הבא: סימן י"ד חובת ביעור מעשרות בחלת חו"ל <<

זרעים סימן י"ג

בענין חיוב הפרשת חלה
בפשטידת אטריות (קוגל)

נתפרסמה ברבים הוראתו של מרן עט"ר הגרי"ש אלישיב שליט"א, להפריש חלה מפשטידת אטריות בלא ברכה, להלן נבאר טעמה של הוראה זו.

מחלוקת הראשונים בענין עיסה שסופה סופגנין

במשנה חלה (פ"א מ"ה) עיסה שתחילתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה מן החלה. תחילתה עיסה וסופה סופגנין, תחילתה סופגנין וסופה עיסה חייבת בחלה.

ופי' ר"ת בברכות (דף לז ע"ב תוד"ה לחם) ובפסחים (דף לז ע"ב תוד"ה דכולי עלמא), דתחילתה סופגנין – שעשה עיסה רכה, וסופה סופגנין שהעיסה לא נשלמה באפיה אלא בבישול במים או בטיגון בשמן ודבש. ולפי זה פירוש המשנה שכל שהעיסה בתחילתה היתה עיסה רגילה – עיסה עבה, הרי אף על פי שנשלמה בבישול חייבת בחלה, אולם רוב הראשונים חלקו על כך, וכמבואר בר"ש בפירוש המשנה (וראה עוד בר"ן פסחים, ובתלמידי רבינו יונה בברכות). דכל שעשה עיסה אפילו עבה ע"מ לבשלה אינה חייבת בחלה ורק כשעשה עיסה ע"מ לאפותה ונמלך עלי' לבשלה מכיון שבשעה שעשה עיסה היתה דעתו לאפותה חייבת בחלה. וחילי' דידי' מהא דברכות (דף לז), תני רבי חייא לחם העשוי לכותח (פי' רש"י שנאפה בחמה) פטור מחלה – הרי דכל שמחשבתו היתה שלא להשלים העיסה באפיה אף על פי שהעיסה היתה רגילה ועבה פטורה מחלה, ולפיכך העמיד הר"ש את משנתינו בנמלך – שעשה עיסה רגילה ע"מ לסיימה בתורת מאפה, ונמלך אח"ז לגמרה בבישול, דמכיון שבשעת גלגולה היתה עיסת חיוב הרי למרות שסופה סופגנין – חייבת בחלה. אולם אם בעת עשיית העיסה היתה דעתו לגמרה כסופגנים פטורה מחלה. וכבר כתב הש"ך (בסימן שכט סק"ד) שרוב הפוסקים ס"ל כהר"ש (וראה עוד באו"ח סי' קסח סי"ג ובנו"כ ואכמ"ל).

והנה הגם שפשטות דברי ר"ת מורה דכל שיש עיסה עבה – הרי היא חייבת בחלה, מצאנו להדרכי משה (ביו"ד סימן שכט), שכתב וז"ל, וכתב המרדכי פרק כל שעה (דף רנו ע"ד) דלדברי ר"ת שעושין ללוקשי"ן ולקרעפלי"ך ופשטיד"א חייב בחלה וכו' אמנם בפירוש רבינו יונה פרק כיצד מברכין משמע דאף לר"ת עיסת לאקשי"ן פטור, עכ"ל. הרי דתפס הדר"מ בדעת הרבינו יונה כדבר פשוט שגם ר"ת מודה שעיסה המיועדת ללאקשי"ן כלומר לאטריות פטורה מחלה. ובטעם הדבר מבואר ברבינו יונה דהוה כמו עיסה עבה שנעשית לכותח דפטורה כמו עיסת הכלבים, שאפילו שבלילתה עבה במקום שאין הרועים אוכלים ממנה פטורה, כיון שלא נעשה לאכילת אדם. וכמו"כ כל דבר שאינו דרך פת פטור אפילו לר"ת.

אמנם בפתחי תשובה (סק"א) הביא משו"ת פנים מאירות (ח"א סי' סח) שדברי רבינו יונה אינם בשיטת ר"ת, אבל רבים מרבותינו האחרונים לא ס"ל הכי וכמ"ש במהרי"ט אלגזי הל' חלה (אות ד) על דברי הרמב"ן שהקשה על ר"ת מעיסת הכלבים דפטורה ותירץ הרמב"ן שר"ת יסבור שעיסת הכלבים זה בלילה רכה, וע"ז כתב המהריט"א שאין הכרח בדברי ר"ת, "דאפשר דע"כ לא קאמר ר"ת דבלילתו עבה דאיכא גלגול לא מהני דעתו של אדם לפטור אלא דוקא כשגלגל עיסה ועשאה ע"ד לעשות סופגנים דבכה"ג כיון שעשאה לשם אכילת אדם כדרך הפת חייבת, אבל בעיסת הכלבים שעשאה ע"ד שאין הרועים אוכלים אותה אעפ"י שבלילתו עבה פטורה כיון שלא נעשית לאכילת אדם. וכהצד הזה כתב הר"ן בפרק כיצד מברכין בסברת ר"ת וכו'". הרי שהבין בפשטות כדברי הדר"מ (ומש"כ בשם הר"ן כוונתו לדברי רבינו יונה וכבר העירו עליו בזה).

עוד כתב שם שכן נראה שהבין רבינו ישעיה בספר המכריע (סי' סג) שכתב "שמעינן מהכא דכל גלגול עיסה חייב בחלה וכו' בר מהנהו דממעט במס' חלה כגון עיסת הכלבים". וע"ז כתב המהריט"א שכנראה גם הוא הבין כסברת רבינו יונה. והמעיין בספר המכריע יראה שאת דבריו העתיק מדברי ר"ת בעצמו בספר הישר (סי' שד"מ) ואין זו דעתו שהרי ספר המכריע חולק על ר"ת וסובר שהכל תלוי בדעתו וכסברת הר"ש בפירוש המשנה. ומדברים אלו הוכיח המהריט"א שרואים בדברי ר"ת כסברת הדרכי משה בדעת רבינו יונה. הרי מבואר דלדעת ר"ת אפילו עיסה עבה שעושה אותה ע"ד שלא יאכלוה בני אדם פטורה. (וא"כ אפשר שה"ה כשדעתו לאכילה שלא כדרך לחם וכמו שכתב רבינו יונה).

גם החזו"א (יו"ד ס"ס קצט ובזרעים ליקוטים ה, ב) כתב לחלוק על דעת הפנים מאירות וכתב שפשוט שרבינו יונה אזיל בשיטת ר"ת, ומבואר בדברי החזו"א בדעת ר"ת שכשעשה עיסה עבה ובסוף סופגנין כיון שנשאר עליה תוריתא דנהמא בזה לא מועילה מחשבתו לפטור, אבל כשעשה עיסה עבה ע"ד שלא לעשות ממנה תוריתא דנהמא גם לר"ת יהיה פטור, וזה הטעם שלוקשי"ן פטור כיון שאין סופה לחם דהיינו אין סופה תוריתא דנהמא, ואם חשב לכך בתחילה מהני לאפוקי מדין עיסה החייבת בחלה. הרי משמע מדבריו שכל עיסה אפילו שעשו אותה בתחילה עיסה עבה כיון שדעתו לעשותה בסוף כדבר שאין עליו תוריתא דנהמא גם לדעת ר"ת יהיה פטור.

והנה בירושלמי חלה (פ"א ה"ד) איתא, "הדא איתתא שאלת לרבי מנא בגין דאנא בעייא למיעבד אצוותי איטרי מהו דינסבנה ותהא פטורה מן החלה, אמר לה למה לא, אתא שאיל לאבוי אמר ליה אסור שמא תימלך לעשות עיסה" עכ"ל.

ורבו הפירושים בביאור מימרא זו דהירושלמי, ועל דרך הפשט – ביקשה האשה ללוש עיסתה לאיטריות ובכהאי גוונא רב מנא סבירא ליה לפוטרה שהרי החלה נעשתה על דעת לבשל, אלא שביקשה ליטול חלק קטן פחות מכשיעור חלה על מנת לאפותה בתנור, ובכהאי גוונא אמר אביו של רב מנא שאע"פ שהעיסה עצמה פטורה, והכמות שביקשה לאפות גם כן פטורה שהרי אין בה שיעור חלה, בכל אופן יש לחייבה בחלה דחיישינן שמא תימלך ותאפה את כל העיסה. והנה הר"ש הביא ירושלמי זה להוכיח כשיטתו דדוקא בכה"ג שנטלה פחות מכשיעור לאפיה גזרינן שמא תימלך, אבל בכה"ג שבדעתה לעשות אצוותי איטרי פטורה כי כל שבדעתה לסיימה שלא על ידי אפי' – פטור.

אולם יש להעיר דהנה מובא ברא"ש (פסחים פ"ב, טז) דכך הי' מנהגו של המהר"ם מרוטנבורג שכשהיו עושים בביתו עיסה ע"מ לבשלה היה מצוה שיקחו ממנה מעט ויאפו וע"י כן נתחייבה כולה בחלה. וכתבו הב"י והב"ח דמהר"ם חשש לשיטת ר"ת דעיסה עבה אפילו ע"ד לבשלה חייבת ולכן היו אופים בביתו חלק מהעיסה כדי להתחייב בהפרשת חלה גם לדעת הר"ש, והטעם משום שמא ימלך.

ונחלקו האחרונים בענין הברכה דלדעת הב"ח (סי' שכט) בכה"ג יש לברך על הפרשת חלה משום דאעפ"י דהטעם הוא שמא יחלק מ"מ הוה תקנת אמוראים וצריך לברך. אך יש הסוברים שמחמת שכל ההפרשה היא רק משום שמא ימלך א"כ אין מקום לברך וכן דעת הפרישה (סי' שכט אות ה').

היוצא מן הדברים: דעת הר"ש דתחילתו עיסה וסופה סופגנים תלוי בדעתו בשעת גלגול ואם חשב ע"מ לאפותה בתנור אפילו שבסוף נמלך לעשותה סופגים חייב. דעת ר"ת, שאין תלוי בדעתו וכל שעשה עיסה עבה אפילו דעתו לבשלה כסופגנים כיון שבשעת גלגול היתה עיסה עבה חייבת. אמנם אם חשב בשעת גלגול לעשותה שלא לאכילת אדם ואינה נאכלת כדרך הפת פטורה (דרכי משה בדעת רבינו יונה), והחזו"א הוסיף שאפילו אם דעתו בשעה שגלגל שלא לעשות ממנה תוריתא דנהמא פטורה ולכן לוקשי"ן פטור.

בעושה עיסה ע"מ לבשלה ואפה חלק קטן ממנה חוששים שימלך על כולה לאפותה, וחייב (ירושלמי). וע"כ ציוה המהר"ם מרוטנבורג לבני ביתו כשעשו עיסה ע"ד לבשלה שיקחו פחות מכשיעור מהעיסה ויאפו ויפרישו חלה משום שחשש לדעת ר"ת (ב"י וב"ח), ונחלקו האחרונים בענין הברכה בהפרשת חלה כזו.

האם יש חיוב הפרשה בעיסת איטריות בבית חרושת

הנה באיטריות המצויות כיום, כפי שהסבירו לי המומחים (הגם שאין שני אומנים מתנבאים בסגנון אחד והי' קצת קשה לברר את הדברים) הרי תחילת העיסה היא ודאי עיסה עבה, "שנדחסת", ולאחר מכן מרדדים את העיסה והעיסה עוברת כמה סוגים של יבוש שנועד להוציא את המים, ולמרות שהיבוש הינו בחום הרי איננו נחשב אפיה, ועוד דבסופו של התהליך אין האיטריות ראויות לאכילה. ולכאורה עפ"י מה שביררנו רוב האיטריות ניקנות ע"י הקונים ע"מ לבשלם ולא לאפותם, ולכאורה נראה דמחשבת העיסה של בית החרושת הולכת בתר רוב הקונים, וחשבתי לדון שבכה"ג ה"ז דומה לקונים ענבים מגוי ועושים מזה יין שנחלקו בזה רבותינו האחרונים, דכל שהגוי בוצר ענבים בסתמא ה"ז ע"ד הקונים, ומשמעות דברי החזו"א במעשרות (סי' ה, ב) דאזלינן בתר רובא (אם לא מסיבות אחרות ע"ש), וראה עוד במשפטי צדק (סי' צו) (ובנספח בסוף הספר). ולפי זה עיסת האיטריות תחילתה היא ע"מ לסיימה כסופגנין, ואם כן לשיטת הר"ש עיסת איטריות זו – פטורה מחלה. יתירה מזו מסתבר דאליבא דהרבינו יונה בדעת ר"ת כמו שביאר (בדרכ"מ), הרי מכיון שהעיסה נעשית שלא תהא תוריתא דנהמא הרי אף לשיטתו לא תהא חייבת חלה, אכן לשיטת הפנים מאירות בדעת רבינו תם – תהא עיסת האיטריות חייבת בחלה.

גדר תוריתא דנהמא

הן אמת שהיה מקום לדון לחייב אליבא דר"ת עפ"י מה שחידש בתשובת גינת ורדים (או"ח כלל א סי' כד) דהביא שם דברי הב"י שסובר שאין צריך לאכול אלטריאה (לוקש"ן) דוקא בתוך הסעודה שהרי אפילו ר"ת מודה שאין לברך עליהם המוציא כיון דאין להם תוריתא דנהמא, וחידש הגינת ורדים שודאי יש לזה תוריתא דנהמא דכל שרואים שעשוי מקמח חשיב תוריתא דנהמא, ולכן גם אטריות יש להם תוריתא דנהמא. והוכיח דבריו שהרי אין כל סוגי לחם שוים זה לזה, דלחם הפנים שעשוי כעין תיבה פרוצה אינו דומה לצורת לחם שלנו ולא יתכן שלא יהא חשיב לחם הואיל ואינו נראה כלחם שלנו, ומכאן שכל שניכר שהוא תבשיל העשוי מקמח די להגדירו כתוריתא דנהמא. וכבר השיבו על כך האחרונים דאכן יש צורות שונות של לחם וניכר בהם שהם לחם, אולם כאשר הוא פותתם פתיתים ואח"כ מבשלם ודאי שאין זה נחשב כתוריתא דנהמא (ועי' מג"א סי' קסח ס"ק לו ומ"ב סקנ"ו). אולם עכ"פ כל הנידון אי חשיב תוריתא דנהמא הוא אך ורק אליבא דר"ת, אבל לדעת רוב הראשונים ודאי שעיסת האיטריות פטורה מחלה כיון שהיא עומדת בסופה לתבשיל [ויתכן ואפילו לר"ת הואיל וסופה עומדת לבישול שלא בתורת תוריתא דנהמא, וכמבואר לעיל].

חיוב פשטידא בחלה

אחר שביררנו שעיסת איטריות פטורה, עדיין יש לדון לחייב את הפשטידה אחרי שנאפתה כדין תחילתה סופגנין וסופה עיסה דחייבת, ואף על פי שאופים את הפשטידה בתוך סיר הרי זה תלוי בפלוגתא דר"ל ור"י (בפסחים דף לז ע"א) בענין הסופגנין והדובשנין שפטורים מן החלה, ור"ל סבר דפטורים בגלל שהם מעשה אילפס ור"י סבר שמעשה אילפס חייבים ואלו פטורים בגלל שעשאן בחמה ולא באור. ומעשה אילפס שחייב לא שנא הרתיח (חמם את האילפס) ולבסוף הדביק, לא שנא הדביק ולבסוף הרתיח, חייב. ואנן כר"י פסקינן דמעשה אילפס חייבין, וכמו שפסק הרמב"ם (בפ"ו מהל' ביכורים הי"ב). לפי זה הרי פשוט דיש לחייב בהפרשת חלה את פשטידת האיטריות אחרי האפיה. אולם אעפ"כ נאמרו כמה וכמה סברות לפטור את הפשטידה מחלה ונבאר את הדברים להלן.

האם פשטידא חשובה תבשיל

בספר שמירת שבת כהלכתה (חלק ב' פרק נד סעי' כב) מובא בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל כדלהלן: "ואולם גם הנוהג לאכול מיד אחרי קידוש בשבת וביו"ט בבוקר פת הבא בכיסנין, דהיינו עוגה או ביסקויטים וכד', יוצא ידי קידוש במקום סעודה וראה להלן פרק נה סעיף ד, ויאכל לפחות כזית ממנה ואף יוצא באכילת כזית פשטידה (קוגל)" עכ"ל. הרי שכלל קוגל ביחד עם פת הבאה בכיסנין, וכן הוא שם (בהערה סה) בשם מרן הגרשז"א זצוק"ל "ושמעתי מהגרשז"א (שליט"א) זצוק"ל דיש להסתפק לגבי מה שנוהגים לקדש בביהכנ"ס אחרי התפילה בשבת וביו"ט, ואוכלים מיני מזונות וקוגל ושאר דברים, דכיון שאוכלים רק בדרך ארעית אם זה נחשב לקביעות סעודה לחייב בברהמ"ז" עכ"ל. אמנם בחלק ג' – בהערות מרן הגרשז"א זצוק"ל (עמ' ע"ג) כתב – על פרק נד הערה סה – "אחרי ואוכלים לכתוב: הרבה מיני מזונות ולמחוק המילים 'וקוגל ושאר דברים' (כי קוגל הוא לדעתי רק תבשיל)" עכ"ל.

הרי דתפס דקוגל אינו כמיני פת אלא כתבשיל, ואם כן הוא הדין דחשיב בישול גם לגבי חלה, אולם לא נתבארו הדברים מחמת מה חשיב בישול.

וחשבתי שאולי הקוגל חשיב תבשיל משום שמבשלים את הקוגל בטרם אפייתו. שכך הוא סדר מאפה הפשטידה, לוקחים אטריות ומוסיפים מים, ביצים, שמנים ותבלינים וכל זה נעשה בבישול, ואחרי זה עושים מעשה אפיה. אולם בזה שמעתי ממרן עט"ר הגרי"ש אלישיב שליט"א דאכן, ברמב"ן (במלחמות ה' בפסחים דף לז) בענין חלוט, סבר שכל דבר שנתבשל אין האפיה אח"כ עושה כלום וחשיב בישול, וכן כתב בחידושי רבינו דוד (מתלמידי הרמב"ן) "הואיל ונתבשל בחליטה אין האפיה שבתנור עושה אותו לחם, שבשלו ואח"כ אפאו דין בישול יש בו שאין אופין על האפוי ואין מבשלין על המבושל". אולם טעמו מבואר דהוא משום שאין אפיה אחר בישול, וא"כ לדידן דחיישינן לשיטת היראים כמבואר באו"ח (סי' שיח סעיף ה') שיש אפיה אחרי בישול (עי' במ"א שם ס"ק יז) – א"כ בכה"ג יש לחייב הפשטידה בחלה.

[ויש עוד להוסיף בזה ע"פ מה שכתבו לי נאמנים שביררו אצל עושי הקוגלים, ולדבריהם מקפידים שלא לבשל את האיטריות עד גמר בישולם, כי כנראה הם רוצים שיהא מעשה האפיה ניכר ואם יגמר בישולם לא תהא האפי' ניכרת. ובמקום כזה בודאי חשיב אפיה ויש לחייב את הפשטידה בחלה].

אי חשיבא תוריתא דנהמא

עוד שמעתי בשם כמה ת"ח שזכו ליהנות מאור תורתו של מרן הגרשז"א זצוק"ל דס"ל לפטור פשטידת איטריות – מפני שאין בזה משום תוריתא דנהמא.

ויש להתבונן בדברים אלו, כי לכאורה מה נשתנה תוריתא דנהמא של פשטידת איטריות מכל תוריתא דנהמא דשאר סוגי עוגות. ואולי כוונתו היא שתוריתא דנהמא משמעותה עיסה אחת, וכאן ניכרים האיטריות לעצמם אפילו לאחר האפיה. וכן כתב גם בחו"ב חלה (סוף סימן ב).

וממרן עט"ר שליט"א שמעתי, שאינו רואה חילוק בזה – דמעשה הפשטידה אחד הוא ויש לחוש דחשיב תוריתא דנהמא.

אי חשיב תבשיל – מחמת השמן שבו

ואולי כוונת דברי מרן הגרשז"א זצוק"ל להחשיב הפשטידה כתבשיל איננה מפני הבישול שנעשה, אלא שבאפי' גופא מוסיפים שמן ומחמת כך ה"ז נחשב תבשיל, וכן כתב הגאון מוהר"י פישר זצוק"ל בשו"ת אבן ישראל (חלק ז סימן מד), דלדעתו אם הקוגל חייב בחלה אין הפרשת חלה בהיותה עיסת איטריות פוטרת – אלא מכיון שמוסיפין שמן רב חשיב בישול.

ויש לעיין מהי כמות השמן שיתן בקדירה שיחשב בישול, ומצאנו בר"ש (פ"ק דחלה מ"ה) שכתב "והא דאמרינן גבי אוכל מנחות בירושלים דמברך עליה המוציא לאו במנחת מחבת ומרחשת איירי דמטוגנת בשמן ונתבטלה מתורת לחם, אלא בדסולת או מאפה תנור, אי נמי בכל המנחות ושמנן מועט ואין בו כדי לבטל". מבואר שבתירוץ הראשון למד שבכל כמות שמן נחשב כבישול שמבטל תורת לחם, אבל בתירוץ השני למד ששמן מועט לא מבטל תורת לחם. אמנם הר"ש סיים והראשון נראה, הרי שחזר וסבר דכל שמן נחשב לבישול. וברא"ש (בהל' חלה ובפסחים פ"ב טז) הביא את שני התירוצים ולא סיים והראשון עיקר. ולהלכה כתב הרמ"א (או"ח סימן קסח סעיף יד) "ומעט משקה שמושחין בו האילפס שלא ישרף העיסה לא נקרא משקה". ומקור דברי הרמ"א הם מהגהות מימוניות שהביא מהסמ"ג, והמעין בסמ"ג יראה שהביא את הראיה ממנחות וע"ז כתב שהר"ש למד שנחשב לאפיה, אמנם הר"ש חזר בו (וכפי שבארנו לעיל) ופטר דבר כזה מחלה, ומה שכתוב במנחות זה רק במאפה תנור. וע"ז כתב הסמ"ג "ונראה לי דוחק גדול, ונראה דבריו בבישול במים אבל טיגנה במחבת שאין שם כי אם מעט שמן נראה לי כפסק הראשון שהוא קרוי לחם בין לענין חלה בין לענין המוציא".

הרי שמבואר שמעט שמן לא מוציא את הפת מכלל אפיה. ויש לעיין כמה הוא מעט השמן שעליו דיברו. ונראה כיון שמקור הדין הוא ממנחת מחבת ומרחשת ושם ודאי היו שמים שמן בצורה כזו שהמנחה רוחשת, ואעפ"כ זה נחשב לאפיה, וזו גם כונת הרמ"א מעט שמן שלא ישרף העיסה היא כמו שאנו רגילים לשים במחבת כדי שלא ישרף התבשיל. הרי מבואר שמה שרגילים לשים שמן בסיר כדי לאפות את הקוגל אינו נחשב לבישול. ובודאי אם ישימו הרבה שמן יותר מהרגיל חשיב בישול. (ואף שדברי הרמ"א נאמרו לענין ברכה אבל פשוט שה"ה לענין חלה וכ"כ בדברי חמודות בהל' חלה (אות ד) שגם לענין חלה כל שמושחין כדי שלא ישרף נחשב לאפיה). וכך שמעתי ממרן הגריש"א שליט"א דכפי הנראה כל עוד אין השמן זב מהפשטידה עדיין זה נחשב כאפיה וכפי מה שכתב הרמ"א. לכן יש לחוש שמעט השמן ששמים נחשב כאפיה והוא בכלל מעשה אילפס שחייב בחלה.

דעת המנח"י זצוק"ל – שא"א להפריש חלה בהיותה פשטידה

והנה בתשובת המנח"י (ח"ח סי' קח) דן בענין הפרשת חלה מקוגל לוקשי"ן, ובריש דבריו נראה דלדעתו יש בזה חיוב הפרשה. אלא דכתב דאי אפשר להפרישו בהיותו קוגל, הואיל ולדעתו הקוגל נעשה מעירוב עיסות ישנות וחדשות, והרי בעיסות אין בילה, על כן אין אפשרות לתקן אחרי אפיית הקוגל, וחייבים להסתמך על הפרשה מהעיסה בבית החרושת (אם היתה הפרשת חלה).

ויש להעיר על דבריו כפי שהרגיש בזה הגאון המחבר זצוק"ל, דהא דבעיסות אין בילה נחלקו בזה (בסי' שכד) הפרישה (אות ד) והט"ז (סק"ב) דהפרישה סבר דאין בילה והט"ז סבר דהוא כמו קמח ויש בילה, ואם יש בילה בעיסות הרי יכול להפריש מיניה וביה.

אבל עיקר הקושי בהבנת דברי המנח"י בזה – הינה המציאות למה נחוש לקמח חדש וישן יותר מאשר נחוש לתערובת פטור וחיוב בתרו"מ, ואם בתרו"מ כתב מרן החזו"א בשביעית (סימן ג לב (ד)) וז"ל: ובסתם פירות הולכין אחר הרוב דעל הרוב הן מין אחד ומיעוט הוא שיזדמן תערובת חיוב ופטור וא"צ לעשר כל קלח וקלח מני' ובי' עכ"ד. אם כן כשאנו נוטלים איטריות מאותו זמן ומאותו יצרן למה נחוש שיש כאן תערובת של שתי שנים.

אולם הוסיף הגאון בעל המנחת יצחק זצוק"ל שהפרשת עיסת האיטריות בבית החרושת פוטרת את חיוב חלה בהיותו קוגל. (וכמובן, יש לברר שנעשתה הפרשה בבית החרושת) ועיקר טעמו ממה דהירושלמי (הובא לעיל) מחייב להפריש חלה בעיסה פטורה, כאשר דעתו לאפות ממנה מעט, אפילו אין במעט שיעור חלה, מ"מ ע"י המעט הזה מתחייבת כל העיסה, מחשש שמא ימלך לאפות את כולה. ולכן ה"ה בבית חרושת חייבים בהפרשה וההפרשה שהפרישו בבית החרושת בעיסת האיטריות מהני ופטרה את כל מה שעתיד לאפות, דלא גרע מהא דהירושלמי ובפרט שחלק מהאיטריות נמכרות ע"מ להיגמר באפיה.

והנה יש להתבונן בדברים, דאכן מצאנו דיון באחרונים בעיסה שהיתה דעתו לבשלה ולבסוף אפאוה בתנור בלא משקין שא"צ ליקח חלה שוב, ה"ז רק מתי שבאמת נמלך אח"כ ולכן מהני מה שהפריש אפילו כשהיא ע"ד לבשלה (אולי מתורת ברירה). אבל כאן בית החרושת עושה עיסות על דעת הקונים ורובן הולכות לבישול ואין הם חוזרים בהם מדעתם לבשלם, ואם כן היכן מצינו שעיסה שדעתה לבשלה ואכן בושלה שתועיל הפרשת חלה (בהיותה עיסה) לפטור את העיסה שנאפת בסוף.

והנה הגאון זצוק"ל הוסיף וכתב דהר"ש (פ"א מ"ה) הרי מדמה דין סופגנין לדין ע"מ לחלק – וא"כ איכא למימר דכמו שנחתום חייב בע"מ לחלק כי בדעת לקוחות הוא תלוי כך גם נחתום יהא חייב בסופגנין כי בדעת לקוחות הוא תלוי. אך כבר השיב בזה בשו"ת אבן ישראל וז"ל "והדברים תמוהים דהתם גבי נחתום אמרו דמחשבתו ע"מ לחלק אינה מחשבה המועלת דאם הלקוחות לא ירצו לקנות ישאר העיסה אצלו והוא יאפה אותה ולכן חסר במחשבה דע"מ לחלק של הנחתום, ומה זה שייך הכא דנימא דאין מחשבתו של הבית חרושת מועילה בעשיית האטריות ע"מ לבשל שמא לא יקנו הלקוחות… ואפילו ישאר אצלו נמי ישאר ע"מ לבשל, או יזרוק אותם באשפה, והר"ש לא דימה ע"מ לבשל לע"מ לחלק אלא דשניהם הוי מחשבה הפוטרת" עכ"ד.

וזאת תורת העולה

א. לדעת הר"ש לא מהני להפריש חלה בבית החרושת מעיסת איטריות, הואיל וזו עיסה עבה ע"מ לגומרה בבישול.

ב. גם לדעת ר"ת (כפי הבנת הדרכ"מ ברבינו יונה) עיסת איטריות בבית חרושת פטורה הואיל וזו עיסה על מנת לגומרה בלא תוריתא דנהמא, (חזו"א).

ג. אולם אם עשו מהאיטריות פשטידה (קוגל) הרי לדעת מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל אין הקוגל מתחייב, או מטעם דחשיב תבשיל או מחמת חסרון תוריתא דנהמא. וכן דעת הגאון מהר"י פישר זצוק"ל דחשיב תבשיל כיון שמוסיפים שמן לעיסה.

ד. דעת הגאון מוהרי"י וייס זצוק"ל דיש מקום לחייב קוגל ואולי אף עיסת איטריות בחלה, ולכן הפרשת חלה בבית החרושת כשעושים את העיסה של האיטריות פוטרת את הקוגל שאופים אח"כ. (ויש לברר במציאות אם עשו הפרשת חלה בהיותם איטריות).

ה. לדעת מרן עט"ר הגרי"ש אלישיב שליט"א פשטידת איטריות חייבת בהפרשת חלה, אך בלא ברכה, ואפילו אם הפרישו בבית החרושת בהיותה אטריות – אין מועילה הפרשה זו וצריך לחזור ולהפריש מפשטידת האיטריות.