הבא: סימן צ"ז אי בעינן גט ב"נישואין אזרחיים" ובכשרות הבנים בנשאת לאחר <<
אבן העזר סימן צ"ו
בענין בן לרחוץ עם אביו
כתב הרמ"א (סי' כג סעי' ו) "עוד אסרו בגמרא לרחוץ עם אביו ואחיו ובעל אמו ובעל אחותו", ומקור הדברים בפסחים (דף נא ע"א) "עם כל אדם רוחץ חוץ מאביו וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו, ור' יהודה מתיר באביו משום כבוד אביו". והגר"א בביאורו (ס"ק טז) תיקן עפ"י הגמרא במקום "ואחיו" שצ"ל "וחמיו", וכן הוא בח"מ, ובב"ש (סק"ה) גרס "אביו וחמיו ואחיו". וברמב"ם לענין אביו כתב "ולא יכנס", ולענין אחיו "ויש מקומות שנהגו שלא יכנסו שני אחים כאחד למרחץ". ובדרכ"מ הביא מהאגודה (פסחים פ"ד סי' נ) "דעכשיו בזה"ז מותר הואיל ועכשיו מכסים ערותן בבית המרחץ", וכן סיים ברמ"א "הואיל ומכסים ערותן בבית המרחץ ליכא למיחש להרהורא". וכתב בפ"ת (סק"ה) "ולפ"ז בזמנינו שאין מכסין אין היתר בדבר, ולא ידעתי על מה סמכו העולם להקל בזה", ובהמשך דבריו הביא מספר תולדות אדם עד כמה נזהר "הגאון הצדיק מו"ה זלמן זצ"ל מוילנא" בדבר זה. והואיל ומהדברים הנדפסים בספר תולדות אדם נדמה שיש ללמוד בנוסף לעצם ההלכה גם דרך בחובת הזהירות ממכשלות נעתיק את הדברים ממקורם, וז"ל שם (מהדורת תשמ"ז, עמ' קו).
"ספר לי איש אמונים, פעם אחת הלך הצדיק לבית המרחץ וכאשר בא אל פתח בית המרחץ שב לאחריו וברח משם כבורח מארי, ויפגשהו איש זקן אחד מופלג בתורה ויאמר אליו בני ר' זלמן אל תכחד ממני דבר הגד נא לי על מה ולמה אתה רץ ככה מבית המרחץ, ויען ר' זלמן חותני מצאתי בבית המרחץ על כן יצאתי משם בחפזון רב.
בהשקפה ראשונה עמד הזקן כמשתאה ומתפלא על הדברים האלה, יסף ר' זלמן לדבר הלא תלמוד ערוך הוא (פסחים נא ע"א) עם הכל אדם רוחץ חוץ מאביו וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו כו', ענה הזקן ואמר כנים דברים אבל כמדומה לי שיש היתר בדבר זה בפוסקים אחרונים בשו"ע יו"ד ובשו"ע אבן העזר, ויען ר' זלמן ידעתי אבי ידעתי כי יש היתר (רמ"א יו"ד סי' רמב סעיף יז) והגיד בעל פה לשון הרמ"א כולו אשר זה לשונו הצריך לענינינו וכן המנהג פשוט ליכנס עם רבו ואביו וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו למרחץ אע"פ שהגמרא אסר את כולם והכל הוא מטעם דעכשיו הולכים במכנסים ע"כ, וקרוב לסגנון זה כתב הרמ"א בא"ע (סי' כג סעיף ו) וז"ל, עוד אסרו בגמרא לרחוץ עם אביו וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו ונהגו עכשיו היתר בדבר וכו' ע"כ.
ועתה ראה אבי גם ראה כי רבנו הרמ"א המציא ההיתר לפי זמנו וכן האגודה שהביא הרמ"א לפי זמנו דבר, אבל בזמנינו החוש מעיד על הפוך הדבר.
יסף הזקן עוד להשתעשע עמו ויאמר בני הנה נא זקנתי ושבתי ומעודי עד עתה קשה עלי להאמין שיהיה נעלם מעיני העדה דבר אסור שהוא תלמוד ערוך מפורש באר היטב, אין ספק שיש היתר באיזה מקום אשר אנחנו לא ידענו אותו. ענה הצדיק ר' זלמן ואמר לו הגידה נא לי אדוני כמה אדם מתאמץ שיהיו מעותיו בטוחים, קודם שיוציאם מידו ויתנם באמנה לאיש אחר כמה ערבונות ומשכונות הוא מבקש, ואם בעסקי עוה"ז כל משכיל בוחר לנפשו דרך היותר בטוח ומשומר מכל נזק אף באפשר רחוק, כמה אנו חייבין לעשות בדרכי התורה והמצות שהם עומדים ברומו של עולם, ואיך נניח דרך כבושה אשר דרכו בה רבותינו הקדמונים ונכניס עצמינו במשעול הכרמים ובמקום צר על סמך אמונת היתר שאין לו שורש. ע"כ מספר תולדות אדם.
ובערוך השולחן כתב דיתכן דבזמנם היה חמור יותר כי הרחיצה היתה באמבטיות והאיסור שלא ישבו באמבט אחד, "אמנם הירא את דבר ד' ירחק מזה", ולענין בן קטן כתב דיש להסתפק.
וממרן רבינו זצוק"ל שמעתי שאפי' קטן, אם הוא בן י"א שנה, איסור גמור לאביו לקחתו עמו למקוה. והוסיף רבינו שאם הוא מבן ו' שנה ג"כ אין לקחתו עמו למקוה. [ומסתמא דעד י"א שנה אין כ"כ חשש הרהור ואין זה איסור גמור אבל גם בזה ההנהגה הנכונה שלא לרחוץ עמו].