הבא: סימן קע"ב נוסח הרשאת כתבו ותנו <<
אבן העזר סימן קע"א
אומר אמרו וכתבו ותנו
בקובץ תשובות (ח"ד סי' קעט) נדפסה תשובת מרן רבינו זצוק"ל (מיום כ"ח בניסן תשל"ו) לש"ב הגר"מ ציוני זצ"ל אודות ענין של שליחות והרשאה לכתיבת גט. לבקשת רבים אחוק עלי ספר את יסודות הענין – ופסק רבינו מרן זצוק"ל כפי שאני הבנתי לענ"ד מתוך תפילה שיהא לתועלת לאותם המתעסקים בענינים אלו.
בזמן שבאו לארץ עולי רוסיה, היו נשים שהגיעו לארץ הקודש ובעליהם נשארו שם, והדרך היחידה לקבל גט היה ע"י שטר הרשאה לגט, ועסק בזה הגה"צ רבי יצחק זילבר זצ"ל שהיה יוצא ונכנס בזה למרן רבינו זצוק"ל [גם בתשובה הנדפסת מוזכר הגה"צ ר"י זילבר], וכבר כתבנו במקום אחר ששמעתי שמרן רבינו זצוק"ל התבטא עליו בלשון מפליגה למנותו בין ל"ו צדיקים נסתרים שבדור, (ואמנם פעם אחת שאלוני האם רבינו זצוק"ל התכוון "ממש כן", או לשון של הפלגה, והשבתי שגם אם רבינו זצוק"ל התבטא בלשון הפלגה הלא דבר הוא, כי לא שמעתי ממרן רבינו כלשון הזאת על אנשים אחרים). ופעם אחרת אמר מרן רבינו זצוק"ל שגם אם יצטרך הגה"צ ר"י זילבר זצ"ל לילך למקום שכמעט אי אפשר להגיע לשם כדי לקבל הרשאה מן הבעל לא ימנע מכך. ומכיון שהיו הרבה שאלות היה בא ויושב קמיה מרן לידע מה לעשות. ורבינו זצוק"ל הקדיש מזמנו כדי להציל נשים אלו מכבלי עגינותן, ומאידך לבדוק כל שטר ושטר של כתבו ותנו האם נעשה כדת וכהלכה. (הגה"צ ר"י זילבר התיעץ רבות בענינים אלו עם הגאון רבי יוסף כהן זצ"ל). וכאמור ננסה בס"ד להקדים ולבאר עצם הדבר שהסכים מרן רבינו זצוק"ל שיתנו גט עפ"י הרשאה של כתבו ותנו.
א. הלכה פסוקה היא דכתיבת ומסירת הגט צריכה להעשות ע"י הבעל או שלוחו וכדכתב השו"ע (סי' קכ ס"א), "הגט צריך שיכתבנו הבעל או שלוחו", ופשטות הלשון משמע דבעינן מינוי שליחות לכתיבת הגט. וכן משמעות התוס' (גיטין דף ט ע"ב ד"ה אע"פ). אמנם לדעת הרמב"ן (שם דף כג ע"א, כד ע"ב), ובספר הזכות (דף י ע"ב מדפי הרי"ף) והתוס' (דף כב ע"ב ד"ה והא) לא צריך שליחות ממש אלא רק ציווי הבעל, דאם אינו מצוה, היות ואשה לאו לגירושין קיימא, אין זה חשוב כתיבה לשמה.
ומקור הדין במשנה (גיטין דף סו ע"ב ומסוגית הגמ') דאם אמר הבעל לסופר לכתוב ולעדים לחתום יכולים לכתוב ולחתום אבל כשהם אמרו לאחרים לכתוב ולחתום הרי מכיון שנכתב הגט לא ע"י מי שצווהו הבעל, הגט בטל.
עוד מבואר דאם אמר לשנים תנו גט לאשתי אף שלא אמר כתבו ותנו, כותבים וחותמים ונותנים. אמר לשלשה תנו גט לאשתי, לדעת ר"מ הואיל ועשאן ב"ד יכולים הם לומר לאחרים לכתוב ולחתום, ולדעת ר' יוסי אין הב"ד יכול לצוות לאחרים דמילי לא מימסרי לשליח. ואם אמר לשלשה או לשנים אמרו לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו יכולים לעשות כן לדעת ר"מ, ואילו לדעת רבי יוסי אע"פ שהבעל מינה את הסופר והעדים, אינו מועיל. ובטעם הדבר כתב הר"ן (סוף פרק התקבל) בשם הרמב"ן דאף דמינה העדים והסופר להדיא, וא"כ אין זה חסרון של מילי, היות ולא מינה בפניהם אין יכולים לכתוב ולחתום, דאינו חשיב וכתב לה לשמה אלא רק כששומעים הציווי מפי הבעל בעצמו.
והר"ן גופיה והרא"ה ס"ל דהפסול של "אומר אמרו" מדאורייתא הוה רק כאשר אמר לשלשה או שנים שימנו סופר ועדים מדעתם ואז חשיב מילי דלא מימסרן לשליח, אבל עולה מדבריהם שם (עי' ט"ז סקט"ז) דבכה"ג שאומר אמרו לסופר פלוני ולעדים פלוני ופלוני שאני ממנה אותם לכתוב ולחתום גט לאשתי, אע"פ שלא מינה בפניהם אין בזה חסרון של "אומר אמרו" ויכולים לכתוב ולחתום.
ובעצם ההלכה של "אומר אמרו", בסוגית הגמ' (דף סו ע"ב) מבואר דאיכא מאן דס"ל דהגט כשר אפי' אליבא דר' יוסי אלא שלא תעשה כן בישראל עי"ש.
ולהלכה ב"אומר אמרו" לדעת הרי"ף והרא"ש הגט בטל, והרמב"ם כתב בהל' בגירושין (פ"ב ה"ו) "אמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואמרו לעדים ויחתומו, ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו, או שאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואתם חתומו, הרי זה גט פסול ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל. ומה בין פסול לבטל, שכל מקום שנאמר בחיבור זה בגט שהוא בטל הוא בטל מן התורה, מקום שנאמר פסול הוא פסול מדברי סופרים". הרי שמבואר ברמב"ם דבאומר אמרו אפשר דהוי בטל מה"ת, וראה שם בכס"מ ובלח"מ. ויש דעות בראשונים דהפסול הוא מדרבנן.
והכרעת השו"ע (סעי' ד) "דאפי' אמר להם אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתומו, לא יכתוב הסופר ולא יחתמו העדים עד שישמעו מפיו". וברמ"א, "עבר וגרשה ע"י אומר אמרו לסופר וכו' הוה ספק מגורשת".
אלא דביש"ש (גיטין פ"ו סי' יד הביאו גם הפ"ת סקי"ח) כתב דבמקום עיגון יש להקל אפי' באומר אמרו. וציין עוד הפ"ת לתשו' בית אפרים (אה"ע ח"ג סי' קו) דכתב וז"ל "נדון דידן שאין לך שעת הדחק ומקום עיגון גדול מזה דשפיר דמי ליתן הגט ע"י אומר אמרו וכמו שכתב רש"ל". ובהמשך דבריו כתב "ומצאתי ג"כ בשו"ת הגאון המפו' מ"ו יושע ז"ל בעמח"ס מגיני שלמה בשו"ת פני יהושוע שכתב בתשו' כ"י אשר הם תח"י שכתב וז"ל, מיהו להרמב"ם אומר אמרו אינו פסול אלא מדרבנן אבל להרי"ף והרא"ש אפי' באומר אמרו בטל הגט לגמרי מן התורה כמבואר בדבריהם וכו'. מ"מ נפ"מ כיון דהוה שעה"ד גדול דא"א להשתדל אחר גט אחר הוה דינו כדיעבד וכו'. עכ"ל. הרי מבואר דבכה"ג סמכינן אהך גיטא שנכתב ע"י אומר אמרו.
אלא שכאמור נחלקו רבותינו הראשונים כשמינה הבעל סופר פלוני לשליח שלא בפניו – דלדעת הרמב"ן (ועוד ראשונים) פסול מדאורייתא ולדעת הר"ן והרא"ה הגט כשר. וביש"ש (שם סי' טו) הביא פלוגתת הראשונים ומסיק להלכה דבכה"ג "דממנה שליח גמור לכתיבת הגט ולחתמהו אפשר דהוי כשמעו מפיו כמו שליחות הגט".
ב. במינוי שליח ע"י הבעל בכתב מצאנו ג' שיטות.
שיטה א', דאי אפשר למנות שליח בכתב (אע"פ שהתירו מינוי לאלם בהרכנת ראש – כי זה מעשה בגופו) ודבר זה פסול מה"ת.
שיטה ב', דמינוי שליחות בכתב אסור מדרבנן, ולכן בנשתתק מותר למנות בכתב משום תקנת עגונות.
שיטה ג', דגם פיקח יכול למנות שליחות בכתב, ודוקא חרש אינו יכול משום שאע"פ שמדבר מתוך הכתב לאו בר דעת הוא.
ונבאר בקצרה, בשו"ע כתב (סי' קכ סעי' ה) "אפי' כתב בכתב ידו להסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו לא יכתבו ולא יחתמו עד שישמעו מפיו, בין שהוא פקח ובין שנשתתק, בין שמדבר ואינו שומע בין שאינו שומע ואינו מדבר, ויש שמכשירים במי שנשתתק לכתוב ולחתום עפ"י כתב ידו וכו'". והנה הדין שאי אפשר לכתוב על סמך כתב ידו, נלמד מהא דאיתא בתוספתא המובאת בדברי הראשונים בגיטין (דף עב ע"א) דאף בכתב ידו פסול עד שישמעו את קולו שיאמר הוא לסופר כתוב ולעדים חתומו, ודין זה הינו מדיני הגט שאין בו שליחות לכתיבה אלא בקולו של המגרש. אלא דדעת ה"יש מכשירים" בשו"ע להכשיר במי שנשתתק לכתוב גט עפ"י כתב ידו – הוא כדעת הרא"ש (פ"ז) בתירוץ השני ועוד ראשונים, דפסול כתב ידו הוא מדרבנן, ומחמת תקנת עגונות כשם שהתירו לכתוב גט לאילם כשמרכין ראשו, התירו לנשתתק ע"י כתיבה.
ובב"י הביא להכשיר כתב ידו בפקח, וכתב שנראה כן מהרמב"ם שכ' "מי שנשתתק והרי דעתו נכונה וכו' וכן אם כתב בכתב ידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין הנשתתק כדין החרש", וכתב הב"י דמשמעות דבריו דנשתתק הוא כפיקח "לכל דבריו וסומכין על רמיזותיו ועל כתב ידו" אלא הב"י מסתפק בדעת הרמב"ם אם מתיר גם בפיקח או רק בנשתתק. אבל יש מרבותינו הראשונים (רמב"ן, ריטב"א ועוד בסוגיה גיטין עב) דס"ל דגם בפיקח יכול למנות שליח בכת"י.
"ואם כן מבואר שלרבים מהראשונים בפיקח ניתן למנות שליח בכתיבת יד, ולדעת הרא"ש (בתירוץ השני) מכיון שפסול המינוי בכתב הוא מדרבנן – הרי משום תקנת עגונות הקלו. ואף שהכתב יד נכתב במקום אחר, וכמ"ש הראשונים, ראה לשון הריטב"א (המיוחסים) "וכיון שכן מי ששלח ממדינת הים בכתב ידו שיכתבו גט לאשתו כותבין ונותנין, ובלבד שיהא מקוים כראוי דליכא למיחש לזיוף, דקולו לאו דוקא, דהא בהרכנת הראש סגי". וכלשון הזה כתב גם הרמב"ן (גיטין ע"א ע"ב) – דדבריו הם "בבריא ששלח כתבו ממדינת הים". הרי דלדעתם גם שנמצא בארץ רחוקה ואפי' הוא בריא ניתן לשלוח כתב יד ולמנות שליח.
ויעוי' במבי"ט (ח"ב ס'י קנה) שכתב דאפשר שכאשר נמצא במקום רחוק שאינו יכול למנות ולכתוב שם גט יחשב בגלל הדחק כנשתתק ויהא מותר למנות בכתב שליח למקום אחר משום תקנת עגונות.
ג. והנה החזו"א (אה"ע סי' פג סקט"ו) כתב דשליחות כתב יד היא דווקא כשמוסר הבעל את הכ"י לשליח "אבל בשולח ע"י אחרים נראה דפסול לדעת הרמב"ן דלא הוי רק כממנה שלוחים שלא בפניהם דלעולם בעינן שיתאחדו רצון הבעל ורצון הסופר והעדים בשעה אחת ושידע הבעל מרצון הסופר והסופר ידע מרצון הבעל והכל יהא ברגע אחת ובלא"ה לא חשיב לשמה". אמנם הרמב"ן והמבי"ט נראה שכתבו דבריהם אף כשאין הבעל במקום הסופר והעדים וכמובא לעיל. (וראה להלן מ"ש מהמשך דברי החזו"א (אה"ע סי' פה). גם מהרי"ם בריסק (מהרי"ם פאדווא סי' לב) הקל בכתב ידו במקום עיגון, ואחר שבפתח דבריו כתב "ולכאורה הענין חמור מאד בזה, אמנם הרד"ך ז"ל בתשובה צידד להקל במקום עיגון היכא שתשאר עגונא כל ימי חי', לסמוך על דעת המקילין בכתב ידו". ואעפ"כ סיים שיירא לעשות מעשה "אם לא בהסכם רבנים אחרים, ואנחנו יתמי דיתמי פשיטא דפשיטא שיש לנו לירא להכניס עצמינו בזה הענין החמור, רק האחרון הגדול בעל גט פשוט ז"ל אשר נתפשטה הוראותיו בכל תפוצות ישראל וגדולי האחרונים גרירין בתרי טובא, הוא פתח בהצלה והסכמתו הלכה למעשה שבמקום עיגון ודוחק שלא יהיה לה ח"ו תקנה כל ימי' יש לסמוך על דעת המקילים, והביא הרב מכת הראשונים ז"ל אשר לא הובאו ביתה יוסף שמקילין בזה ויבואר אי"ה". ובהמשך דבריו (דף כח ע"ב) כתב "מכל אלו יש לנו יסוד וסמיכה להקל במקום עיגון", [אמנם להלכה צירף מהרי"ם בריסק שימנה גם בע"פ שלא בפניו ואכמ"ל].
נמצינו למדים דרבותינו גדולי האחרונים – במקום עיגון תמכו יתדותיהם בדברי הפוסקים המכשירים מינוי שליחות בכתב. ויש בנותן טעם להעתיק דברי הערוך השולחן (סי' ק"כ סעי' סד) דכתב "ולפ"ז לדינא בפיקח גמור ששלח כתב ידו לצוות לפלוני לכתוב ולפלוני ופלוני ויחתומו לא מצינו היתר מפורש וכו'. ומ"מ ראיתי תשובות מגדולי האחרונים דבמקום עיגון גדול התירו ע"י כתב וכו'. ולכן אם ע"י חילופי מכתבים ידענו שבאמת כוונתו לכתוב לה גט יש להקל במקום עיגון גדול, ובפרט שכבר הורו כן כמה גדולים בדורות שלפנינו". אולם מכיון שהיתר זה – הינו דווקא במקום עיגון, מוסיף הערוך השולחן וכותב "אמנם עתה שעם בנ"י מפוזרים בכל קצווי ארץ ורחוק שלא ימצאו אצלו ג' מבנ"י טוב יותר שיצוה שמה במקומו לכתוב גט ולחתום ולשלוח ע"י בי דואר דכבר נתפשט ההיתר בזמנינו לשלוח גט ע"י בי דואר וכו'. וכשיש תיקון זה פשיטא שאין להתיר ע"י כתיבת ידו, וח"ו להתיר זה כיון שהרבה מרבותינו פוסלים בכה"ג, ויש שרוצים לומר שהוא גם פסול מדאורייתא, פשיטא שאין להתיר בזה"ז". ונדמה דדברי הערוך השולחן הם סיכום לדברי רבותינו, דרק בשעת הדחק אפשר לסמוך על כתיבת ידו.
ודאתינא להכא יש לציין חובת משנה הזהירות שאכן השליחות בכתב יד הינה כדין, וראה לדוגמא מה שעורר בשו"ת מנחת אלעזר (חלק ג סי' סח עמ' נז) בהרשאות שניתנו לפני יציאה למלחמה שמא כותב ההרשאה איננו שפוי (דיתכן למשל שנפצע) בשעת הכתיבה והנתינה, והלכה פסוקה היא בשו"ע (סי' קכא) דצריך להיות נותן הגט שפוי בדעתו בשעת הכתיבה והנתינה. (אולם שלא בעת מלחמה ליכא למיחש, דכל דבריו הינם דווקא בכה"ג דחיישינן שמא מחמת המלחמה יפצע, אולם בסתם הרי הוא בחזקתו. וכמבואר בסוגי' דגיטין (כח ע"א).
הרי כאמור לדעת הרבה אחרונים ובכללם הערוך השולחן ניתן להקל במסירת גט בכתבו ותנו, במקרה שהוברר דאכן רצונו של הבעל לגרש, וכ"ז במקום עיגון גדול ובדליכא דרכא אחרינא.
ד. אלא שהיו מגדולי האחרונים דס"ל דאי אפשר להקל בזה, והאריך בזה הפר"ח (סי' קכ, ה) והעלה "סוף דבר שאין להקל ע"י כתב ידו אף במקום עיגון לא בפיקח ולא במדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר". וכבר הובא לעיל – דברי מרן החזו"א אשר שב והניף ידו בענין בהמשך (סי' פה) וכתב דהנדון בכתב ידו הוא דווקא כשמסר הבעל כתב ידו לידי הסופר והעדים ולא כששולח למקום אחר. ותמך יתידותיו בדברי הקונדרסין שהביא הב"י שכתב "והרי"א כתב אבל כותב בכתב ידו ונותנו לעדים ויכתוב בו כתבו וחתמו גט לאשתי, ואם שלח להם בכתבו ע"י אחרים הרי זו ספק מגורשת". וביאר החזו"א כונתו ששלח להם כ"י ע"י אחרים ולא נתנו בעצמו ולכן ספק מגורשת.
ולכן לפי מרן החזו"א, א. אי אפשר להקל באומר אמרו אפילו במקום עיגון אחרי שכל עמודי ההוראה נקטוהו לספק מה"ת. ב. אי אפשר להקל במינוי שליחות בע"פ שלא בפניהם לפי הר"ן והרא"ה, אחרי שאין כן דעת הרמב"ן הרשב"א והרא"ש. ג. אי אפשר להקל ע"י מינוי בכתב שבמקרה זה לדעתו כתוב בקונדרסין בשם הרי"א שהיא ספק מגורשת.
ה. בשו"ת מהרי"ם פאדווה (שם) הכריע במקום עיגון לכתוב גט שלא במקום הבעל ע"י כתיבת יד הבעל בצירוף שיאמר בע"פ קודם שיכתוב ההרשאה שממנה את הסופר פלוני ואת העדים פלוני ופלוני לכתוב ולחתום גט לאשתו. וביאר דבריו דהלא במינוי שליח שלא בפניו לדעת הרא"ה והר"ן אינו בכלל אומר אמרו. והרש"ל ס"ל ביש"ש (הנז' לעיל) שאפשר לסמוך על דבריהם הלכה למעשה ואף הקיל הרש"ל במקום עיגון באומר אמרו. ולכן כתב שיש לסמוך ע"ז להקל, "והאחרונים הסובבים את השו"ע לא היה בימיהם עדייין אור הגנוז הרש"ל וע"כ החמירו בענין זה הרבה". ובסיום דבריו כתב "והנה טרם חיתום גמר דין בא לידי ספר פרי חדש על אבן העזר וחשש הרבה בענין זה ושלא להקל אפי' במקום עיגון, מ"מ נראה לענ"ד כיון דדעת בעל גט פשוט אשר נתקבלו הוראותיו להקל בזה, ובפרט דעת היש"ש אשר האחרונים עדיין לא ראו דבריו להקל וגם בעל בית אפרים צידד בזה להקל, נראה לענ"ד לסמוך על המקילים בזה הלכה למעשה".
וכך היה סדר הדברים בבתי הדין פעיה"ק מקדמת דנא, וראה לשונו של הגאון ר"י כהן זצ"ל אב"ד בעיה"ק נכד מרן הגרצ"פ פרנק זצ"ל שכתב (קובץ הר המור – ז). "סדר ההרשאה של כתבו ותנו שסודר בבית דינו של מוח"ז רבה של ירושלם רבן ומאורן של ישראל מרן הגאון רבי צבי פסח פארנק זצוק"ל מורכב משני כחות, מכח מנוי הסופר והעדים בכתב, ומכח מנוי בפיו שלא בפניהם. הבעל חותם בפני ב"ד של שלשה על הרשאה של כתבו ותנו, שהוא כותב לסופר שממנה אותו לכתוב את הגט ולעדים שהוא ממנה אותם לחתום על הגט, ולשליח הולכה שהוא ממנה אותו ליתן את הגט לאשתו, והוא קורא את ההרשאה בפיו בפני הב"ד, והב"ד מאשרים שהוא חתם בפניהם על ההרשאה וקרא בפניהם בפה מלא על כל הכתוב בהרשאה, כך שלפנינו גם מנוי הסופר והעדים ע"י כתב וגם מנוי בפיו שלא בפניהם". וגם כך משמע מלשונו של הגאון רבי זעליג בענגיס זצוק"ל, שהרי נשא ונתן (חו' כנסת ישראל תרח"ץ) על דברי הרידב"ז (סי' ב) אם יש הבדל בין כת"י בו נאמר "כתבו וחתמו" לבין אם בכת"י נאמר להם ליתן את הגט לאשתו ("חתמו ותנו"). (ראה בזה מ"ש מרן הגרשז"א בסיני (נא) ונדפסה בשו"ת מנח"ש ח"א סי' עח). וכתב הגר"ז בענגיס בסיכום דבריו "לענ"ד אין הדברים נראים להקל יותר ממ"ש הפת"ש שם בסי' קכ סקי"ח בשם הגאון מהרי"ם".
וגם מרן רבינו זצוק"ל הדגיש הדבר בתשו' הנז' לעיל, "כבר נתפשטה ההוראה בין כל יושבי על מדין להתיר לכתוב גט ע"י כתבו ותנו שכתב בכתב ידו או חתם בחתימת ידו על ההרשאה בצירוף מינוי בע"פ וסמכו עצמם על הגאון הגרי"מ פאדווא ז"ל בתשובותיו סי' לב, ואיהו ז"ל ארכביה אתרי ריכשי, על שיטת הראשונים דכתב ידו מהני ואף שלא בפני הסופר והעדים הואיל והסופר רואה כתב ידו של הבעל שצווהו לכתוב גט סמכא דעתיה וכותב לשמה, ועל שי' הרא"ה והר"ן דבממנה במפורש לפלוני ופלוני עדיפא מאומר אמרו. ובטרם יכתוב בכתב ידו יאמר בע"פ שהוא ממנה לסופר והעדים. ודוקא שתרווייהו איתנהו אחת מהנה לא נעדרה אבל בחסר אחת מהן אין לנו להתיר דהבו דלא להוסיף עליה".
והגם שאין זה מקומו להאריך בענין חרדת הקודש שהיה מרן זצוק"ל עוסק בדבר לראות מה ניתן להתיר כהלכה למנוע עגינותם של בנות ישראל, ומאידך למנוע פרצה להקל שלא כדין, אבל א"א להימנע מלהביא את סיום התשו' הנ"ל שעוסקת במקרה שהיתה אמירה בע"פ אמנם כתיבת ההרשאה היתה שלא כדין, ע"ש שכתב רבינו בזה"ל, "ולכן לפי האמור יש לעשות כל טצדקי להשיג הרשאה מתוקנת כדבעי למהוי, ואם ח"ו אפסה כל תקוה, אם האשה היא צעירה לימים ורדופה לינשא טובא, האי מאי דבעי לסמוך על המהרש"ל אין מזחיחין אותו וצ"ע בזה".
ו. ויש לציין שבשטרות ההרשאה שהביא הגה"צ ר"י זילבר בפני רבינו נכתב שהבעל ממנה לכל מי שיראה חתימתו על המסמך. ומקור הדברים בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סי' קנו) בו הוא דן במינוי שליחות – בעת מלחמה, ומחמת שחשש שהבעל ימנה קרובים, כתב "שיאמר לפני עדים אני ממנה את כל הנמצאים בעיר הזאת שכל אחד מהם יכתוב גט לגרש את אשתו פב"פ וכל שנים מהם הכשרים לעדות יחתמו את הגט לאשתי פב"פ". (וראה עוד בשו"ת גבול יהודה למהרי"ל צירלסון סי' מא). ולמעשה כך נהגו בזמנו בתי דינים בעיה"ק שמחמת שחששו שאם יכתבו שמות ידועים מי ערב שבזמן שיבואו לעשות הגט יוכלו שלוחים אלו להיות עדים וסופר ולכן היו כותבים שהמינוי הוא "לכל הנמצאים בעיר ירושלים". ומכאן נוסח ההרשאה כדלהלן.