הבא: סימן מ"ו מתווך שני שהצליח במקום הראשון <<
חושן משפט סימן מ"ה
הוספת כרטיסים שלא נקנו להגרלה
אודות מוסד שערך הגרלה שהכנסותיה מיועדות לצרכי החזקת המוסד, ושאלו אם מותר לקנות כרטיס להגרלה מכספי מעשר. ועוד שאלו אם מותר – במקרה ולא הצליחו למכור לציבור את כל הכרטיסים – להכניס במנין הכרטיסים שבקלפי גם את הכרטיסים שנותרו בידם (במחשבה שאולי פרס ההגרלה יפול בחלקו של המוסד), האם אריך למיעבד הכי.
ונבאר הענין, ישנם שני סוגי הגרלות, האחד – כאשר מודיעים מראש כי ההגרלה תיעשה בין מספר קצוב של כרטיסי הגרלה, והסוג השני כשהמוסד יוצא בהכרזה אודות הגרלה ואינו מודיע כמה כרטיסים עתידים להיות בהגרלה זו. ומרן בעל האגרות משה זצוק"ל (או"ח ח"ד סי' עו אות ב) דן בשאלה אם אפשר לקנות כרטיסי הגרלה ממעות מעשר, וחילק שם – דאם ההגרלה נעשית במספר קצוב של כרטיסים, ה"ז דבר הנערך בשומה וכמו במוכרת כתובה (מכות ג ע"א) שכתב רש"י "אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו מספק שאם נתאלמנה או נתגרשה יטלנה לוקח, ואם מתה יירשנה בעלה ויפסיד מעותיו", כמו"כ בהגרלה כזו יש אפשרות לקבוע ערך כספי של כרטיס ההגרלה בהערכת סיכוי הזכיה, ובכה"ג אינו יכול לקנות ממעות מעשר, אבל שונה הדבר בהגרלה שאין לה קצבה, שאי אפשר לשום שוויה "כגון שמוסד הצדקה מוכר כרטיסים בלא מספר, ומוכרים כפי שיוכלו למכור משך זמן גדול שאפשר שיהיו אף עשרת אלפים וגם כמה עשרות אלפים, לא שייך לשום שיווי ספק כזה שאם כן אין לספק כזה שום שיווי". ובכה"ג ס"ל לאגרות משה שאין רוכשי ההגרלה מכוונים אלא לצדקה, ומותר לקנות ממעות מעשר, אלא שאם הוא קונה ממעות של מעשר כלומר מעות הצדקה, הרי לכאורה גם הזכיה שייכת לקופת הצדקה, ובזה כתב האגר"מ כי כאשר עלה כרטיס ההגרלה בחלקו של הקונה ממעות המעשר, נחשב הדבר כמתנה מאת גבאי המוסד, שהם רוצים ומותר להם ליתן מתנה לאחד מהרוכשים "משום הזריזות לקנות כרטיסי הגרלה לצדקה שעל ידי זה דרך שמוכרין הרבה יותר ונתקבץ לצדקה וכו'. ואיכא רווחא לצדקה וכו'. לכן הרשות ביד הגבאים ליתן מתנה זו". אמנם הוסיף וכתב שראוי ליתן למוסד המעשר כספים מן הזכיה.
נמצינו למדים, דלדעת בעל האגרות משה – הגרלה שנעשית על מספר כרטיסים קצוב חשיב מכר. ולכן מסתבר שמכיון שהודיעו מראש כי יש בהגרלה סך מסוים של כרטיסים, כוונתם לכל הכרטיסים שבתוך ההגרלה, ולכן יתכן ומותר להכניס גם את הכרטיסים שלא נמכרו להגרלה. שהרי הקונים סברו וקיבלו כי יש כאן הסך הכולל של הכרטיסים, ועל דעת כן קנו כרטיסים, וגם אם היה עושה שומה היתה שומתו לפי כמות הכרטיסים הזו, ולכאורה גם באופן השני, של הגרלה שאינה מוגבלת בכמות הכרטיסים ופסק האגרות משה שאין לה שומה, היה נראה דמכיון שרוכשי ההגרלה כוונתם לצדקה (ואינו מכר) יהיה מותר להכניס לקלפי כרטיסים שלא נמכרו דהרי בהגרלה זו מוכרים כרטיסים בלא מספר. אבל אחרי העיון נראה דאי אפשר לומר כן, דא"כ הרי מכיון שבידו להוסיף כרטיסים בלא מספר, כולל אותם שלא נמכרו, הרי בטלת דין הגרלה, כי יוסיף לדוגמא, מליון כרטיסים ויכניסם להגרלה, ופשוט שאי אפשר לעשות כן, ולכן נראה לומר דאף לדעת האגרו"מ אין להכניס להגרלה אלא את אותם כרטיסים שנמכרו.
והבאנו קמיה מרן רבינו זצוק"ל שאלות אלו. ובדבר רכישת כרטיסי הגרלה מכספי מעשר היה מורה שיכול לעשות כן, אלא שאם עושה כן וזכה הכרטיס שבידו בפרס, הרי כספי הפרס שייכים לצדקה, דס"ל שאם נרכשה ההגרלה מכספי צדקה, הרי הצדקה זוכה בפרס שעלה בגורל.
אמנם פעמים שהיה דן לומר שיהא מותר לקונה לקבל חלק מהזכיה (והבנתי מדבריו דעד 49% יכול ליטול ואולי אף יותר), דלא גרע מסרסור שהביא כסף מנדיבי עם לקופת צדקה.
ובנדון צירוף כרטיסים שלא נמכרו שמעתי ממרן רבינו זצוק"ל שאין לעשות כן, הן בהגרלה שידוע מספר הכרטיסים שיוכנס בה וגם בהגרלה שלא ידוע מספר הכרטיסים, וטעמו ונימוקו הוא שיש מעין הסכם בין הקונים והמוסד שעושה את ההגרלה, שרק הכרטיסים שנמכרו יכנסו להגרלה, וע"ד זה רכשו את הכרטיסים.
ולא זכיתי לשמוע ממרן רבינו זצוק"ל – אם טעמו מחשש שהדבר כרוך בסרך איסור גניבה או רק משום גניבת דעת. והנפק"מ היא, דאם הענין הוא רק משום גניבת דעת הרי מצאנו בספר חסידים (סי' שיח) שכתב "מעשה באיש אחד שהיה ת"ח ולא היה צריך לבריות והי' הולך ואומר תנו לי כי אני צריך, ולא היה נהנה שוה פרוטה ממה שנותנים לו כי היה נותן לעניים צדיקים, שכשהיו אותן ענים הולכים ומבקשים לא היו נותנים", וביארו הדברים דגזל ליכא דנתנו לת"ח על דעתו, אך הגם שאיכא גניבת דעת מותר, וציין במקור חסד דמקורו מדברי הירושלמי (פאה פ"ח ה"ט) דהיו הכל מלעיזין אודות רב זכריה "דלא צריך והוא נסב, כד דמך, בודקן ואשכחן דהוה מפליג ליה לחורנין" וכן כתב להוכיח מהירושלמי מרן הגרח"ק שליט"א בדרך אמונה (מתנות עניים פרק י' ס"ק ע"ד וראה שם בציון ההלכה ס"ק קכה ואכמ"ל). ואולי אפ"ל דאין להוכיח מהירושלמי, דהא אפשר דרבי זכריה היה זכאי ליטול צדקה ורק שהיו מלעיזין עליו שאינו צריך, ודו"ק.
ואם אכן מותרת הערמה לצורך צדקה, צ"ל דהוראת מרן רבינו זצוק"ל בנידון דידן שלא להוסיף כרטיסים, היא משום דהוא חמור מהערמה וגניבת דעת, שהרי יש בזה משום סרך גניבה.
והנה ראיתי בספר פתחי חושן להגאון ר"י בלוי זצ"ל שהביא מספר ערך שי (חו"מ סי' קעג ס"ב), "מעשה באחד שהי' לו חפץ, וקיבל עליו מעות להטיל גורל, ומי שיפול הגורל עליו יטלנו", הרי דס"ל דהגורל הוי קנין (וכמו שביאר בהמשך) "כיון דנהגו כ"ע בזה הוי סיטומתא וקונה", אמנם הוסיף וכתב דהקנין הינו רק על אותם שנתנו דמים דכל אחד מהם מוחל אם לא יזכה, וכל הגורל הוא רק לברר מי זוכה בחפץ, אולם מי שלא שילם עבור הכרטיס אלא רק התחייב, הקנין לא חל, ואי אפשר אחרי ההגרלה לחייבו בתשלום, שהרי לא קנהו, וגם א"א לחייב את בעלי החפץ (שעשו את ההגרלה) ליתן לו את הזכיה (אם עלה המספר של אותו שהתחייב ועדיין לא שילם), ובכגון זה ישאר החפץ ברשותו של בעל החפץ. ולפי זה בנידון דידן אפשר לומר דרוכשי כרטיסי ההגרלה ששילמו את הכסף קנו ומחלו זה לזה, ורק עליהם חלה ההגרלה, אבל ודאי שלא הקנו ומחלו לאותם שלא קנו כרטיסים, ופשוט שאי אפשר להכניס כרטיסים אלו לתוך ההגרלה.
וזאת תורת העולה לדעת מרן הגרי"ש זצוק"ל
א. מוסד שהפיץ כרטיסי הגרלה יכול להכניס בגורל רק את הכרטיסים שנמכרו.
ב. הרוכש כספים מכספי מעשר וזכה בפרס – הרי הפרס שייך לקופת מעשר כספים שלו.