברא לחלק בין קדושת שביעית לביעור, אפשר לומר שכבר מצאנו בפ"ז מ"ב כל שאינו מאכל אדם ומאכל בהמה וכו' יש לו שביעית ולדמיו שביעית, אין לו ביעור. וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ז הי"ד יש לו שביעית ולדמיו שביעית אבל אין להם ביעור אע"פ שאינו מתקיים בארץ, הרי דלא כל מה שנתחייב בקד"ש נתחייב ביעור. (אמנם הר"ש פליג שם ע"ד הרמב"ם אפשר דהוא משום דשאר מינים שאינם עצים הרי הם בבחינת הסיאה והאיזוב ואם חישב עליהם הרי הם בכלל מאכל אדם וכמ"ש הראב"ד, אך בחלוקה בין ביעור לקדושת שביעית לא פליג) ובפרט ששיטת הר"ש כמבואר במשנתנו דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא, וא"כ דין שביעית בגבול עו"מ הינו גזרה מיוחדת, וכל שמצאנו בדבר אחד חלוקה בין ביעור לקד"ש הרי אפשר שחכמים חלקו כן בגזרותיהם.

והנה החזון איש שביעית סימן ג' סקכ"א בריש דבריו בהסבר הר"ש נוטה לומר שאין קדושת שביעית בפירות שגדלו בגבול עולי מצרים, אולם בסוף הסעיף חזר בו, וכן מפורשים הדברים בסעיף קטן כ"ב בדברי הר"ש לגבי סוריא שיש בה איסור קצירה מן השמור, כתב החזו"א וז"ל נראה מדברי רבינו דיש איסור שימור בסוריא וזה כמו שצדד המל"מ דלא הותר רק אכילה אחר הביעור, אבל שאר דיני שביעית נהגא דאי אין מצוות הפקר ודאי לא שייך איסור קציר משם משומר ודין סוריא ודאי לא חמיר מדין שאר ארץ שכבשום עולי מצרים וכו', וכן הוא בלשון הר"ש לעיל משנה א' וכו', עכ"ל. הרי דלמסקנת החזו"א גם לדעת הר"ש נוהג קד"ש בגבול עולי מצרים, וכדעת המל"מ.

בדעת הרמב"ם ברורים הדברים, וז"ל בפ"ד הכ"ו כל שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב אסור בעבודה וכל הספיחין שצומחין בו אסורין באכילה, וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצרים בלבד שהוא מכזיב ועעד הנהר ועד אמנה אע"פ שהוא אסור בעבודה בשביעית ספיחין שצומחין בו מותרין באכילה עכ"ל. נמצינו למדים דבגבול עו"מ – דלא גזרו ספיחין ולא מצאנו ברמב"ם שום קולא נוספתת בגבול עו"מ. ובפיהמ"ש כתב הרמב"ם לחלק דבגבול עו"מ לא אסרו באכילה נעבד, ואילו בגבול עו"מ אסור באכילה (וכבר ביאר הרמב"ם בתשובותיו סי' קלו את הסתירה בין פיהמ"ש לבין הלכות שמיטה ויובל), אבל נראה דשאר דיני קדושת שביעית נוהגים בגבול עו"מ.

לדעת הגר"א יש לפרש לשון המשנה דנאכל בגבול עו"מ כוונתו דנאכל בלא קדושה, ולעיל הבאנו דברי תלמידו בעל פאה"ש דפירש כן גם בר"ש דבגבול עו"מ נאסרה רק העבודה ואין קדושת שביעית. אך להלכה, פסק החזו"א בסי' כ"ו סדר השביעית אות ד' כדעת הרמב"ם והר"ש – לדעת המל"מ (עיין סימן ג', ובסי' כ"ו בסדר השביעית אות ד').

לפי זה, אף אם יתברר כי שטח מסוים בארה"ק היה בכלל עו"מ ולא כבשוה עולי בבל – יש בפירותיו קדושת שביעית, אבל אין בו ספיחין.

  • שאלת בין שאן – וכרכים שלא קידשום

אלא דלכאורה יש לעיין דבחגיגה ג' ע"ב איתא עמון ומואב מעשרין מעשר שני בשביעית, מה טעם הרבה כרכים כבשוה עו"מ ולא כבשום עו"ב מפני שקושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, ע"כ. וכתב שם רש"י לפיכך בשאר אר"י אין זריעה בשביעית אבל עמון ומואב הניחו מלקדשם כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית (וע"ע רש"י חולין ו ע"ב ד"ה בית שאן), משמע שבאותם הכרכים שהניחום מלקדש הותרו כל המלאכות בשביעית וזה לכאורה דלא כהעולה ממתניתין דלעיל דמשמע דאף מה שלא כבשו כלל נאכל ולא נעבד. (וכבר הקשו כן המהר"י קורקוס והמל"מ פ"ד הכ"ז. והרש"ס ריש פ"ז ואכמ"ל) ומרן החזו"א כתב בסי' ג' סקכ"ד דאינו ענין להא דתנן פ"ו דשביעית מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, דהתם לא הניחו בשביל עניים שלא נתיישבו שם ישראל וכמש"כ הר"מ בפירושו והתם תיקנו שיהא נאכל ולא נעבד, אבל הנחו כרכים שמצאו לצורך תקנת העניים שלא גזרו עליהם כלל וזה כוונת רש"י שכ' שותר לחרוש ולזרוע שם ול"ק קו' המל"מ, עכ"ד. כלומר, שני סוגי מקומות יש, אותם שלא נתישבו שם יהודים – והם בכלל גבולות עו"מ, ויש מקומות שאמנם נתישבו שם יהודים אך חכמים ראו צור לא להחיל שם קדושת שביעית כלל מחמת העניים. ועיין במהר"י קורקוס פ"א מהל תרומות*.

נמצינו למדים:

  • שטח שכבשו עו"מ אף שאינו אסור משום ספיחים יש בגידוליו קדושת שביעית, ומכאן שאי אפשר להביא משם ירקות לחנויות ולמכרם מחמת איסור סחורה.
  • המחמיר בשמור ונעבד, ובפרט בעיה"ק ירושלים שמקובל שגדולי ירושלים אסרו שמור ונעבד – אינו יכול לאכול תוצרת שנזרעה באיסור.
  • כרכים שהניחום עולי בבל ולא קדשום, הינם מקומות מצומצמים שהניחום בדווקא בגלל תקנת עניים, והיתר זה היה דווקא במקומות אלו ואינו שייך לשאר השטחים שלא כבשום עולי בבל.

לפיכך עלינו לברר אם ניתן להגדיר את גבול הדרומי בארץ ישראל בזמן עולי מצרים.

  • הגבול הדרומי-מזרחי של ארץ ישראל.

בחומש במדבר בפרשת מסעי נתחם גבולל אר"י למצוותיה, (עיין רש"י פרק ל"ד ב' וכפו"פ פרק י"א) ושם (פרק ל"ד פסוק ג) נאמר, "והי' לכם גבול נגב מקצה ים המלח קדמה ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים…" וגו'.

בספר יהושע תחילת פרק טו בתחום גבולות שבט יהודה נאמר, "ויהי להם גבול נגב נקצה ים המלח מן הלשון הפונה נגבה ויצא אל מנגב למעלה עקרבים ועבר צנה ועלה מנגב לקדש ברנע…" וגו'.

– הרי שהגבול יוצא מלשון דרומית ("מן הלשון הפונה נגבה") מזרחית ("מקצה ים המלח קדמה", עיין תרגום ירושלמי במדבר שם) – משם "נסב הגבול" כלומר פנה לכוון דרום-מערב "למעלה עקרבים".

ים המלח הינו אחת הנקודות הבודדות בארה"ק שאין ספק על זיהויו. אלא שיש קושי לקבוע את נקודת הסיום המזרחית והדרומית של ים המלח. לי הרשימות והמדידות שבימינו – פני ים המלח נשתנו בצורה משמעותית אפילו רק במשך מאה השנים האחרונות (ולא רק בגלל חציבת המלח מהים), הפער בין הגבהים השונים הידועים לנו נע בין מינוס 370 מטר למינוס 400 מטר (מתחת לפני הים), התנודות בגובה הים מתבטאות באורך וברוחב ים המלח, ככל שהמים גבוהים יותר כך שטח פני הים רחב יותר. הדבר משתקף בעיקר באורך האגן הדרומי של ים המלח בהיותו הצד הרדוד יותר של הים (מספר מטרים). ואכן גם אותם שרצו להתיר לקיחת ירקות ממקומות מוגדרים בדרום מזרח ים המלח, הרגישו בקושי זה אלא שהגיעו למסקנה כי "יש לנו לחוש לחומרא לכל היותר עד איזור מפעלי ים המלח" (משנת-יוסף), דבר זה הינו השערה, שכנגדה ישנם השערות אחרות. לדוגמא: חוקר אחד כותב "כי הים יכול להיות מוצף בצורה ניכרת כך שגבולותיו חרגו בהרבה מעבר לגבולות שהיו במאה זו, וזה היה כנראה המצב לפני שמונה מאות שנה" (ד"ר י. רונסון, ים המלח בהלכה, תחומין ה'). מובן מאד כי שבעתיים קשה לקבוע מה היה גבול ים המלח לפני למעלה משלשת אלפים שנה.

יתירה מזו, לדעת יוסיפון ים המלח השתרע עד צוער, ואם נקבל את ההנחה הרווחת אצל החוקרים שצוער הוא כפר צפי הנמצא כיום כמה ק"מ דרומית-מזרחית לים המלח, הרי שהים הגיע בעבר לנקודות דרומיות-מזרחיות מכפי שהוא כיום, ונמשך הרבה לצד מזרח, ומכאן שגובהו היה גבוה מאשר היום, וברור שבגובה כזה כיסה עוד שטחים גם בדרום ובמזרח מעבר לגבולותיו הנוכחיים [ובזה גם מוסבר דברי התרגום ירושלמי, כי הגבול התחיל מ"לשון דרומית מזרחית של הים" הלשון הדרומית מזרחית בעוד שבזמנינו הלשון הינה מערבית ואכן במפות של הולכי דרכים עד לפני כמאתים שנה, לשון הים הינה בכיוון מזרח.

בנוסף לשאלה של גבול ים המלח, יש לדון כיצד ממשיך קו הגבול מים המלח, והנה ראיתי מי שרצה לומר שחייבים לקבוע כי הגבול ממשיך מערבה מים המלח בזוית שלא תעלה על °45 שאם לא כן לא היתה התורה קובעת את ים המלח כנקודה דרומית שהרי יש נקודות דרומיות ממנו. (אמנם אם הזוית קטנה מ-°45 הרי הכוונה שכל שאר המקומות הינם מזרחיים ממנו.) ואם קבלה נקבל, אולם לדין יש תשובה, ראשית נעיר, כי האדמת-קודש ודאי לא שמע מכלל מחודש זה, והגבול שלו יורד דרומה בקו שנוטה אך מעט מזרחה לאורך עשרות ק"מ , והרי"מ טיקצינסקי שקבע את גבול הדרום באיזור אילת ודאי שלא ידע מ"ההוראה המחודשת" שלא להמשיך את גבול אר"י בזוית גדולה מ-°45 , והם תפסו לדבר פשוט שהתורה קובעת את ים המלח כגבול דרומי-מזרחי, שדרומה ממנו ישנם עוד נקודות רבות בתוך תחום ארץ ישראל. יתירה מזו, הדברים שכתבנו לגבי גבול ים המלח יש להם השלכה גבי המשך תיחום ארץ ישראל, שהרי אם נקודת הגבול של ים המלח עוברת בקו האורך המזרחי של ארץ ישראל, והתתורה קובעת את קצה ים המלח כגבול דרומי של ארץ ישראל, ואפילו אם הוא "נסב" כלומר פנה אחר כך לכיוון דרומית למעלה עקרבים, הרי מסתבר שמעלה עקרבים איננה דרומית בצורה משמעותית מים המלח, שהרי התורה קבעה את ים המלח כגבול דרום, ואם מעלה עקרבים היתה הרבה יותר דרומית התורה היתה מציינת כי מעלה עקרבים הינו גבולה הדרומי של ארץ ישראל, אולם אם קצה ים המלח הינו מזרחית מקו האורך של ארץ ישראל, הרי קביעת התורה להיותו גבול הינה דווקא בנקודה המזרחית-דרומית ויתכן שהנקודה השניהמעלה עקרבים הינה דרומית באופן משמעותי מים המלח. אולם כאמור, גם מבלעדי דברינו לא מצאנו איזו שהיא הגבלה לגבי ירידת הגבול דרומה, וכל שהירידה תהיה בנטיה מערבה יכול הגבול להמשיך דרומה, אלא שיש לברר כעת מהי נקודת הגבול השניה שאחרי ים המלח.

מעלה עקרבים

גם נקודת הגבול השניה מעלה עקרבים – איננה ברורה כלל ועיקר, בעל תבואות ארץ קובע את מיקומו בג'בל חנזירה (כ-30 ק"מ דרומית מזרחית מים המלח), אחרים קובעים את מיקומו במעלה עקרבים של היום (כ-45 ק"מ דרומית מערבית מים המלח), הגרי"מ טיקוצ'ינסקי זצ"ל קובע את מעלה עקרבים באיזור אילת של היום (כ-140 ק"מ דרומית לים המלח). [ויש הטוענים שהגרי"מ טיקוצ'ינסקי פירש את המילה "עקבה" המופיעה בתרגום הרס"ג כמעלה עקרבים, ולדעתם אין זה נכון שהמילה "עקבה" ברס"ג הינה תרגום למילה "ונסב" ולא שם מקום, אמנם המעיין בספרו בהוספה לפרק י"ט יראה שכמה וכמה טעמים באמתחתו לקבוע את מיקום מעלה עקרבים סמוך לאילת].

הרי לנו שלש נקודות – המרוחקות זו מזו המוצעות כמעלה עקרבים. דוגמא לקושי לקבוע גבולות ומקומות, ואף הסתמכות על שמות המקומות הערביים בעלי צליל דומה אינן ראיה מוכחת וכבר כתב הגר"ח קניבסקי – "ראיתי מה שליקט מכל האחרונים בזה וראיתי שכל דבריהם הם השערות נסמכות על שמות הערביים שקורין למקומות ההם וכמובן שאין מזה ראי' נכונה לסמוך על זה". (הגם שחלק מזיהוי המקומות של בעל הכפו"פ הינם על סמך שמות המקומות בערבית).

* אמנם ראיתי שבספר ארץ חמדה הקשה דאם כדברי החזו"א שיש שטח של עו"מ ויש שטח שכבשו עו"ב אלא דלא החלו בו קדושת שביעית, אם כן ד' ארצות לשביעית, ולא ג' ארצות כדתנן במתניתין, שהרי יש ארץ שהניחו מלקדש כדי שיסמכו עליה עניים שנאכל ונעבד. והוסיף שם לומר דלא מסתבר שלא כתב התנא ארץ זו משום ששטחה מעט מזעיר שהרי בפירוש אמרו הרבה כרכים. אמנם לדעת החזו"א אין כאן קושיא, דהחזו"א ס"ל דהיתא הכרכים אינן היתר נרחב אלא בדוקא התירו וכמ"ש בסימן ג' סקי"ט וז"ל ונראה שלא הניחו עו"ב הכרכים שהניחו אלא הכרכים ותחומן ולא יותר שבקושי הניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית ולא נהגו בזה מידת פזרנות והלכך אין לנו אלא מה שאמרו בגמ' "בית שאן" אבל לא שדות שסביבותיה חוץ לתחומה, עכ"ד.

ברור א"כ שאותה תקנה של כרכים היתה מצומצמת מאד ומפוזרת בכל חלקי ארץ ישראל. לפי ראות עיני חכמים בגלל דוחק השעה וריבוי העניים ואין שייך למנות כרכים אלו כחלק נפרד מחלקי אר"י. לכן בבית שאן שהתירה רבי כמבואר בחולין דף ו ע"ב ונתחמו גבולות ההיתר בירושלמי דמאי פ"ב סוף ה"א עד היכן פרשתא וריצפתא וכו'. כתב החזו"א שאין ההיתר אלא בבית שאן ותחומה ודלא כדעת האדמת קודש שתחום בית שאן כולל בתוכו בערך 213 ק"מ מרובעים (עיין משנ"י ח"ב עמ' קכ"ז).

וכיהודא ועוד לקרא – בשנת תשל"ד נתגלתה בעמק בית שאן כתובת ביהכ"נ "ברחוב". כתובת זו כוללת בתוכה את הברייתא של תחומי עו"ב (המובאת בתוספתא שביעית ובספרי עקב, ובירושלמי שביעית). ובשורה החמישית מתחיל אילו המקומות המותרים סביבות בית שאן, מן הדרום שהוא פילי דקמפון וכו'. – פילי פירושו שער. הכתובת מונה שטח הנמצא בתוך מספר שערים ומקומות ידועים המצוים כנראה בעיר בית שאן גופא. חוקר כתובת זו טוען כי ההיתר לא היה מכוון לתחום בית שאן, כפי שהניחו בדרך כלל אלא לעיר בית שאן בלבד. משמע שכוונת התקנה לשטח מצומצם בלבד. ועיין בזה בשו"ת משנת יוסף סימן נ"ב.